ברגע הכי נוגע ללב בסרט, פול מקרטני יושב לבד ללא אף אחד מחבריו סביבו. יש עוד אנשים בחדר – מפיקים, צלמים, אנשים בחליפות ומל, אבל הוא בודד לחלוטין. מודע לעובדה שהוא מצולם בכל רגע, הוא מחייך חיוך עצוב ואומר למצלמה "וכך, נותר אחד".
'Let it be', או כפי שהחיפושיות תכננו לקרוא לו במקור 'Get Back' הוא אניגמה מופלאה. הוא היה האלבום האחרון שהחיפושיות שחררו, אבל לא האחרון שהם הקליטו. הרעיון והביצוע שלו היו עבודת טלאים מרשימה. זהו מונומנט ליכולת והיומרנות של ההרכב, במיוחד לאור העובדה שהוא מכיל ערמה של שירים מעולים שחלקם נכתבו כלאחר יד, בלי רצון או תוכנית סדורה אמיתית, ובתוך מה שנראה כמו סביבה הרחוקה מאד מלהיות מעוררת השראה.
האלבום הלבן שהוקלט מיד לפניו הראה את ההתרחקות המשמעותית של חברי ההרכב זה מזה – הוא מכיל ערמה של שירים שכל אחד מהחברים כתב – ולעיתים ביצע – לבדו או מתוך התערבות מינימלית של יתר חברי הלהקה. בתוך המצב הזה הביטלס "החליטו" שהם רוצים לחזור לנגן ביחד כמו פעם, להקליט אלבום לייב ואם כבר אז גם לצלם סרט נוסף – מופע של שירים חדשים שיערך באולפן טלוויזיה בנוכחות קהל חי, בסגנון שבו בוצע "הי ג'וד". אולי גם מופע נוסף, ספונטני ובמיקום מפתיע, על סירה בנהר או בבית הפרלמנט. הם שכרו מפיק, צוות הסרטה ואולפן צילום. הם הזמינו טכנאי הקלטות מבוקש. הם קבעו דדליין בהתחשב בעובדה שלרינגו תוכננה השתתפות בסרט אחר מיד לאחר ההפקה. החלק שהיה חסר להם היה שירים, ובגדול – גם הרצון לעשות משהו.
הסיפור של האלבום ידוע. הם עשו את העבודה (באיחור של שבוע או שבועיים, מי סופר), התעלמו מהאלבום (הם דחו שני מיקסים שונים שערך גלן, הטכנאי המבוקש) והוציאו סינגל ראשוני מתוכו – ואז התכנסו להקליט אלבום אחר, את 'Abbey road'. ג'ון עזב את הלהקה, פיל ספקטור נכנס לתמונה, פול התפטר ורק אז האלבום שוחרר בפועל, כמעט שנה וחצי אחרי שביומני האולפן ציינו את סיום ההקלטות.
פול זעם על הצורה שבה ספקטור התייחס לאלבום. הוא הרגיש שהחזון שלו לאלבום 'חי' שישחזר את האופי של ההרכב בתחילת הדרך נזנח בצד הדרך לטובת היומרה של ספקטור. ג'ורג' מרטין הסכים איתו – כשאפל הודיעו לו שהוא לא יקבל קרדיט 'מפיק' באלבום כי פיל עשה את זה הוא הגיב ביובש אנגלי" "אתם צריכים לכתוב על זה 'בושל על ידי ג'ורג' מרטין, ונשרף על ידי פיל ספקטור'"'. אבל לשאר חברי הביטלס בשלב זה לא היה שום כוח או רצון להקשיב לפול. לטעמו של ג'ון מה שספקטור עשה היה קסם – הוא לקח חומר גלם באיכות מזעזעת והפך אותו למשהו שניתן להקשיב לו.
ליותר מ-150 שעות הסרטה (שתי מצלמות קבועות שעבדו כל עוד נכח חבר להקה באולפן ועוד עשר ביום הצילומים על הגג) הופק סרט שיצא ב-1970. הוא הציג בעיקר את קטעי הנגינה של ההרכב ומעט אינטראקציה בין חברי הלהקה. הוא זכה בפרס על הפסקול הטוב ביותר. בשנים האחרונות פול ניסה להחזיר עטרה ליושנה ולספר את הסיפור של האלבום בהתאם לחזון המקורי, החי שלו, וכך ב-2003 הוא הוציא את גרסת ה-naked, בה הופשט האלבום מכל ההעלאות הנוספות. לפני מספר שנים נשכר פיטר ג'קסון לממש גם את חזון הסרט מחדש – בלי הגבלה של זמן, תוך שימוש בטכנולוגית שחזור צבע, ועם אג'נדה שונה בנוגע למה באמת הסיפור של האלבום.
ופיטר ג'קסון, האדם שידוע ביכולת שלו להפוך כל דבר לטרילוגיה (אהמ ההוביט, אהמ) אכן עשה את המוטל עליו וסיפק סרט, מחולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מכיל שעתיים ומשהו של צילומים, הקלטות ו(ספויילר?) אחת הופעה על גג הבניין של אולפן ההקלטות, שמסתיימת כשהמשטרה מגיעה ומבקשת להנמיך את הווליום כי זה מפריע לשכנים.
היו לי פעם חברים
יש המון סיפורים שונים על הביטלס. מה הם היו, מי היה החשוב מבינם, מי הוערך יותר על המידה, מי היה המתופף – והסרט הזה מצליח להראות לנו לפחות בנקודת זמן מסוימת מי היה מה. יש טענות על האגו של מקרטני שמוכרח לתקן את הנרטיב של החיים שלו ושזאת כל המהות של הסרט הזה. אני לא דוחה אותן על הסף, אבל אני מרגיש שזה ממש לא העניין. לא רק כי על ההפקה שלו חתומים רינגו, יוקו ואוליביה האריסון (היחידה שזקוקה לשם משפחה פה), אלא כי הקטעים החדשים שנוספו מציגים סיפור הרבה יותר מורכב ויצרי ממה שאני אישית התרגלתי לחשוב עליו בתור הסשנים של האלבום.
בסרט המקורי לדוגמא, ניתן לראות את ג'ורג' האריסון ופול מקרטני מתווכחים על הגישה השתלטנית של פול. ג'ורג' לא אוהב את העובדה שתמיד יש לו על מה להעיר לו, והאווירה באולפן עכורה. בסרט החדש, הקטע הזה הושמט לחלוטין ובמקומו אנחנו נחשפים לחלק שלא הוצג לפני כן: ג'ורג' נראה מתוסכל מכך שהשירים שלו לא מקבלים פוקוס ושהנגינה שלו מושמצת, ומכך שג'ון ופול נמצאים בסיעור מוחות שמתעלם לחלוטין משני חברי הלהקה האחרים. לאחר הערת נגינה מפול הוא פשוט מניח את הגיטרה שלו ואומר: "אני חושב שאני אעזוב את הלהקה עכשיו. נמאס לי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר. נפגש מתישהו במועדון". והוא פשוט הולך, משאיר את יתר הלהקה לבד. הם המומים לכמה שניות, יוצאים לארוחת צוהריים, ואז חוזרים וממשיכים לנגן בלעדיו.
כמובן שכמה שעות לאחר מכן הם צריכים לנהל שיחה על המשמעות של הדבר, אבל אם יש משהו שנראה שבשלב זה הם נמנעים ממנו בכל הכוח, הוא לדבר על דברים. הם מעדיפים לשבת ולנגן גרסאות כיסוי לשירי רוקנ'רול ולחומר מוקדם שלהם ולא להתמודד עם העזיבה של הגיטריסט המוביל. כשהם כבר מדברים על זה – בחצי צחוק – הפתרון שנזרק לאוויר הוא "נביא את אריק קלפטון". כשהאנשים בחליפות שואלים אותם "מה הצעד הבא שלנו?" ג'ון עונה בנונשלאנט: "לחלק את הציוד של ג'ורג' בינינו". כמובן שהרגע הזה מוליד משבר ולבסוף העניין מסתדר, לפחות לזמן מה, הרי יש לנו אלבום; אבל די ברור שרכבת החיפושיות כבר לא נוסעת בקרבת הפסים ושהדבר שמחזיק אותה כרגע הוא המון אינרציה.
זה כל הקסם
הדבר שהכי ריגש אותי בסרט היה האפשרות לחזות בשיטת הכתיבה של הביטלס. זה נושא שכבר כתבו עליו מאמרים וספרים, אבל במהלך הסרט אנחנו זוכים לחשיפה מרתקת לתהליכי הכתיבה של פול, ג'ורג' ורינגו, ובמידה פחותה גם לאלו של ג'ון. אמנם אנחנו לא רואים אותו כותב או משתף אף אחד ביצירה שלו, אבל אנחנו נחשפים להמון גרסאות של Don’t let me down, שיר שאולתר באופן ספונטני באולפן, ולשיחה החצי מבודחת שלו עם פול על כך ש"הוא יכתוב כמה דברים עד שבוע הבא".
רינגו מגיע לאולפן בוקר אחד עם הרעיון לשיר Octopus's garden שלא הופיע באלבום, אבל אנחנו צופים בג'ורג' עוזר לו לפתח אותו לפני שהם נאלצים להתפנות לדברים "רציניים יותר". יש פה תצוגת תכלית יפהפייה של "החלק השני" של ההרכב בתהליך עבודה משותף שימשך גם בעתיד בקריירת הסולו של רינגו. ג'ורג' עצמו חושף את תהליך הכתיבה של I, Me, Mine לאחר לילה של צפיה בטלוויזיה והחיבור של סדרת מדע בדיוני וקטע ריקוד אוסטרי. הוא משמיע להרכב "שיר קצר שכתבתי אתמול" ומצליח בשנייה להחזיר אותי להבנה של איזה משורר ומלחין רגיש ובלתי שגרתי הוא היה. המעבר בין שיר וולס תקופתי לרוק-בלוז בארבעה רבעים וחזרה לוולס, טקסט פשוט ורדוף, החיבור המדויק בין המלודיה להרמוניה – רינגו בוהה בו, פול מקרטני מתעניין בטקסט וג'ון מתלוצץ על השיר. ג'ורג' מציין כי לא אכפת לו אם הם לא רוצים את השיר, אבל נראה שהתגובה של ג'ון תרמה לתהליך שג'ורג' עבר לפני שהוא הכריז על פרישה. אגב, השיר הזה הוא השיר האחרון שהוקלט על ידי הביטלס לפני הפירוק. ספקטור שכנע אותם שצריך להאריך את השיר והוסיף לו העלאות רק אחרי ש-Abbey road כבר שוחרר.
מקרטני זוכה להמון זמן מסך. בשלב הזה הוא הקטר של העסק, נחוש לסחוב את הקרונות של חבריו אם הם רוצים או לא. נקודת הציון הבולטת ביותר היא השלב שבו רואים אותו מאלתר את Get Back בזמן ששאר חברי הלהקה בוהים בו משועממים. המקצב של השיר מגיע קודם. הוא מנגן לעצמו בפריטה מלאה על ההופנר שלו – טכניקה לא מקובלת כל כך – ומתחיל לזמזם לעצמו מלודיה שנשמעת קצת מוכרת. ואז, כמעט מבלי לעצור, הוא לפתע משנה מעט את רצף האקורדים, ומתחיל לפזם את המילים שיהפכו לשיר שכולנו מכירים. ג'ורג' ורינגו שישבו משועממים לצידו קודם לכן מתחילים להידרך. ג'ורג' מצטרף אליו לנגינה, ורינגו מתחיל לאלתר קצב במחיאות כפיים, ופתאום מגיח הפזמון, מדויק כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
המון שירים נוספים שלא נכנסו לאלבום כבר זוכים להופעת בכורה. אפשר לשמוע חלקים ממה שיהיה בעתיד המחרוזת Abbey road, גרסאות מוקדמות של Something, ו-Maxwell's Silver Hammer, את הקלטת הדמו של Oh! Darling, Gimme some truth של לנון ואפילו ניסיון ראשוני של הביטלס לבצע את מה שיהפוך לשיר הנושא של אלבום הסולו של ג'ורג', All things must pass. מדהים שעם כל הצורך לעמוד בזמנים ולהספיק לכתוב ולעבוד על ההופעה, כל כך הרבה יצירה מהמדרגה הראשונה נשארה בסופו של דבר בחוץ.
סיפורו המוזר של מל אוונס
אחד הדברים שמאד בולטים לעין הוא כמות האנשים באולפן, ומהות הקשר שלהם להרכב. יש במאי, צוות הצילום, תאורנים, מנהלים עסקיים, סבלים, בנות זוג, מזכירות, חברים של ג'ורג' שנראים כאילו הרגע יצאו ממטוס מדרמסאלה, ועוד מספר פונקציונרים של חברת ההפקה. בתוך כל זה מיעוט של האנשים מתעסק במוזיקה עצמה – חברי הלהקה במספר משתנה, טכנאי ההקלטה גלן ג'ונס, ג'ורג' מרטין שמבליח מדי פעם ולאחר מכן נוסף גם בילי פרסטון, הקלידן. בתוך כל בליל האנשים שמסתובבים בשטח ולא ברור מה תפקידם בולטת לעין דמות אחת שנמצאת קרוב לביטלס ונראה שמתעסקת בעיקר בתמלול הטקסטים מפי הגבורה. מל אוונס, נהג/ רואדי/ מאבטח שקוּדם למנהל במה ואז לעוזר אישי כשהביטלס הפסיקו להופיע. הסרט מתאר כמה החיפושיות עבדו על הטקסטים שלהם בזמן החזרות, ומי שהיה אחראי לרישום של כל הווריאציות הללו היה מל.
סיפור החיים שלו מרתק לחלוטין והוא ראוי לכתבה בפני עצמה. בין האירועים שהשתתף בהם אפשר לציין את הפגישה הראשונה של הביטלס עם דילן (ושל פול מקרטני עם מריחואנה), שבירת החלון הקדמי של רכב ההופעות ונהיגה כשהביטלס מכורבלים אחד על השני בעקבות ערפל כבד, הגנה על חברי הלהקה מהמון זועם בפיליפינים לאחר שהעליבו את ראש הממשלה, ושינוי קריירה למפיק מוזיקלי לאחר הפירוק של ההרכב. אבל הסיפור המעניין ביותר הוא כנראה המוות שלו.
מל נורה למוות אחרי ששוטרים שהוזעקו כדי לסייע לו, ירו בו כשאחז רובה אוויר. לאחר שגופתו נשרפה בלוס אנג'לס, האפר שנשלח למשפחתו אבד בדואר וג'ון דאג לספר על כך בדיחה חסרת טעם בסגנון "היו צריכים לחפש אותו במגירת הדואר האבוד" (באנגלית Dead letter’s file), לפני שהוא נמצא מחדש. חברי הלהקה לא הגיעו ללוויה (ג'ורג' מרטין כן), וכשג'ורג' האריסון גילה שאוונס לא שילם את הפרמיות בזמן ולכן לא היו לו ביטוח חיים או פנסיה, הוא דאג לשלוח למשפחה 5,000 פאונד. נראה שזה היה הסוף, אבל…
עשר שנים לאחר מכן, מזוודה מלאה במחברות ויומנים של אוונס נמצאה במחסניו של מוציא לאור בניו יורק, וזה שלח אותה למשפחתו בלונדון. לאחר מספר שנים המשפחה הוציאה את כתב היד המקורי של A day in a life למכירה פומבית וקיבלה עבורו 56,000 פאונד. לאחר מכן, גם המחברת המקורית שבה נכתב Hey Jude נמכרה בעבור 111,500 פאונד. גרושתו של אוונס שניסתה למכור את הטקסט המקורי של With a little help from my friends נבלמה בידי פול, לאחר שזה פנה לבית המשפט בטענה שהמסמך שייך לביטלס ולא לאוונס שרק שמר עליו. הצגת יחיד נכתבה על חייו, ולאחרונה הכריזו שאנו צפויים לביוגרפיה שלמה על חייו ומותו.
הופעה על הגג
ברגעים שלפני הדדליין, פול מצליח לרכז את כולם לשיחה. כולם נוכחים, אבל השיחה האמיתית היא בין פול לג'ון. "אני לא מסוגל לביים אותך", הוא אומר לו בכנות ומתייחס לעובדה שבמשך כל החודש ג'ון הגיע מתי שנראה לו ועשה מה שבא לו. "בוא נודה באמת, אנחנו לא ניתן לאף אחד לנהל אותנו" משיב לו ג'ון. זה נשמע קצת היבריס, אבל הוא צדק. הסרט מציג את הביטלס שנמתחו לכל כך הרבה כיוונים כך שהכול עומד להיקרע. זאת לא יוקו שעשתה את זה, זה הרצון של כל אחד מהם לעשות משהו אחר. רינגו כבר עזב (וחזר) קודם, ג'ורג עזב (וחזר) עכשיו, ג'ון רוצה לעשות רק את מה שהוא רוצה, ופול נראה כמו היחיד שנלחם להחזיק את הכול כיחידה מתפקדת, אבל נכשל.
הם עולים לגג, ובפעם הראשונה מזה ארבע שנים נותנים תצוגת תכלית נהדרת של איזו להקת הופעות גדולה הם יכלו להיות, אם רק היו מחליטים על הפסקת פעילות לכמה שנים במקום להתפרק.
זה עדיין לא הסוף של הביטלס, אבל כשכתוביות הסיום רצות הם כבר בחצי הדרך לשם.
האם זה שווה את השש וחצי שעות?
כן, בהחלט – אבל בתנאים. כל אוהד ביטלס ימצא שם המון פנינים. אם לא שמעתם מעולם על הביטלס ומוזיקה משנות השישים לא מעניינת אתכם, זה בהחלט לא הסרט בשבילכם. גם אם מאוד נהניתם מ'שר הטבעות', חכו שמשפחת טולקין תחליט לאפשר לפיטר ג'קסון לעשות עוד טרילוגיה מדף של הערות ביניים שטולקין השאיר באחת המגירות. אבל לאלו מכם שהביטלס הם חלק משגרת החיים שלהם – הסרט הזה הוא חובה. הוא מספק חוויה מאוד ייחודית, במיוחד כשהסוף ידוע מראש. צפיה בהילוך איטי באימפריה שקורסת מהעומס של עצמה, והנאה עצומה מהרעש שהיא עושה במהלך ההתמוטטות.
COMMENTS