Homeהיום לפני

גיטרה מעץ, לב זהב /// רועי ויינברג חוגג 50 ל-Harvest של ניל יאנג

יש אלבומים שנשארים איתך חמש דקות אחרי שאתה מסיים להאזין להם, יש אלבומים שנשארים איתך חמישים שנה מאוחר יותר. רועי ויינברג כותב מהלב על אלבום מהלב

יש כמה סוגים של אלבומי מופת. חלק מבשרים על כניסה של ענק מוזיקלי חדש לחיינו, חלק על איזו בשורה סגנונית פורצת דרך, חלק מלאים בטקסטים יוצאי דופן וחלק פשוט כוללים מספיק להיטים בשביל להפוך לאלבומים שנשארים לעד. 'Harvest' של ניל יאנג, שחגג במהלך החודש חמישים, הוא קצת מכל דבר. אבל מעבר לאלבום מופת, הקציר של יאנג הוא מסע. מסע בין עולם הקאנטרי לעולם הרוק, בין התבגרות אישית ללב שבור ובין תפקיד משני בלהקה (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג), לבין ההפיכה לכוכב בינלאומי ולמי שהוציא את האלבום הנמכר ביותר בארצות הברית באותה השנה.

רק לנגן אהבה

כמו כל מסע, יאנג מתחיל בצעד החוצה מהדלת. "אני חושב שאארוז ואקנה כרטיס כדי לנסוע ללוס אנג'לס", הוא פותח עם 'Out on the Weekend'. ליין הבס והתופים מינימליסטי במיוחד, ומעליהם נוכח יאנג עם גיטרה, שירה ומפוחית. האלבום עצמו חורג מהקווים האלה לעתים ביציאות קטנות ומדודות, אבל נשאר בתוך העולם הפנימי של יאנג. אני חושב שזאת הסיבה שכל כך הרבה אנשים, גם ב-1972, גם ב-1992, גם ב-2012 וגם ב-2022, הצליחו להתחבר לאלבום: הכתיבה והיכולת של יאנג לספר סיפורים פשוט נותנות לנו לצעוד לתוך העולם הפנימי שלו. בעוד באלבומים אחרים ('On The Beach', למשל) הכיוון חרדתי או אפל יותר, כאן יש סוג של תמימות. זה לא אלבום רומנטי, אבל יאנג מחפש אהבה כמעט בכל אחד מהשירים.
ב-'Out on the weekend' הוא מדמיין עתיד חדש ואופטימי עם בחורה שהוא לא פגש, ומדמה את עצמו בהווה כילד הבודד בסופי השבוע שמנסה למצוא הנאה כלשהי. בשיר העוקב, 'Harvest', יש מעין דיאלוג בינו לבין אמא ובת. אחר כך, ב-'A Man Needs a Maid', הוא אומר שהוא צריך סדר בחיים:

My life is changin' in so many ways
I don't know who to trust anymore
There's a shadow runnin' through my days
Like a beggar goin' from door to door

בפזמון אנחנו מגיעים לאחת מנקודות השיא של האלבום, ואחד הדברים שהפכו את 'Harvest' ליצירת מופת. 'Harvest', בגדול, הוא אלבום שהוקלט בטעות. יאנג התמודד עם כאבי גב חזקים ולא יכל להחזיק גיטרה חשמלית, אז הוא לקח גיטרה קלאסית והתחיל לנגן. הניסיון והעבר ברוק, יחד עם היכולת המדהימה שלו בתור מעבד והצוות המסייע (הפסנתרן ג'ק ניטשה והתזמורת הסימפונית של לונדון) הצליחו לחולל בשיר הזה מפץ קטן של רגש, בעזרת הכוח העצום של המוזיקה הקלאסית שנכנסת במפתיע. יש פה חיבור בין מוזיקה גרנדיוזית לבין טקסט מאוד אישי על בדידות.

ירד לשוליים באמצע הדרך

אני חושב שאלבום באמת מצליח לגעת בך אם השיר האהוב עליך מתוכו משתנה. אצלי, למשך תקופה ארוכה זה היה 'A Man Needs a Maid', או 'Heart of Gold' ,'Old Man' ,'There's a World' או 'The Needle and the Damage Done'. כל אחד מהם מספר על צד אחר באישיות של יאנג או על העולם. אם ב-'A Man Needs a Maid' הוא מדבר על הרצון לאיזון בחיים באמצעות אהבה, ב-'Heart of Gold', הלהיט הגדול ביותר שיצא מהאלבום ואולי הלהיט הגדול ביותר בקריירה של ניל יאנג, הוא מדבר על הרצון למצוא טוּב-לב טהור ועל האמונה השלמה במסע הזה, גם אם הוא מזדקן.

'Harvest' אינו אלבום קונספט. אין כאן כיוון אחד או עלילה אחת שנבנית באופן הדרגתי בדומה לאלבומי ענק אחרים כמו 'טומי' או 'The Lamb Lies Down On Broadway' שיצאו באותה התקופה. מדובר בפיסות מההתבגרות של יאנג: הוא מחפש אהבה, מחפש משמעות, מחפש כל דבר שאפשר לחשוב עליו.

ב-'Old Man' הוא מציג את עצמו בתור "בן 24 וכל כך הרבה יותר", וגם כאן מדבר על הרצון לאהבה כשהוא מזדקן או על הניסיון למצוא תשובות לכל העניין הסבוך וחסר ההיגיון שנקרא החיים. בשירים אחרים הוא מדבר על בדידות, על כאב או על השימוש בהרואין, כמו ב-'The Needle and the Damage Done' המצוין. הוא שר על העולם שלו, של רוקסטאר בהתהוות בעידן שבדיעבד (ואולי גם בזמן אמת) היה תור הזהב של הרוק. העולם שלו לא מושלם. הוא בודד, הוא בסערת רגשות, הוא עובר בין רוק, פולק וקאנטרי ב-37 דקות דחוסות, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינת טקסטואלית.

בחלק מהשירים הוא נוגע יותר ברוק, כמו 'Are You Ready For The Country' או 'Alabama'. היכולת הזאת של יאנג לשלב בצורה כל כך טובה בין הפולק לבין הרוק, כמו מישהו שיודע לדבר בשתי שפות בצורה מושלמת, הופכת את האלבום לעשיר מאוד. זה מתבטא גם בקאדר המורחב של קולות הרקע, מקרוסבי, סטילס ונאש ועד ללינדה רונסטאדט, זמרת הקאנטרי האגדית.

השילוב הזה מגיע לשיא בשיר האחרון של האלבום, 'Words (Between the Lines of age)'. השילוב של טקסט אישי וסולואים חודרי לב קיים במשך שנים בקריירה של יאנג, למשל ב-'Cortez the Killer' המופתי, וגם כאן. זה אולי השיר האישי ביותר באלבום, ואחד השירים האישיים שהוא כתב. הוא מתאר את עצמו יושב בשדה, מחכה למים שירתחו, ושר אינספור מילים בזמן שהוא מתבגר. יש בזה משהו מאוד יפה. קצת מזכיר את "עולם קשוח, אני יכול עליו" של אביתר בנאי שיצא 25 שנה לאחר מכן. העולם סביבו משתנה, כל הזמן. יאנג מעריך את מה שיש וגם את מה שאין (אהבה, חברים שמשתמשים בהרואין, חוסר משמעות), ומתמודד עם זה בדרך הטובה ביותר שהוא יכול לדמיין: כתיבה.
השיר הזה מרתק גם מבחינה מוזיקלית, עם סולו ארוך על רקע פסנתר ותופים, שנותן לו אווירה קצת יותר ג'אזית מסולואי גיטרה קלאסיים בשנות השבעים, של גיטרה מנסרת את הלילה. הגיטרה הזאת נוכחת אבל לא משתלטת, מפרקת את הלב אבל לא מפוצצת את השכל.

כיום אני חושב שזה השיר האהוב עליי מהאלבום. בתור בן אדם שעדיין מתבגר בעצמו (ובגיל 22 צעיר בשנתיים מיאנג בזמן שהתחיל לעבוד על 'Harvest'), אני מאוד מזדהה עם השיר הזה, בשימוש בכתיבה בשביל להתמודד עם המציאות. יאנג כותב על הקירות, על השולחנות, על הכיסאות ועל כף היד. אני רוצה להאמין שברמה מסוימת, ובזווית קצת אחרת, באופן אישי אני עושה אותו דבר. התחושה הזו שהוא עורר בי היא בעיניי סוד ההצלחה של האלבום הזה: מצד אחד הוא מתאר מסע שלם בחיים של יאנג, ומצד שני הוא מצליח להיות כל כך נגיש בשביל להתחבר למסע האישי של מיליונים, גם חמישים שנה לאחר שיצא.

כל יצירת אומנות, ובפרט כל אלבום מוזיקלי, היא קפסולה. גם כאן, אלה 37 דקות שמסכמות את ניל יאנג של 1972. הארווסט לא ישמע לנו אותו הדבר בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה, אפילו לא בהאזנה הבאה. אחד התיאורים היפים של האלבום שייך ליאנג עצמו: "התקליט הזה שם אותי באמצע הדרך. להגיע לשם נראה לי משעמם, אז ירדתי לשוליים. יותר קשה, אבל מצאתי אנשים מעניינים יותר".

האלבום המלא להאזנה

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0