המוזיקאי הבלגי סטרומאה נדמה בעיני כסערה מושלמת; ליריקן מבריק שמזכיר לי שילוב של דילן עם איזו עוקצנות של חכמת רחוב עכשווית, קול נפלא המזכיר את ז'ק ברל, ויכולת ללהטט בין שנסונריוּת ובין היפ הופ, תלוי בקונטקסט. המראה האנדרוגיני המסוגנן והמיוחד שלו עלול להתפרש כלא נגיש, אבל היכולת שלו להכיל את ריבוי הקולות האנושי היא שגורמת לכל כך הרבה מעריצים מכל העולם לאהוב אותו.
ב-2013 כשהוא הוציא את הסינגל המאוד מצליח 'Papaoutai' ('אבא, איפה אתה?'), הפנייה הישירה, הפשוטה ושוברת הלב של הילד לאביו הנעדר שבתה את לבי. הצלחתי להבין קצת מהמילים בזכות הצרפתית הרצוצה שלי ורצתי לשמוע את כל האלבום. אחר כך גיליתי שהשיר הוא רפרנס לטראומת אובדן האב של סטרומאה, יליד שבט הטוטסי שנרצח בטבח העם ברואנדה ב-1994 בעת שביקר קרובי משפחה.
סטרומאה תמיד ידע לכתוב על הטבע האנושי – בטוב וברע שלו. הליריקה שלו היא סביב נושאים שאולי אצל כותב אחר היו יכולים להפוך לקלישאות: אלימות במשפחה, מאצ'ואיזם, קולוניאליזם, היחס לעובדים שקופים, יחס לעובדות מין ועוד. מה שהופך את כתיבתו לייחודית הוא ריבוי קולות הדוברים בסיפור שנפרש בשיר אחד. הרובד האירוני בשיריו חושף את העליבות, את הצביעות הנטועה בטבע האנושי ועדיין הם לא הופכים אותו לאדם מריר, אלא לאומן שמבקש ממאזיניו להתבונן פנימה, להפעיל את הראש ואולי גם לפעול מתוך חמלה. סטרומאה הוא סטורי-טלר: הוא לובש ופושט דמויות שונות דרך המקצב, הליריקה וכמובן בקליפים המאוד מסוגננים שלו – הכול כדי להעביר את הסיפור או המסר בצורה החזקה ביותר.
בלי קיטש
הוא פרץ ב-2010 עם הלהיט 'Alors On Danse' ('ואז אנחנו רוקדים'), הפך למגה-כוכב עם אלבומו השני, וחזר החודש באלבום חדש אחרי היעדרות של שמונה שנים (אלבומו האחרון, 'Raccine Carre'e' שיצא ב-2013, היה האלבום הנמכר ביותר בצרפת ובבלגיה ב-2013 וב-2014). בשנות ההיעדרות הוא הספיק להתחתן, להפוך לאבא, לביים קליפים ביחד עם אחיו לבילי אייליש ודואה ליפה, אבל כפי הנראה הסיבה העיקרית להיעדרות הארוכה היא התאוששות מתופעות לוואי קשות שמהן סבל לאחר שקיבל תרופה נגד מלריה.
סטרומאה מספר בראיון שהוא רצה לקרוא לאלבום 'פולקלור', אבל גילה שיש כבר אלבום בשם כזה לטיילור סוויפט. לבסוף החליט על 'Multitude' שבעברית משמעותו 'המון' או 'המון-אדם', אבל בצרפתית ואנגלית זה נשמע יותר טוב. לפי סטרומאה השם בא לייצג את הדמויות הרבות שנמצאות בתוך כולנו. אם באלבומים הקודמים הוא נשען יותר על ביטים של יורו-דאנס, כאן הוא מרחיב את המנעד ומכניס מקצבים דרום אמריקאיים ואפריקאים, תוך כדי שימוש בכלים מאותם מקומות: גיטרה אנדית, קווקיניו (כלי-מיתר פורטוגזי), כינור ארהו (כינור סיני) וגם חליל נאי מזרח-תיכוני. אל תטעו – לא מדובר בהפקת מוזיקת עולם: סטרומאה יודע לייצר תמהיל משלהב, מרקיד וגם מרגש מבלי שהאלבום יזלוג למחוזות הקיטש.
בהופעה חיה בתוכנית של ג'ימי פאלון:
בארץ דמיונית
הכישרון הגדול של סטרומאה בכתיבתו הוא לשקף את הדברים האיומים שאנחנו כחברה עושים אחד כלפי השני. הוא עושה זאת בסרקזם יבש, לעתים בהומור. באותה נשימה הוא נותן את הבמה למי שראוי בעיניו להיראות וזה מאוד נוכח בשיר השני באלבום 'Sante' ('לחיים'). בעיני זהו אחד השירים הטובים ביותר באלבום ואחד הטובים של סטרומאה בכלל. הוא עוסק בכל אותם פועלים/עובדים שקופים שנותנים לכולנו שירות ובמיוחד בתקופת הקורונה. את המאזינים מקדם ביט דרום אמריקאי שמח ומרקיד. סטרומאה פונה אל העובדים אחד-אחת בשמם הפרטי ומדבר אליהם:
"רוזה, רוזה/ כאשר אנחנו עושים בלאגן, את מנקה/ ואתה, אלבר/ כאשר אנחנו שותים, אתה מפנה את הכוסות…"
ואחר כך פונה אל המאזינים:
"…מה דעתכם לחגוג את אלו שאינם חוגגים?/ פעם אחת, הייתי רוצה להרים כוס לכבוד אלו שאין להם…"
הוא עוקץ את מקבלי השירות כשהוא מדברר אותם:
"… מה לגבי נימוסים?/ למה שאעמיד פנים שאכפת לי?/ היא מקבלת תשלום בכל מקרה/ את חושבת שאת אמא שלי?/ אני חוזר תוך שעה, שהכול יהיה נקי/ כך שנוכל לאכול מהרצפה…"
סטרומאה שר כאן בשני סגנונות שונים – תלוי בקול שהוא מדברר. כשהוא חוגג את נותני השירות ומבקש מהמאזינים להרים לכבודם כוס, הוא השאנסונר וכאשר הוא מבקר את מקבלי השירות, הוא הראפר. הקוטביות בין הצליל השמח, המרקיד ובין הליריקה הקודרת והעוקצנית מעוררת צמרמורת של ממש.
בשיר 'Fils de joie' ('בן של גיבורה' בתרגום האנגלי), סטרומאה נכנס לנעלי בנה של עובדת מין שנעלמה (J’suis un fils de pute comme ils disent "אני בן של זונה, כמו שאומרים"). הוא משתמש במילה "זונה" לא כדי לבזות, אלא כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי מי שהקטין אותה לכדי עיסוקה וביזה את זכרה – החברה. בשיר משלב סטרומאה נגינת אורגן, כנראה לחדד שוב את הקוטביות בין העיבוד, הויזואל והמילים הקשות. בתחילת הקליפ של השיר מופיעה שקופית: "בארץ דמיונית, המדינה עורכת הלוויה לעובדות המין שנעלמו". סטרומאה מגלם את הבן המדבר בהלוויה מלכותית הנערכת לכבוד אימו הנעדרת. התפאורה והלבוש מאוד פומפוזיים, אבל זה לא מסמל 'שופוני' של סטרומאה, להיפך: הקוטביות בין הליריקה ובין התפאורה המסוגננת מייצרת את האירוניה: המציאות לעומת מה שאולי היה אמור להיות במדינה אידיאלית. אנחנו כחברה נחשפים במלוא עליבותנו.
יום טוב, יום רע
הדבר שהופך את האלבום הזה לאישי ביותר מכל שלושת אלבומיו, הוא השיר 'L’enfer' ('גיהינום'), שבו הוא מתאר את המצב הנפשי הקשה שנקלע אליו בעקבות תופעות הלוואי מהתרופה שנטל. השיר נפתח במקהלה מקוננת של נשים ולאחר מכן סטרומאה שר בכנות וברגישות הגדולות שלו על נושא שרבים עדיין רואים בו טאבו ולא מוכנים לדון בו בצורה כה חשופה: מחשבות אובדניות. בפזמון מופיע זמזום אלקטרוני צורם, אולי מסמל את התופת שתוקפת אותו. בקליפ המלווה את השיר הוא מישיר מבט אל המצלמה שהולכת ומתרחקת. הוא ממחיז עינוי נפש: קוצר נשימה, מפלבל בעיניו ולבסוף רוקע בזעם גדול, בזעקה אילמת ובחוסר אונים מול המצלמה.
הביצוע של השיר באמצע ראיון שנערך איתו במהדורת חדשות ברשת הצרפתית הפופולארית ביותר TF1, עורר סערה לא קטנה: הוא הואשם בכך שהוא מנסה לקדם את אלבומו באמצעות מהדורת חדשות, אבל אני חושבת שכרגיל כאומן שהולך עם המסר עד הסוף, הוא התכוון לעורר מודעות לנושא בזמן צפיית שיא (הראיון שעורר סערה).
בשיר 'Déclaration' ('הצהרה') הוא כותב באהבה גדולה ובאמפתיה על הקושי הפיזי והנפשי של אשתו בעת הריונה. הוא אף עושה פרפראזה על המשפט המפורסם של סימון דה בובאר מתוך ספרה המכונן "המין השני" : "אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה" וכותב: " “on naît pas misogyne, on le devient” ("אדם אינו נולד מיזוגן, אבל יכול לגדול להיות אחד כזה").
האלבום מסתיים בשתי רצועות ניגודיות המשלימות אחת את השנייה: האחת נקראת 'Mauvaise journée' ('יום רע') והשנייה 'Bonne journée' ('יום טוב'). ב'יום הרע' העיבוד המוזיקלי מעט קודר. הוא פורט את הפעולות הכי יומיומיות לכדי עיסה משעממת (אפילו מציין את חוויית השירותים כאחת שהסתיימה רע). הוא מבקש עזרה, הוא חש לבדו ומצד שני עומד על זכותו להתבוסס בדיכאונו. את השיר הוא מסיים בתקווה שיום המחר יהיה יותר טוב.
ה'יום הטוב' הוא מעין המשך סימטרי לשיר הקודם. המקצב שמח, הוא קם על צד ימין, הקקי שלו היה כל כך מושלם שהוא לא היה צריך לנגב, הוא רענן כאילו היה בשנות העשרים שלו וכולי.
החתימה של האלבום בשתי הרצועות המנוגדות הללו היא תמצית ההופכיות הנפלאה והנוראה של הטבע האנושי כפי שסטרומאה משקף אותה: ברגע אחד אנחנו יכולים להימצא במקום הכי אפל ועלוב שלנו, ולפעמים רק אפשר לבחור לקום על הצד הנכון ולחגוג את הקיום ואת החיים. בקרב מוזיקאים מצליחים בסדר גודל של סטרומאה, הוא בולט בייחודיות שלו משום המוזיקה שלו אינה רק מקור להנאה: קשה מאוד להתעלם מהפאנצ'ים המצמררים, הכואבים, וגם המצחיקים שהוא מעביר בכל שיר ושיר שלו מאז אלבומו הראשון. האלבום 'Multitude' הוא בעיני היצירה המגובשת והטובה שלו עד כה. גם בשל ההפקה המצוינת וגם כי הוא מתגלה פעם אחר פעם לא רק כמוזיקאי ענק, אלא גם ליריקן מהטובים שפועלים היום בתעשייה. הוא מסוגל לכתוב על נושאים שברומו של עולם, וגם על רגעי הכאב והאושר הקטנים והגדולים המרכיבים את ההוויה האנושית של כולנו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול.ה למצוא את עצמו ב-'Multitude', משום שסטרומאה כותב אמת שאי אפשר להתחמק ממנה, לטוב או לרע.
COMMENTS
ביקורת מצוינת על אלבום מושלם שמתנגן אצלי בריפיט כבר שבועיים. תודה!