ברי סחרוף הגיע ל-2001 בשיא תהילתו. 'נגיעות' מ-1998 זכה בפלטינה כפולה, הוא היה יכול למלא כל אולם שרק רצה והיה, בלי ספק, אחד הכוכבים הגדולים ביותר של הרוק הישראלי. מתוך כל זה יצא אלבום מופת, 'האחר', שלא היה אלבום מסחרי בשום צורה. הוא חוגג היום עשרים שנה לצאתו, וזה זמן טוב להסתכל אחורה.
לא חסרים להיטים גדולים שיצאו מהאלבום הקודם, כמו 'עיר של קיץ' או 'עבדים'. אבל 'האחר', כשמו כן הוא, הוא אלבום שונה – אלקטרוני יותר, מסחרי פחות ועם שלושה להיטים בלבד, אחד מהם נכתב על ידי אהוד בנאי בכלל. אז מה קרה כאן בעצם? אני חושב שההשוואה הכי טובה שיש לאלבום הזה, לפחות מבחינת המקום שלו בגוף היצירה של האמן, היא Kid A של רדיוהד. בשני המקרים הם הגיעו אחרי אלבומי מופת מלאי להיטים, ובשני המקרים הם אלבומים לא פחות טובים אבל מורכבים יותר – בלי להיטי ענק (טוב, חוץ ממונסון) ורחבים הרבה יותר. האמנים אמנם שונים אבל יש משהו דומה בגישה ובדרך שבה האלבומים עצמם בנויים.
מעטים השירים ב'האחר' שבנויים בתבנית של ריף-בית-ריף-הרמוניה קולית-סולו. זה כן קיים ב'מונסון', לדעתי אחד השירים הטובים ביותר שסחרוף הוציא אי פעם, אבל בשירים האחרים הגישה שונה: הגיטרה נוכחת, אבל זה לא אלבום גיטרות טהור (בשונה מ'סימנים של חולשה' למשל). סולו הפסנתר בסוף של 'רועד', הבאסים ב'יש יש יש' והמוזיקה האלקטרונית הדומיננטית בכל שיר, הופכים אותו לאלבום מורכב ומעניין. סחרוף לא זנח את הגיטרות והוא עדיין משתמש בהן בשביל להעלות את השיר רמה אחת למעלה כשצריך, אבל הן חלק ממשהו שלם יותר.
"לתת. להיות רוח אנוש"
לפני עשר שנים, בעשור לצאת האלבום, נדב מנוחין מוואלה! תרבות ראיין את השותפים המרכזיים ביצירתו שאינם סחרוף עצמו. אורן לוטנברג, הגיטריסט השני באלבום, התייחס לתהליך העבודה: "ברי אחד האנשים שעושה את זה יותר מכל אחד שאני מכיר: שם את עצמו בצד ונותן לאחרים". וזאת אולי הגדולה של האלבום. מיהו אותו אחר? הוא עשוי להיות ניגוד בין עברית לאנגלית (האותיות בעטיפת האלבום נראות כמו H, x, n ו-L מסובבת), או סמל לשינוי המוזיקלי באלבום – המעבר בין סקרצ'ים, ביטים וגיטרות באותו השיר, כמו ב'שוב שיגעון' למשל. אבל התשובה גם עשויה להיות פילוסופית יותר.
בזמן שסחרוף עבד על האלבום הוא הושפע מאוד מעמנואל לוינס, אחד ההוגים הצרפתיים החשובים ביותר. הוא אף הכניס ציטוט של לוינס לחוברת האלבום: "הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות. בין אם אתה מקבל או דוחה אותה, בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה, בין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר, אם לא. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש". לוינס ערער על אחת התפיסות האנושיות הבסיסיות ביותר כשנתן מקום לשאלה של ה"אחר". יש עוד מישהו בסיטואציה, בתוך כל מה שאנחנו נמצאים בו, חוץ מאיתנו. הקיום האנושי בהכרח תלוי באנשים שנמצאים סביבך. אם ז'אן פול סארטר אמר שהגהנום הוא הזולת, מבחינת לוינס החיים הם הזולת.
העקרון הזה מתבטא בצורה נהדרת בטקסטים באלבום: "ממיר את הכאב בכאב של אחרים", "עם הפנים אל האחר תגלה את עצמך", או "לפעמים נדמה שאנחנו לא לבד/ או שאני, אתה, אנחנו, כל אחד"; השורות הללו מציגות מהלך של כניסה לנעליו של מישהו אחר. לפני האלבום הזה, במוזיקה של סחרוף הייתה בעיניי מעין תחושת זרות או ניכור. הוא אף הגדיר את עצמו כ"ללא אדמה וללא זיכרון/ אני הגיבור שרוכב בדמיון" בלהיט הגדול הראשון שלו. ב'האחר' סחרוף מודע לכך שהוא אחר, אבל זה חלק מהיופי – כל אחד מאיתנו, ברמה מסוימת, הוא האחר. כל השירים באלבום עוסקים באינטראקציות אנושיות כלשהן, אבל לא מנקודת המבט האישית בהכרח. התחושה היא שסחרוף מנסה לתפוס רגע מכמה ממדים שונים ולא רק להביא את הסיפור האישי שלו. שורה אחר שורה הוא לא בונה סיפור, אלא בונה עולם. לוקח רגע, מקפיא אותו ומסתכל עליו מכמה זוויות שונות. יש משהו קצת אוונגרדי במהלך הזה.
מפרק ומרכיב
אי אפשר לדבר על האחר בלי לדבר על רצף שלושת השירים האחרונים שלו, שמתחיל ב'עיר מקלט', עובר דרך 'ריבונו של עולם' ונגמר ב'סוף'. מבלי לשייך דעה פוליטית כזאת או אחרת לסחרוף, אפשר להסתכל על הרצף הזה בתור שיקוף של כל הסיפור שלנו כאן ברמה מסוימת. הדבר שתפס אותי בקאבר ל'עיר מקלט' של אהוד בנאי, בדומה הוא הסמפול של 'התקווה' בסיומו. אפשר לפרש את השיר בדרכים רבות: סיפור על מישהו שמחפש מפלט בתקופת התנ"ך, בן אדם שרוצה לברוח מהעבר או בן אדם שמחפש גאולה, אבל הסמפול של התקווה מעניק לו פרשנות אחרת, אקטואלית יותר, כזו שאולי קצת מתרחקת מההקשר התנ"כי של ערי המקלט. אפשר לומר שישראל היא עיר מקלט של יהודי העולם. כאן קם העם היהודי, לכאן הוא חזר אחרי אלפי שנות רדיפה. אבל לחזרה הזאת יש מחיר.
'ריבונו של עולם' שמגיע מיד לאחר מכן, מראה את המחיר. זה שיר עוצמתי, אחד משירי השכול היפים ביותר של הרוק הישראלי ובכלל, איפשהו ליד Epitaph של קינג קרימזון. בארי חזק ז"ל, סרן שנפל במלחמת יום כיפור, כתב שנים לפניה שיר על ניסיון לדבר עם מת ברשת הקשר הצה"לית. סחרוף, שידוע בקולו הנמוך ולעתים חסר ההבעה, מצליח לגרום למאזין להזיל דמעה, לא מעט בזכות האפקט הקולי שהופך את הקול שלו למעט מנותק ומרוחק. מיד אחריו יש קטע נגינה קצר, "סוף", שחותם את האלבום.
אז כאן, אחרי 53 דקות, מסתיים 'האחר'. מעבר להיותו אלבום רוק משובח, אני חושב שהיה בו ממד נבואי. בעשרים השנים שחלפו מאז הרוק הקלאסי קיבל מקום משני יותר בסצנת המוזיקה המקומית, ופינה את הבמה למוזיקה קצת יותר ניסיונית וקצת פחות תבניתית. באמת כל אחד מנסה להגיד משהו, כל אחד מנסה להיות אחר. הבשורה האומנותית/פילוסופית של ברי, בהשפעת לוינס, רע מוכיח והשותפים האחרים ביצירת האלבום, פשוט מרתקת.
'האחר' פחות הצליח מסחרית בהשוואה לאלבומים אחרים של סחרוף, למרות שאומנותית הוא אולי פסגת היצירה שלו. אני לא חושב שיש תשובה חד משמעית ל"מהו האלבום הטוב ביותר של סחרוף", ואין לי גם תשובה חד משמעית ל"מהו האלבום האהוב עליי של ברי". אבל באלבום הזה הוא מפרק ומרכיב את הפורמט של הרוק פעם אחר פעם ומערבב בין רכיבים מוזיקליים שונים ביד אמן. עד היום ובשונה מלא-מעט יוצרים שהתחילו לפני עשרים או שלושים שנה, סחרוף לא מפסיק לחדש, להעשיר את השפה המוזיקלית שלו ולחפש מה יש לו, במצבו הנוכחי, להגיד על העולם. כאן, בתוך אלבום שעשוי להבלע בתוך הדיסקוגרפיה העשירה שלו מלאת להיטי הענק, הוא התחיל דיון מרתק על מוזיקה אחרת, תפיסת מציאות אחרת, מחשבה אחרת. פשוט יצירת מופת.
COMMENTS