"לפני 40 שנה, כשיצאתי כעיתונאי למסע אל הלא נודע, לא ידעתי בכלל לאן פניי מועדות", כך כותב העיתונאי אילן שאול במבוא לספרו 'מלחמתרבות'. לקרוא אותו ככתבת מוזיקה בעידן הנגישות האינטרנטית זו חוויה מטלטלת: הראיונות המופיעים בו נערכו בתקופה שבה אם לא השמיעו אותך ברדיו ובערוץ הטלוויזיה היחיד במדינה, המוזיקה שלך עברה באמת רק מפה לאוזן; תקופה שבה אם עורכים חשבו שלא מעניין לראיין אותך, לקהל לא הייתה שום דרך לדעת מי האדם שעומד מאחורי השירים. ולמרות זאת, שאול הצליח לזהות בזמן אמת את הזרמים התת-קרקעיים שעתידים היו לשנות את פני המוזיקה הישראלית. לשבת לראיונות שחלקם התבררו בדיעבד כמעט כנבואיים, עם הקולות שהתחילו את המהפכה המזרחית במוזיקה הישראלית.
יש סתירה מובנית בספר כזה: מצד אחד, כל המרואיינים נמצאים בקטגוריה של 'יוצרי ומבצעי מוזיקה מזרחית', משנות השבעים ואילך. מצד שני, חלק גדול מהמרואיינים וגם שאול עצמו חותרים תחת הקטגוריה הזאת, דורשים ובצדק להכיר במוזיקה שלהם כ'מוזיקה ישראלית' (בספר יש חלק נוסף של תקשורת, מסך ובמה, אני אתייחס לראיונות עם המוזיקאים). אלו ראיונות שנערכו עבור עיתונים 'קטנים' יחסית: להיטון, הפטיש, לאישה, ובחלקם שאול נדרש ממש לשכנע את העורכים שלו לאפשר לו לקיים אותם.
המנעד הרחב של הסגנונות המוזיקליים רק ממחיש את העוולה הממסדית, את הדחיקה של כולם לאותה משבצת קטנה ברדיו במוצ"ש: מסטלוס שניגן רק מוזיקה יוונית, דרך להקת 'שפתיים' שהביאה את המוזיקה המרוקאית ללב הישראליות; מראיונות עם מוזיקאים פורצי דרך כמו זוהר ארגוב או שלמה בר, ועד ראיונות קורעי לב עם אגדות מוזיקליות כמו זוהרה אלפסיה או יוסוף אל עוואד, שמעולם לא הצליחו להיקלט בארץ ולשחזר אפילו שמץ מתהילת העבר בארצות המוצא שלהם. בולטת בהעדרה מהספר אהובה עוזרי, אולי כי מרבית הראיונות נערכו בתקופה שבה פרשה מעשייה מוזיקלית, לפני הקאמבק של 'צלצולי פעמונים'. ויש גם מלחמות פנימיות, דברים שבלתי נמנע שיתרחשו בסצנה שנדחקה לפינה ונאבקת על הכרה: המלחמות על מי קדם למי בין 'צלילי העוּד' ו'צלילי הכרם', המנצח זוזו מוסא שקובל על הערבית של משה גיאת, או חיים אוליאל שמספר: "המוזיקה המזרחית של דרום תל אביב זאת לא המוזיקה של שדרות. לא נחשבתי לחלק מהמהפכה כי לא הייתי אף פעם חלק מהז'אנר המזרחי המקובל".
כמו אחרי מלחמה
שאול הוא מראיין מעורב, אמפתי, בעל עמדה מובהקת גם בראיונות העבר שמובאים בספר במלואם, וגם בהשלמות שערך עם המרואיינים לקראת צאת הספר. חלק מהמרואיינים, מרביתם אפילו, מסכימים איתו שהתרחש שינוי נרחב בעשורים האחרונים במוזיקה הישראלית. אבל בהחלט לא כולם. שלמה בר קובל על השטחיות של המוזיקה העכשווית, מרגלית צנעני מתייחסת בהרמת גבה ל"כל מיני זמרים מתפתלים שלפתע פתאום… מכריזים קבל עם ועדה שהם מזרחים"; ואביהו מדינה, שהריאיון עמו חותם את החלק הזה ולא במקרה, לא מזהה שום שינוי מהותי ביחס של הממסד אל המוזיקה המזרחית. זו סוגייה מעניינת, מיהו בעצם אותו 'ממסד' היום, בתקופה שבה כמו שאומר סטלוס, "מי שרוצה לשמוע שיר שלי, פותח יוטיוב"? אביהו מדינה מצביע על פלייליסט גלגל"צ ועל תאגיד השידור 'כאן' כגופים משמעותיים בהכוונת דעת הקהל, גם היום. מעבר לכך, יש לו ניתוח מעניין של סיבה ומסובב – המוזיקה המזרחית שנכנסה למיינסטרים, נכנסה כי גופי התקשורת חייבים היום 'להיכנע' לדרישות הקהל וטעמו. כמו שאומרים, זאת הכלכלה, טמבל.
רוב המרואיינים היו אלה שסללו את הדרך לכניסה של המוזיקה המזרחית למיינסטרים הישראלי, אבל הם ממש לא בהכרח נהנו מפירותיה. קריאת הראיונות עמם כמקשה אחת מותירה תחושה כמו אחרי מלחמה: כל מה שיכול היה להיות, כל מה שהתפספס, כל אלו שלא הכרנו. זוזו מוסא לא זכה לנגן בחתימת הסכם השלום עם מצרים, בן-מוש נותר גיטריסט חצי אלמוני. כעס ובעיקר כאב גדול. בין אם המהפכה הושלמה, עודנה מתרחשת או עדיין לא התחילה – הדבר הזה הוא לא בר תיקון.
COMMENTS