Homeביקורת הופעה

משהו לכול אחד /// ערב שואוקייס לתוכנית סינתיסייזר בצוללת הצהובה

ציפי פישר הלכה לשמוע את ההבטחות הבאות של האינדי הישראלי, ויצאה אופטימית

צילום: ציפי פישר

'סינתיסייזר' היא תוכנית שמספקת הדרכה ומנטורינג למוזיקאים צעירים ומבוססת על המודל של 'אקסלורייטור' לסטארט-אפים בהייטק, כלומר מטרתה היא לסייע למשתתפים להגיע לקהל וללמוד איך לנהל את עצמם בצורה אופטימלית. שני ערבי חשיפה לתוכנית התקיימו בצוללת, ואני נכחתי בראשון. הגעתי בשבע וחצי והנחתי מראש שהצוללת תהיה די ריקה בגלל השעה המוקדמת. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שמי שעלה ראשון בערב הוא אוריין שוקרון, המוזיקאי שזכה להכי הרבה חשיפת מיינסטרים מבין משתתפי סינתיסייזר. שוקרון מנצח על התזמורת האנדלוסית 'אלמוגרביה' וגם השתתף בעונה השמינית של 'הכוכב הבא'. השיר שלו לפרויקט, 'כביש 70', עוסק במעבר בין המרחב שבו גדל – בין מעלות-תרשיחא לירושלים ומשם לחו"ל. שוקרון הקרין הרבה קסם אישי במהלך ההופעה, הוא יודע איך להפעיל את הקהל ואפילו במהלך ישיבה סטטית על פסנתר הצליח לתקשר באופן אישי עם הקהל. הוא גם הכניס פה ושם קריצה למוזיקה פופולרית ישראלית, כמו ציטוט מהשיר של טונה 'גם זה יעבור' בשיר המקסים 'עוד מעט' שעוסק בכמיהה לזוגיות ובקושי של הרווקות בצורה שכל אחד ואחת יכולים להתחבר אליו. זו הייתה פתיחה חזקה ומלאת חיוכים שפוזרו לכל מקום מהפסנתר שהכניסה אותי לאווירה טובה על ההתחלה.

האמן הבא – בילגו, עלה על הבמה לא מכיוון אחורי הקלעים אלא מהדלת הראשית, ואיתו להקת הליווי 'השליחים' המקפיצה עם כלי נשיפה כמו בתהלוכה בניו אורלינס. כבר בקטע הראשון הוא שבר דיסטנס ושר חלקית מהרצפה. בהמשך הוא הקריא קטע ספוקן וורד לא-מולחן, 'מוזיקה זה לא לרגישים', שעוסק ב"עור העבה" שצריך לפתח כדי להצליח בתעשיית המוזיקה. אבל הפאנצ'ליין היה שמוזיקאי בלי רגש לא יכול ליצור מוזיקה. לבילגו יש הגשה תיאטרלית שמבוססת על עולם ההיפ הופ והוא עושה גם ביטבוקס שמאוד מוסיף לאווירה. בילגו הוא אמנם לא הראשון לעשות שימוש בכלי נשיפה כדי להרים, בלקן ביט בוקס ועוד רבים אחרים היו פה לפניו, אבל האלמנט החדש והייחודי אצלו הוא העיסוק בחומרים אישיים מאוד, בדיכאון והפרעת אכילה או ביחס הגרוע לנותני שירות בשיר "רק השליח". אלה שירים שגורמים לזוז אבל גם יש להם אלמנט של ביקורת חברתית ומחאה, ולי השילוב עבד מאוד יפה. גם נגני הליווי היו מרשימים ואחד מהם – נגן הסקסופון, הוא רק בן 17. מי שאוהב חומרים של אנדרסון פאק או צ'אנס דה ראפר, כנראה יתחבר לזה מאוד.

צילום: ציפי פישר

ואם כבר מדברים על חומרים אישיים אז אלה גם מצויים במוזיקה של הסינגר-סונגרייטרית רות שועלי, שהגיעה בליווי כנר ומתופפת עם שירים שחודרים לנשמה. גם פה היה ניכר שהקהל מכיר את המילים ושר יחד איתה. בתחילת ההופעה היא עמדה במרכז ושרה למיקרופון אבל בהמשך עברה לפסנתר. אהבתי במיוחד את ההרמוניות הקוליות בשיר 'יש כאב שלא עובר', שבו המתח בין המנגינה העולצת סטייל ג'יין בורדו למילים העצובות מעט מעניק רובד נוסף לשיר.

לקראת סוף ההופעה שועלי עברה לשירים שעוסקים באימהות וביחסים בין אם לבת, בצורה כנה וחשופה. היא חשפה שיר חדש בשם 'טובה בלהיות אימא' שעוסק בניסיון לעמוד בסטנדרטים המחמירים של החברה וסיימה עם שיר שעוסק בנושא כבד ואישי: "יש לך בית עקום שבנו לך ילדים, את רוצה לחיות בו לבד, בלעדינו או למות". העיבוד שלווה בצלילים קצת דיסוננטיים של הכינור, המחיש את התחושה המעורערת, של בת שמרגישה שאמה דחתה אותה ולא מעוניינת בה יותר.

הקטע הבא של דניאל גמליאלי (דונדו) היה קצת קליל יותר, רוק גיטרות סטייל אהוד בנאי עם נגיעות מזרחיות. השיר שלו שמופיע באוסף הפרויקט הוא על ירושלים, ונפתח במילים "ירושלים שלי היא סיפור על אבן ומים", אבל שם השיר, 'כולם עוברים לחיפה' מעיד על כך שהמורכבות של העיר לפעמים כבדה מדי להתמודדות. אהבתי את הג'ימג'ומים באמצע חלק השירים, והייתה שם קצת משחקיות עם ריברב של הגיטרה כמו בדאב.

בהופעה הבאה הייתה שוב שבירה סגנונית, הפעם לכיוון יותר ג'אזי-גרובי. רותם בכר נתנה הופעה מעולה: היא פתחה בא-קפלה בשיר לב שאת מילותיו כתבה סופרת הילדים שולמית אסיף-כהן, ההופעה שלה עברה לסירוגין מעברית לאנגלית, והשיר הבא היה "Roomful of Men", קטע עם סבטקסט פמיניסטי ממזרי על החוויה של להיות האישה היחידה בחדר מלא גברים. בכר זזה על הבמה הרבה, רקדה וקפצה וגרמה לקהל לזוז יחד איתה. היא עברה בקלות משירה צלולה לשירה יותר צועקת ועוצמתית בהתאם לצורך, ושמרה על דינמיקה משחקית בהגשה ובווליום בשיר.

את הערב סגרתי עם No'omi (נעמי סיני), מוזיקאית ששרה ומנגנת סקסופון. האמת שחוץ מקרן דוניץ אני לא מכירה עוד נגניות סקסופון וממש שמחתי לצפות בפעולה של נגנית חדשה. היא שילבה נגינה בסמפלר עם נגינה בשני סוגי הסקסופון – אלט בהתחלה ובאס הגדול יותר. לצערי מטעמי עייפות וגישה לתחבורה ציבורית נאלצתי לחתוך קצת מוקדם, אבל הספקתי להקשיב לשני השירים הראשונים. נעמי הייתה היחידה ששרה רק באנגלית, אבל זה התאים לז'אנר שבו היא פועלת, אלקטרוניקה עם ארנ'בי בסגנון של רוברט גלאספר או ג'ייקוב קולייר.

צילום: ציפי פישר

לסיכום זה היה ערב מאוד מגוון מוזיקלית, שהיה בו משהו עבור כל אחד. היו הופעות שמתאימות בעיקר לקהל מקומי לצד דברים שמתכתבים יותר עם חו"ל. מומלץ מאוד לעקוב אחרי כל האמנים שסקרתי פה, וגם אלה שהופיעו בערב הנוסף של הפרויקט. עוד תשמעו עליהם בעתיד.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0