צילום: גיא כושי. עיצוב עטיפה: טל פוגל
לאורך הקריירה שלו טונה העביר אותנו בכל מיני נקודות בחלל, החל מ'גם זה יעבור' עם הילד שמנסה לתקן חללית על גבי העטיפה, דרך הפנטזיה על 'טונהפארק' ועד 'ועכשיו לחלק האינטרגלקטי'. באלבום החדש, 'מזרח פרוע' התחושה היא כאילו נכנסו אל תוך החלל הפנימי שלו. טוּנה נחת. גם העטיפה של האלבום מעידה על כך: אין לונה פארק, אין חללית, אין התכתבות עם אלבום של רביד פלוטניק, רק טונה מסתכל לכיוון המזרח ושם האלבום לצידו בגדול. יש משהו מאוד היפ-הופי בעטיפה הזאת, וגם מאוד אישי וישיר.
אם אדם בתוך עצמו גר, עדיף דירה מוגמרת
טונה בחר להתחיל את האלבום דווקא בשיר 'כל הכוכבים', שהוא קצת יותר ארנ'בי ופחות ראפ קלאסי. "כל הכוכבים מראים שיש סיבה לדאוג, אבל אין סיבה להתייאש", הוא שר. הסיפור כאן הוא לא הכוכבים עצמם אלא מי שמסתובב ביניהם. והגישה הזאת ששמה במרכז את האדם שנוסע בין הכוכבים ולא את מה שעובר עליו בכל כוכב, מתבטאת גם במוזיקה עצמה. אחרי הטראפ ששלט ב'אינטרגלקטי', כאן המוזיקה נשמעת הרבה יותר ישראלית. טונה אף פעם לא היה ראפר שצועק עם בסים ברקע וההפקה שלו תמיד הייתה נפלאה. פה ההפקה של ניר דנן, אחד האנשים החשובים ביותר בסצנת ההיפ הופ הישראלית, הולכת למקום יותר איטי ומבוסס גיטרה. יותר לחן ופחות ביטים בהשוואה לאלבומים הקודמים.
זה האלבום השלם ביותר של טונה עד כה, לא רק מבחינת ההידוק המוזיקלי והטקסטואלי אלא גם באופן ניו-אייג'י יותר, כאלבום שעוסק בקבלה עצמית. הוא מגדיר את עצמו כ"אסטרונאוט, קצת שכונה, קצת מובטל לאחרונה" ב'שימי' המקפיץ, ומאוחר יותר מדבר על השינוי הגדול שהוא עבר בשנים האחרונות: "פיצוצים, עשן, נסורת/ מצלמה אליי וקאט, עומר אדם שר סחרחורת". המעבר מראפר שהיה עמוק באנדרגראונד לאחד שעולה על הבמה לצד אחד הזמרים האהובים במדינה שינתה לו את החיים לחלוטין, וזה אולי הדיון המרכזי בשני האלבומים האחרונים שלו.
ההצלחה הזאת, אני מניח, יכולה לשנות את החיים מהקצה לקצה. גם במקרה של טונה שהפך לאחד המוזיקאים המפורסמים בישראל בין לילה ב-2015 אחרי ש'גם זה יעבור' התפוצץ. "גם אם המטרה שלי תתפספס וגם אם העולם שלי קורס/ כל עוד הרמקולים דופקים צלילי LA אז יש לי הפי פלייס", הוא שר ב'אפטרפארק' שמתייחס לכך ישירות. אלבום של מוזיקאי בסדר הגודל של טונה זה אירוע. גם הוא יודע את זה, אבל היופי הוא שלא כל-כך אכפת לו. הוא יכול לרוץ עם המקצב ולזרוק פאנצ'ים חריפים, זה גם קורה בחלק מהשירים באלבום, אבל התחושה היא שהוא עשה מה שהוא רוצה לעשות: מוזיקה יותר רגועה שעדיין שומרת על גרוב פנימי, בלי שימוש יתר באפקטים.
המזרח הזה פרוע, בואו נתפרע
האלבום מגיע לשיא רגשי ב'אחד לסבתא', שיר שעוסק בנושא הקבלה העצמית: "מתעצבן על עצמי ונזכר שעדיף כבר לכעוס על הגשם", הוא שר ומאוחר יותר מגיע לשורה שהיא בעיניי השורה הטובה ביותר באלבום: "אם אדם בתוך עצמו גר, עדיף דירה מוגמרת". יש משהו שמאוד משקף את טונה בשורה הזאת, השילוב בין הרפרנס לקלאסיקה של שלום חנוך (שגם מתארח בשיר אחר באלבום) לבין הרצון לדבר על גדילה, התקדמות והתפתחות. אני לא יודע אם אפשר להגיע למצב שבו אדם מרגיש כמו דירה מוגמרת ואני לא חושב שגם טונה בעצמו יודע, אבל הוא משדר שהוא בכיוון הנכון.
לצד הדיבור על הצמיחה האישית של טונה, יש כאן פשוט אלבום ראפ טוב, שמגיע בעיניי לשיאים מוזיקליים בשני מקרים. הראשון הוא בשירים שעוסקים בפרידות: לכל אורך הקריירה טונה היה ראפר של לבבות שבורים, בין אם בתור החבר המנחם או בתור מי שסיים מערכת יחסים. 'היי בייב' מדבר בדיוק על כך שאין דרך קלה לשבור לב. הוא מתייחס לכך גם בתחושת הבדידות בתוך אותה מסיבת קריוקי מהשיר הקודם או ב'סהרה', כשהוא מדמה את האקסית לנווה מדבר.
השיא השני הוא שיתופי הפעולה השונים שיש לכל אורך האלבום. מלבד שלום חנוך ששר ב'הטוב הרע ואחותך' (שיצא כסינגל לפני שנה), יש באלבום רשימה מעניינת של אורחים: אושיק לוי, טדי נגוסה, דודו טסה ופאר טסי – אולי איש אחד מכל קצה של המוזיקה הישראלית וכל אחד מהם מוציא משהו אחר מטונה. אושיק לוי וטדי מתארחים ב'שובו של מרדכי', שבו טונה מדמה את עצמו למרדכי היהודי שחוזר לממלכתו של אחשוורוש. השילוב בין החלק של טדי שמלווה בביט יותר אלקטרוני ובין קטע המעבר ששר לוי, בונה סיפור שלם על קאמבק ואמונה עצמית. פאר טסי מתארח ב'קריוקי' ודודו טסה מתארח ב'עומס לב', והטאץ' המזרחי שכל אחד מהם תורם נותן עוד צבע בתוך השירים. באלבום שלא מנסה להשתלט עם הפקה יוצאת דופן או מסרים קיצוניים מדי, הקאדר המרשים הזה של אורחים מצליח לשמור עליו רענן. למשל כשהוורס הכי מהיר של טונה באלבום מגיע בשיר עם טסי. השיר עם טסה מרגיש כמו שיר של דודו טסה לא פחות משיר של טונה – לא לגמרי ברור מי מארח את מי, והשילוב הזה הוא אחד השירים שהכי אהבתי כאן.
ברמה מסוימת, טונה תמיד הזכיר לי את מייג'ור טום, האסטרונאוט שהולך לאיבוד ב-Space Oddity של דיוויד בואי. אחרי הפריצה הוא מתמודד עם ציפיות ענקיות מכל העיתונים שרוצים לדעת איזה חולצה הוא לובש, ואז הולך לאיבוד כשהוא יוצא לטייל בחלל. האלבום הזה מרגיש כאילו הוא הצליח לנחות והתחיל ללכת. התוצאה מומלצת.
COMMENTS