משל אהוב עליי מאוד מספר על אנשים שראו בפעם הראשונה בחייהם פיל, בתוך חדר חשוך. כל אחד מישש חלק שונה מהפיל, והיה בטוח שהוא משהו אחר לגמרי. אחד נגע בחדק וחשב שמדובר בצינור עבה, אחר ליטף את אוזניו והיה בטוח שמדובר במניפה גדולה. כל אחד מהם האמין, בלב שלם, שמדובר במשהו אחר. השומר שישב בכניסה, לפי אותו משל, תהה אם הם היו רואים חיה אחרת לגמרי גם אם היה אור.
איך אפשר לקבוע שיש מציאות אחת, אם כל אחד רואה דברים בדרך אחרת? מהי הדרך הנכונה ומה חשיבות הפערים בתפיסת המציאות שלנו? זה דיון פילוסופי שלם, אבל אנחנו נדבר עליו מנקודת המבט המוזיקלית. אחד הדברים היפים ביותר במוזיקה הוא היכולת שלנו לשמוע את אותו הסיפור דרך כמה נקודות מבט שונות. כל אחד שומע שיר בדרך קצת אחרת, ולכן גם קולט ממנו דברים אחרים, והדבר הזה מתבטא בייחוד כשאנחנו ניגשים לבחון קאברים. במקרה של שירים שהיו להם כבר אינספור קאברים ('Famous Blue Raincoat' או 'Yesterday', למשל), הגרסאות עלולות להישמע דומות מדי, על גבול הקלישאה. אבל 'Jolene', השיר המדהים של דולי פארטון, הוא שיר שזכה לגרסאות כיסוי יפות מאוד ושונות מאוד של הווייט סטרייפס, לינגווה אינגווסה וליל נאס אקס.
השיר המקורי שיצא ב-1973 הוא בלדת קאנטרי קצבית שבה פארטון מבקשת מאישה בשם ג'ולין לא לגנוב את הגבר שלה. זה הסינגל השני של פארטון שהגיע למקום הראשון במצעדי הקאנטרי, אבל הראשון שהצליח לשבור את גבולות הפופ ולהצליח גם מחוץ לבועה של דרום ארצות הברית. יש לא מעט שירים שהצליחו ב-1973 ונעלמו, אבל משהו בשיר הספציפי הזה תפס אותי כמעט חמישים שנה אחרי שיצא, ובדרך יחסית אקראית – הקאבר של הווייט סטרייפס פשוט קפץ לי בספוטיפיי והצית את המחשבות על היופי שבקאברים ועל הדברים החדשים שאפשר ללמוד מהם על השיר המקורי ועל האמנים המבצעים.
דיכאון – ווייט סטרייפס
אחת הגרסאות המוכרות ביותר והאהובה עליי באופן אישי היא הגרסה של הווייט סטרייפס. ג'ק ומג ווייט, זוג נשוי לשעבר שהציג את עצמו כאח ואחות במשך שנים, היו אחד מהרכבי הרוק הגדולים של שנות האלפיים, וג'ק ווייט – הכותב והמלחין של כל השירים, פעיל עד היום. בין האלבומים, ההופעות וסצנה אייקונית אחת ב'קפה וסיגריות' של ג'ים ג'רמוש, השניים עשו קאבר עצום לפארטון.
בעוד פארטון כמעט מבקשת בנימוס מג'ולין לא לקחת את הגבר שלה, ווייט נלחם על החיים שלו. הקול שלו עולה ועולה ככל שהשיר מתפתח, עד לקליימקס האדיר של הפזמון עם הגיטרה הצורחת והשירה הנואשת. הוא נשמע כאילו הוא משתטח על הרצפה, מתחנן, בוכה ועושה הכל כדי שג'ולין לא תחריב עליו את עולמו.
זה ביצוע קולי מדהים, אולי הטוב ביותר של הווייט סטרייפס. זו לא הפעם הראשונה שבה ווייט מגיע לגבהים כאלה, שבולטים גם בשירים אחרים של הצמד כמו 'Blue Orchid'. ובכל זאת, יש משהו בביצוע הזה שמשאיר אותך עם פה פעור. המינימליזם של הקול והגיטרה והייאוש שבולט מכל שנייה הדהים אותי בשמיעות הראשונות.
ניכור – לינגווה אינגווטה
לינגווה אינגווטה היא בעיניי אחת המוזיקאיות הטובות שפועלות היום. המולטי-איסטרומנטליסטית האמריקאית הוציאה אלבום טוב מאוד בשנה שעברה, 'SINNER GET READY', ומעט לפניו הוציאה קאבר משלה לג'ולין של פארטון. בדומה לווייט סטרייפס, גם כאן אנחנו שומעים את הקול של אינגווטה נשבר בפזמון מתוך אותה צעקה נואשת לג'ולין שרוצה להרוס לה את החיים. אבל בשונה מהגרסה של הפסים הלבנים, כאן העיבוד אחר לחלוטין.
אין גיטרה ותופים מינימליים, אלא מעין פסנתר רדוף והרבה אפקטים שגורמים למוזיקה להרגיש פחות מוחשית, אלא יותר חלק מזכרון או רסיסים של משהו שהיה בעבר. כשאינגווטה שרה על ג'ולין, לא ברור אם היא נלחמת בג'ולין בזמן אמת או נזכרת בכעס במי שפירקה לה את הבית.
אינגווטה עוברת דרך קשת רגשות שלמה בחמש דקות וקצת. היא נעה באלגנטיות בין מלודיות, לוחשת וצורחת, מלטפת וכואבת. אם איכשהו תתקלו בשיר הזה ברדיו, יש סיכוי טוב שהוא יגרום לכם לעצור את הרכב בצד בניסיון לעכל את מה שמעתם עכשיו. זאת אמנם קלישאה, אבל באמת אין דברים כאלה.
קבלה – ליל נאס אקס
אחרי אחד מצמדי הרוק הגדולים של תחילת המאה ואחת ממלכות האינדי של ימינו, נסיים עם אחד מכוכבי הפופ הגדולים שפועלים היום, ליל נאס אקס. הוא לא הוציא את השיר באופן רשמי אלא הקליט אותו עבור ה-BBC, בביצוע מעניין במיוחד כשמסתכלים עליו מנקודת המבט של ליל נאס.
ליל נאס, קוויר שחור בן 22, פרץ כזכור לאחר שהוציא שיר קאנטרי יחד עם בילי ריי סיירוס והפך ללהיט עולמי. גם כאן הוא שב לעולם הקאנטרי, אבל הפעם אין שום קשר לראפ. הראפר הצעיר הוא ממש לא אחד שמפחד מפרובוקציות או מקטעים פופיים. היה אפשר לצפות ממנו להוסיף איזה קטע ראפ משלו או ללכת לכיוון קיצוני יותר בהתחשב בכל הרגש שיש בשיר המקורי. זה לא קורה. ליל נאס נשמע מובס. הוא יודע שהפסיד, שלקחו לו את הגבר. זה הקאבר הנאמן ביותר למקור מבין שלושת השירים שהתייחסתי אליהם כאן. הוא מוציא משהו אחר מליל נאס, בשיר שבו חוסר ההתפוצצות הוא אולי הסיפור.
יש קאברים נוספים לשיר שדומים יותר למקור, כמו זה של מיילי סיירוס או של אוליביה ניוטון ג'ון בתחילת דרכה. פארטון עצמה אמרה שזה השיר שלה שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי. בעיניי זה חלק מהיופי שלו – ג'ולין הוא שיר מאוד אישי, ועדיין כל אחד מהאמנים האלה הצליח לגרום לי להרגיש כאילו השיר הוא שלו. זה ממש נשמע כאילו ג'ק ווייט, לינגווה אינגווסה או ליל נאס אקס כתבו אותו על הלבבות השבורים שלהם עצמם. זו עדות נוספת ליכולת כתיבת השירים האדירה של פארטון, אבל גם עדות ליופי של המוזיקה שמספרת את אותו הסיפור בדרכים שונות לחלוטין.
COMMENTS