Homeקולומבוס

בפה פעור /// רועי ויינברג על ההופעה של אביב גדג' והתזמורת הקאמרטית בבית האופרה

"אופוריה, הלם ומעין תחושת ואקום", זה מה שקורה כשגיטרות חשמליות עולות על בימת בית האופרה, והזמר האהוב עליך פוגש תזמורת קלאסית

צילום: נילי כספי-ליטבק

אני חושב שהדרך הכי טובה לפתוח בה ביקורת של הופעות גדולות באמת, כמו ההופעה של אביב גדג' והתזמורת הקאמרטית מירושלים, היא דווקא מהסוף, מהחוויה שהייתה מיד בתום ההופעה. ביציאה מבית האופרה, אני ולא מעט אחרים יצאנו בשקט מוחלט. המסכה הסתירה את הבעת הפנים שלי שבמשך דקות ארוכות הייתה שילוב של אופוריה, הלם ומעין תחושת ואקום, של "מה קורה עכשיו?"

זאת לא הייתה הופעה רגילה. גם בגלל האורך (12 שירים בלבד, לא כולל קטע קלאסי בהתחלה), גם בגלל המקום (בית האופרה, בשונה מהבארבי למשל) וגם בגלל המופיע עצמו. הטקסט הזה במהותו הוא ביקורת הופעה, אבל במובן מסוים הוא גם ינסה להיות ביקורת תופעה – תופעת אביב גדג'. גדג' הוא הזמר הישראלי האהוב עליי, וכבר שנים שהוא מושך סביבו קבוצה צמודה מאוד של מעריצים שמגיעים לכל מקום, גם לבית האופרה.

כל אחד מתחבר לאמנים שונים במקומות שונים בחייו. במקרה של אביב גדג', חלק גדול מהקהל שלו הגיע אחרי ההצלחה של 'מנועים קדימה', האלבום השני של להקת אלג'יר שיצא ב-2004. המקרה שלי, בהתחשב בכך שהייתי בן חמש כשהאלבום יצא, היה קצת אחר. בתחילת השירות הסדיר חיפשתי כמה פעמים את 'מנועים קדימה' בספוטיפיי. באותה תקופה, אמצע 2018, הוא לא היה שם, אבל האלגוריתם הציע לי את 'נחש בעשב' של אביב גדג'. בזמנו עוד לא ידעתי מי זה והקול המוכר והאווירה של השיר משכו אותי. במובן מסוים הוא היה פס הקול של תקופה לא סימפטית, ועד היום אני נזכר באותן נסיעות עגומות בגליל העליון כשאני שומע את השירים האלה.

רק לכמה דקות

ההופעה התחילה בצורה קצת מאופקת, בהתחשב בפאסון של בית האופרה ובניגוד לאווירת הרוק של השבט החם של גדג'. אבל אז הגיע 'דם על הים', אחד השירים העצובים והיפים ביותר בעיניי שנכתבו בעברית ובכלל. באמצע השיר, בשורה הנהדרת: "אולי בסיבוב הבא אני עוד אקח הכול" בית האופרה רעד משירתו של הקהל. כל אחד מאיתנו צעק אותה, דווקא אותה, וזה הרגיש כמו שותפות גורל בין 1,500 האנשים שהיו במקום.

השירים של גדג' נובעים מתוך הרגשה של מצוקה וחוסר אונים. המוזיקה שלו היא לא מוזיקה שמחה, אבל היא גם לא מוזיקה מדוכאת מנגד. לאורך כל הקריירה, גם באלבומי הסולו וגם עם אלג'יר, הוא שר על נושאים אישיים וכואבים מאוד, אבל עדיין נשאר מקום לאופטימיות, לתקווה. ב'דם על הים', למשל, זהו הניגוד בין האמונה שבסיבוב הבא הוא ייקח הכול ובין החשש ש"איבדתי כל תחושה". העולם של גדג' הוא עולם שבו אפשר לראות מתחת לשמים השחורים זרמים תת-קרקעיים של יופי, או של אנשים שמאמינים בלב שלם שהם צריכים רק קרן שמש אחת מתוך אלף, כפי שכתב בשניים משיריו. האיזון בין העולם הקודר לניסיון להחזיק בטוב יוצרת ניגוד מלא יופי, ומזכירה במובן מסוים את מה שניק קייב עשה בארבעת אלבומיו האחרונים.

מיד לאחר 'דם על הים' גדג' הזמין את הקהל לעמוד. אני ישבתי ביציע העליון של בית האופרה, מה שמצד אחד מנע אפשרות לעמוד במרחק סביר (כדי לא להסתיר לאנשים אחרים) ומצד שני אִפשר לראות את ההופעה מלמעלה: את גדג', הקאמרטה והלהקה שלו מנגנים, והרבה אנשים עומדים מתחתיהם ושולחים ידיים לכיוון הבמה. יחד עם התזמורת הקלאסית זה הרגיש כמו חוויה כמעט דתית. השירים שלו הם לא דתיים במובן התיאולוגי, ההפך הוא הנכון, אבל יש בחלקם משהו שמזכיר תפילה. זה בולט כמובן ב'תפילה ליחיד', השיר והאלבום הנהדרים מ-2009, אבל גם ב'כל החומות הגבוהות' למשל. לא מקרי שהשורה "גם לי מגיע להיות מאושר, אפילו אם רק לכמה דקות" הייתה השורה השנייה הכי רועשת בערב אחרי השורה ההיא מ'דם על הים'. גדג' פונה ללבבות של האנשים, לאיזו תקווה בסיסית לטוב גם אם היא לא רציונלית, והלבבות האלה נפתחים איתו.

ארטילריה כבדה

ההופעה הזו התקיימה במסגרת סדרת 'השתקפויות', סדרת קונצרטים שבה שלומי שבן והקאמרטה מארחים מוזיקאים אחרים. שבן ניהל מוזיקלית את הערב וניגן במספר מצומצם של שירים לצד גדג'. כשמה של הסדרה כן היא – משקפת את השירים המקוריים או מוסיפה להם ממד אחר. אני לא מתיימר להבין במוזיקה קלאסית או לדבר בהרחבה על הכלים השונים, אבל השילוב הזה עבד גם באוזניים שלי. שירים כמו 'שרף אורנים' או 'טרף קל' שמראש יצאו עם עיבוד עשיר, הפכו ליצירות גדולות ועשירות בהרבה. 'טרף קל' היה אחד מהשירים שהוארו לי פתאום באור שונה לחלוטין בהשוואה למקור, וזה בדיוק הדבר שהופעות גדולות אמורות לעשות.

המוזיקה הקלאסית הייתה שם גם בשירים הרוקיסטיים יותר. בשירים השקטים יותר, כמו 'שרף אורנים' או 'הביאו את הנגרים' שפתח את הערב, הקאמרטה גרמה לי להרגיש כאילו אני על ענן בתוך עולם מוזיקלי מושלם. שירים כמו 'הגולם' או 'קיטש', שבדומה לרוב הופעותיו גם הפעם הגיעו אחד אחרי השני, לוו בכינורות חזקים שהשלימו את האנרגיה של הגיטרות.

השיא של ההופעה הזאת היה בשני השירים האחרונים. 'תפילה ליחיד', אותו אפוס בן 12 דקות של גדג' (גרסת האלבום באורך 16:57 דקות וכוללת שיר נסתר) זכה לחיים על הבמה, כשהתזמורת ליוותה את הטקסט העצום הזה וגדג' נותן את כל מה שאפשר לתת. "לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה", הוא ספק שר-ספק הטיף, בשורה עוצמתית שחתמה את הביצוע. זה היה השיר שהכי ציפיתי לו לפני ההופעה, והוא עבר את רף הציפיות הגבוה. כשמדברים על שילוב בין ארטילריה כבדה כמו תזמורת קלאסית לזמר רוק, זה בדיוק מה שאתה מצפה לו. ואחרי כל זה הגיע ההדרן השני. גדג' והגיטריסט רון בונקר עלו לבד לבמה וביצעו את 'אני צריך אותך', שיר אהבה טהור שיצא באלבום הראשון של אלג'יר ב-1995. גדג' כתב אותו בגיל שש-עשרה וחצי וביצע אותו כשהתזמורת יושבת מאחוריו. הביצוע הזה הרגיש כאילו הוא לוקח את כל בית האופרה העצום לתוך חדר בתלמי אליהו.

אולי הניגוד הזה מייצג את אביב גדג' במיטבו. זה גם מה שהערב המופלא הזה היה בשבילי – הרבה אנשים שהגיעו אליו, לא מעט מהם לבד, ויצאו ממנו בהרגשה של שותפות גורל. לצד מוזיקה מדהימה בביצועים שראויים לכל סופרלטיב, אפשר להבין למה יצאתי מההופעה הזאת, במובן המילולי ביותר שיש, בפה פעור.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0