הסיכום השנתי של קולומבוס ל-2021 /// האלבומים והשירים של השנה

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

השנה החולפת הייתה קצת פחות מוזרה ולא פחות מבלבלת. לא נותר לנו אלא ליישם פתגם סיני עתיק – Keep Calm and Listen to Music, מה שלא היה קשה בכלל עם כמות המוזיקה המשובחת שיצאה ב-2021. ארנ'בי מלטף, היפ הופ נושך ופופ שהרים מסיבות ענק בסלון הבית עם מכנסי פיג'מה משובצים. בקיצור, סיכום השנה של צוות הספינה של קולומבוס כאן, בואו לצלול איתנו…

Pearl Charles – Magic Mirror
אחד האלבומים הכי מפתיעים השנה מבחינתי הוא בכלל אלבום רטרו לדיסקו-שיק, אולי הז׳אנר הכי חריג ברשימת ההאזנה שלי השנה. כבר כמה שנים נראה שהדיסקו חזר לקדמת הבמה ונצנצים וגלגיליות הם כבר לא מילה גסה (ע״ע דואה ליפה, מיילי סיירוס וכו׳). הנסיכה פרל צ׳ארלס, כי תודו – זה שם של נסיכה, הוציאה אלבום שני שכאילו צץ משומקום. תחילת הדרך של פרל היה בדואו יחד עם כריסטיאן לי האטסון (נסיך אחר שכיכב ברשימת שירי השנה שלי בשנה שעברה) וב-2015 השניים התפצלו לדרך עצמאית מוצלחת. Magic Mirror הוא כאמור אלבומה השני של פרל ואני ממליצה להאזין לו כשאתם בדרכים – נסיעה טובה מובטחת לכם.
להאזנה

Hayley Williams – FLOWERS for VASES / descansos
"First thing to go was the sound of his voice
It echoes still, I’m sure
But I can’t hear it"

כך פתחה היילי וויליאמס את אלבומה השני FLOWERS for VASES / descanos שיצא רק שנה אחרי אלבום הבכורה שלה. שתי השורות הללו קובעות את הטון הכללי של האלבום: מלנכוליה, מלנכוליה ו… ובכן, עוד מלנכוליה. וויליאמס זכורה לכם ודאי כסולנית ההרכב פאראמור והלהיט Airplanes של קיץ 2010 (כן, כן, עבר יותר מעשור). אולם באלבום הזה היא מכיילת מחדש את הז’אנר שלה ונעמדת לצד לורה מארלינג, מריקה האקמן ועוד סינגר-סונגרייטריות מוכשרות מהשנים האחרונות ששרות בישירות ובכנות את שעל לבן.
השירים מרביתם עצובים עד עצובים מאוד ותורמים לכך העיבודים המינימליסטיים שוויליאמס הלחימה בעצמה בביתה במהלך שנת הקורונה הגדולה. באלבום כן נוכח הגוון הנושך של Petals for Armor, אלבום הבכורה, אבל במידה. היא ויתרה על שכבות האלקטרוניקה ועל מכונות התופים לטובת ליינים יותר פשוטים של גיטרה, והנימה המתגרה מ-Petals for Armor נוכחת רק בחלק קטן מהשירים באלבום החדש. לדוגמא My Limb, השיר השני באלבום, תפס אותי בליין הגיטרה הרפטטיבי ולא שחרר. גם ב-Asystole, Trigger ו-Over Those Hills יש משהו מעניין יותר מעוד פולק סינגר-סונגרייטר.
הטקסטים של וויליאמס קצת יותר מורכבים מ”הוא עזב, אני הלכתי” שהמבקרים אוהבים להזכיר לאור פרידתה מבן זוגה ב-2017, והם חוטאים לאלבום כשהם מלבישים עליו רק את הסיפור הזה. אם כבר, הסיפור האמיתי מאחורי האלבום הוא היציאה של וויליאמס לעצמאות ויצירה נשית עוצמתית ומעניינת.
אציין שגם המתופף של להקת פראמור, זאק פארו, הוציא השנה אלבום ראוי לציון תחת שם הבמה שלו, HalfNoise, ואני ממליצה להקשיב לשני האלבומים האלה באותו סשן האזנה.
להאזנה

Arab Strap – As Days Get Dark
ההרכב הסקוטי שב אחרי שש-עשרה שנים של חוסר פעילות ו-וואו, כמה טוב שזה קרה. זה מה שכתבתי כשהוא יצא ואני עומדת מאחורי כל מילה גם עכשיו: הז’אנר הזה, שנושק אולי ל-Chamber Pop (או Orchestral Pop) של הרכבים כדוגמת ה-Divine Comedy – כולו נפתח אליי כמניפה רק השנה למרות שאני בטוחה שבאינסוף צפיות בשידורי TOTP יצא לי להיתקל בו. אז למה הוא נתפס דווקא עכשיו? אין לדעת. אבל איכשהו ההפסקה שלקחו איידן מופאט ומלקולם מידלטון הסתיימה בדיוק מושלם כדי ליפול לי על האוזן ולהתפוצץ.
האלבום מתחיל בשיר האפלולי ביותר, The Turning of Our Bones, ומהווה נקודת פתיחה טובה כדי להיכנס למוד של יתר השירים באלבום. השיר הולך ונבנה ומגיע בדקה השלישית לסי פארט מתוזמר שקשה להתנער ממנו. השיר הבא, Another Clockwork Day הוא אולי דרך נוחה יותר עבור מי מכם שהאווירה קצת אובדנית לו מדי. השיר הזה שואב אותנו לתוך סצנה של מעבר על קבצי תמונות מפוקסלים במחשב בלילה; סצנה שניסינו להימנע ממנה לאחרונה רק כדי לא להתגעגע מדי לחיים של לפני הקורונה, אולי.
השירים הטובים ביותר באלבום, לטעמי הם Compression Pt. 1 ו-Kebabylon שהולכים ונבנים מוזיקלית ועשויים שכבות שכבות של כלים וקצב. האלבום מורכב ממיקס של שירים יותר מלודיים ושירים שבהם התופים והקצב מכתיבים את הטון. בחלק מהביקורות שקראתי המבקרים נטו לשירים היותר פולקיים ובחלקן דווקא לקצב הנושך, אבל בעיניי הקסם של האלבום הזה הוא בערבוב ובכאוס; חלק מהשירים ממש ממוקמים על התפר בין הנעים למחוספס (לדוגמא שיר מס’ 10, Sleeper). את האלבום הם בחרו לנעול ב-Just Enough שמהווה אנטיתזה לפתיחה ודווקא משאיר איזה חיוך נעים על השפתיים – כן, זה Just Enough כדי לגרום לנו ללחוץ שוב פליי על האלבום כולו.
להאזנה

Charlotte Day Wilson – ALPHA
להכניס את האלבום הזה לרשימה זו קצת רמאות. אלפא מאגד תחתיו לא מעט שירים ש-CDW הוציאה במהלך השנים האחרונות וחלקם אפילו כיכבו ברשימות קודמות שלנו תחת שירי השנה. למרות שהקשבתי לא מעט לחלק מהשירים מהאלבום (כמו Mountains ו-Take Care of You), במבחן התוצאה זה עדיין אחד האלבומים המושמעים ביותר אצלי השנה. לשרלוט דיי וילסון יש קול עמוק ומעניין והארנ׳בי – ג׳אז – פיוז׳ן שהיא עושה הוא אחד הנעימים שיצא לי לשמוע.
להאזנה

Yebba – All I Ever Wanted
האלבום של Yebba כמעט ונכנס לרשימת אלבומי השנה. בז׳אנר הפיוז׳ן-ארנ׳בי-ג׳אז, Yebba היא כוכבת על והטייני דסק שלה ב-NPR רק ממחיש את הווירטואוזיות המטורפת שלה בשליטה על הקול ועל הטמפו. קודם לאלבום הבכורה שלה, Dawn, יבה (היפוך של שמה הפרטי: Abbey) שיתפה פעולה עם לא מעט כוכבים אחרים כגון דרייק (שכתב עליה את Yebba's Tears), פיטר קוטונטייל, סטורמזי ואחרים. הטו אוזן, לא תתחרטו.

Hayley Williams – First Thing To Go
היה קשה לבחור מבין השירים שמופיעים באלבום של היילי וויליאמס (שכתבתי עליו פה לעיל), אבל בסוף אני מאמינה ששיר הפתיחה הוא המייצג ביותר לאלבום הרגיש והעדין הזה. וויליאמס כתבה את כל השירים וביצעה אותם לבד בבית בתקופת הקורונה, ובשיר הזה האינטימיות הן בליריקות והן בעיבוד לחלוטין עוברות.

Arlo Parks – Caroline
מה לא נאמר כבר על ארלו פארקס? היא הופיעה כמעט בכל סיכום שנה שראינו עד כה. האלבום שלה, Collapsed in Sunbeams, הוא אחד אלבומי הארנ׳בי היפים שיצאו השנה ומתוכו שירים יפים רבים (Black Dog, Too Good, Hope ועוד). עם זאת, השיר האהוב עליי באלבום הזה הוא בהחלט Caroline. השיר מספר על ריב בין בני זוג, מנקודת מבט של מישהי שצופה בהם מהצד. מעבר לעובדה שהסיפור מסופר בצורה מאוד יפה ונוגעת ללב, על האמפתיה של זר לסיטואציה בין בני זוג, השיר גם בנוי בצורה סופר מיוחדת שישר שואבת אותך פנימה ל-repeat.

LUMP – Gamma Ray
מאוד התלבטתי אם להכניס את האלבום של LUMP (שיתוף הפעולה בין לורה מארלינג למייק לינדסי סולן Tuung) לסיכום השנה. אכן מדובר באלבום מופלא ששניים מהשירים שלו כיכבו ברשימת ה-Wrapped שלי ל-2021; אבל בסיכומו של דבר אלו היו בעיקר שני השירים האלה שליוו אותי מאז צאת האלבום ועד עכשיו. האחד הוא Gamma Ray והשני הוא Animal – שניהם שירים עם בס ליין מאוד מובחן, והשירה של מארלינג יותר ״כבדה״ ודארק ממה שהתרגלנו אליו בשני האלבומים האחרונים שלה. אם אתם אוהבים את מנת הבס שלכם על הבוקר, שימו אוזן.

Arab Strap – Kebabylon
התלבטתי מאוד איזה שיר מתוך האלבום של ה-Arab Strap לבחור. האם זה השיר המושמע ביותר? המייצג ביותר? ובסוף בחרתי באחד השירים שבלטו עבורי כתמצית האלבום הזה: כבד, מורכב, מלודי, לפעמים מאוד רפטטיבי וחדגוני אבל בעיקר מסקרן. השיר הזה מאוד יוצא דופן ברשימת ההאזנה שלי – אין אה גוד וויי.

ציון לשבח מגיע לשני שירים נוספים:
Julia Jacklin – Army Of Me (Bjork cover)
ג׳וליה ג׳קלין אהובת ליבנו שהוציאה לפני שנתיים את אלבום השנה שלי – נותנת בראש עם קאבר לשיר שלא קל לכסות (וול, כל השירים של ביורק הם קשים לכיסוי). תודה ג׳וליה שהחזרת את ביורק לרשימת ההשמעה שלי!

White Lies – As I Try Not To Fall Apart
בפברואר 22׳ עומד לצאת אלבום חדש ל-White Lies ואין מרוגשת ממני. עם סינגל ראשון כזה, יכול לצאת רק טוב…

*לפלייליסט שירי השנה המלא של שחר, לחצו כאן

Madlib – Sound Ancestors
מאדליב, שם המוכר לכל חובב היפ הופ שמכבד את עצמו, הוא אחד מהביט-מייקרס הטובים והחשובים בהיסטוריה של הז'אנר. גשם, נביחה, צחוק, צפירה, היכולת של מאדליב להפוך כל צליל בסביבה שלו למנגינה ייחודית היא אומנות שאי אפשר ללמד. תוסיפו לזה את הכישרון שלו למצוא את הסמפל המושלם כאילו יש לו ספריית תקליטי סול מובנת במוח, ואת העריכה של קיארן הבדן מפור טט – ומה קיבלתם? את אלבום השנה שלי. התרגלנו לראות את המאסטר של המקצבים משתף פעולה עם ראפרים ומפיקים אחרים או חוקר מנגינות וצלילים תחת אלטר אגו'ז (Quasimoto).
Sound Ancestors הוא ריליס סולו נדיר שלו. ליב'ס, משוחרר מכבלי שיתופי הפעולה, יכל לנוע בחופשיות ולתת ליצירתיות שלו להשתולל. הסגנון המוזיקלי באלבום לא נצמד לביטים הקלאסיים של ההיפ הופ, המקצבים משתנים בעקביות והסמפלים גונבים את ההצגה בהיעדר מילים. כנראה שכל אלבום שמאדליב יוציא יזכה אצלי בתואר אלבום השנה, אבל אם להאמין שיש בי שמץ אובייקטיביות, Sound Ancestors זוכה בתואר בכבוד.
להאזנה

Sault – NINE
ההרכב החצי אניגמטי ומדהים לגמרי Sault קונה אותי בכל ריליס שלהם מחדש. משהו באווירה המחתרתית שלהם שנובעת מחוסר הידע על חברי ההרכב ומהסגנון המוזיקלי הלא-מוגדר פשוט עושה לי את זה. אלבומם החמישי, NINE, נראה כמו המשך ישיר לאלבומים 5 ו-7, בכולם מוטיב הגפרורים על הקאבר וכן, יש גם את העניין המתמטי. אבל בניגוד לאלבומיהם הקודמים, שבהם סוגיות הגזע והמאבקים החברתיים בלטו, הפעם סולט עושים כבוד לשכונה.
"?are you from London" שואלת אותנו ליטל סימז וגם אם התשובה היא שלילית וגם אם אתם לא חלק מה "London Gangs" האלבום יגרום לכם להרגיש כאילו גדלתם בין הביג-בן לארמון המלוכה. אבל אלו לא רק המילים. Inflo וקלאו סול, חברי ההרכב הרשמיים היחידים שזהותם אושרה, הם ילידי לונדון, ובאלבום הם מעבירים את סיפורה של עיר ילדותם גם דרך הצלילים. ארנ'בי, סול, פאנק, יו ניים איט – סולט עשו את זה והצליחו לייצר סאונד שמתאים כל כך לאווירה הלונדונית, למרות שהוא לא כולל אף אחד מהז'אנרים הבריטים הבולטים. NINE היה זמין בשירותי הסטרימינג השונים ל- 99 ימים בלבד והותיר חלל ספוטיפיי שאני אישית התקשיתי למלא. מזל שיש את הגוד אולד יוטיוב.
להאזנה

Mach-Hommy – Pray For Haiti
פעם היה פה יותר טוב. כמה פעמים שמעתם את האמרה הזאת? עם כמה שהיא קלישאתית ומאוסה אני מוצא את עצמי לא פעם משתמש בה לאחרונה. באיזה הקשר אתם שואלים? ראפ. תקראו לי ממורמר או מיושן אבל כבר תקופה אני מרגיש שלא יצא אלבום ראפ משובח "כמו פעם". השנה רליסים של אומנים כמו טיילר דה קרייטר, אייזאה רשאד ומקסו קרים הצליחו קצת להשתיק אותי, לשמחתי כמובן. אבל אם הייתי צריך לבחור אלבום אחד שניצב מעל כולם השנה (שתכלס זה בדיוק מה שנתבקשתי לעשות) הוא יהיה Pray For Haiti של מאק-הומי. תפילה להאיטי, כמו שאר הרליסים של הקולקטיב 'גריזלדה' הוא בעיניי מנקודות האור הגדולות של הז'אנר בשנים האחרונות; או אם תרצו, השמש לחנוכייה שנקראת היפ הופ. כבר מהשיר הראשון הומי מציג את עצמו כאייקון: "Mach-Hommy is an icon, end quote". אפשר לחשוב על זה כמוב יומרני של הראפר אבל כשממשיכים להאזין לאלבום קשה שלא להסכים עם האמירה שלו. מאק מספק את השילוש הקדוש של ביטים סוחפים, חריזה מהוקצעת וליריקה מתוחכמת שגרמו לי לזנוח את קלישאת העבר ולהתרגש מההווה. השילוב של הומי ו-Westside Gun, האב המייסד של גריזלדה, אחראי על שלושת השירים הטובים באלבום ומזכיר כמה פוטנציאל וכישרון קיים שם בקולקטיב. במהלך האלבום אפשר לשמוע את הומי מקשקש בקריאולית, שפת האם שלו מהאיטי. המילים, שעבורנו הן חסרות משמעות, מתיישבות בכזו טבעיות על המקצב שגם אם האלבום כולו היה בג'יבריש אין לי ספק שהייתי נהנה ממנו. בהחלט אלבום של אייקון בהתהוות.
להאזנה

Hak Baker – Cool Kids
מה משותף לחמשת שירי השנה שלי בספוטיפיי? כולם שייכים לאמנים בריטים. ייתכן ואני נצר אבוד של שושלת המלוכה, אבל לא הייתי מהמר על זה. האק בייקר, אחד מאותם דרי הממלכה אחראי על ה-E.P. הכי מושמע אצלי השנה. בפער. ענק. כמעט כל יום הוא התנגן אצלי מאז שיצא וגם כמעט תמיד הצלחתי להתאפק ולא לחזור בריפיט על השיר שפותח אותו – Cool Kids. קול עמוק וסוחף- צ'ק, מבטא בריטי מעלף- צ'ק, ליריקה נוגעת ללב על קשיים בילדות- צ'ק. קשה שלא להתאהב בשיר הזה, ראו הוזהרתם.

Babe Rainbow – Zeitgeist
ים, שקיעה, צבעים חמימים, עצי דקל, אנשים רוקדים, אוסטרליה… טוב, אולי הלכתי רחוק אבל זה רק כי zeitgeist שלח אותי להפליג הרחק בזיכרונות עד לטיול הגדול. אין טובים מהבייב ריינבואו בשביל לייצר את חוויית החוף המושלמת. הסינגל המוביל מהאלבום האחרון של להקת הרוק הפסיכדלי הוא מהשירים היותר מלודיים וקליטים שלהם. הסאונד הוא גרובי וקיצי, כזה שמחמם את הנפש בכל האזנה, בטח כשהוא מחוזק בטאצ'ים של מקצבים לטיניים הודות לבסיסט הדרום-אמריקאי של הלהקה. נסו אתם לשמוע את השיר ולא להפליג בדמיון למחוזות רחוקים. ראו הוזהרתם 2.

Kojaque – Sex N' Drugs
איי קוז'אק, מאיפה נחתת עלי? הספוטיפיי ראה את הקטע שיש לי לאחרונה עם אמנים מהממלכה וניסה לראות אם זה תופס גם לאי השכן. היוצר האירי אחראי על הפזמון הכי קאצ'י שנתקלתי בו השנה, כזה שגרם לי לחשוף את "כישורי" השירה שלי בפומבי באופן לא-רציונלי ובלתי-נמנע. רק אל תתנו לשם להטעות אתכם, מדובר בשיר על בדידות ועל אהבה ובחיי שזה לא ניסיון להגן על שמי הטוב. ביט ג'אזי רגוע שמתהדר בהרמוניה מושלמת בין התופים לכלי הנשיפה וקולות רקע מלטפים של סלייה טיאב, אם כבר להתמכר לשיר אז Sex N' Drugs הוא הקנדידט האולטימטיבי.

Curtis Harding – Can't Hide It
לא מעט פעמים בחיי נתקלתי בשאלה "לאיזו תקופה בהיסטוריה היית חוזר?" התשובה שלי היא תמיד אותה אחת – לסבנטיז. לצערי, עד שלא יגיע אורן העתידי ויביא לי את התוכניות לבניית מכונת זמן התשובה תישאר בגדר משאלה. אבל אם אורן לא בא אל הסבנטיז למה שהסבנטיז לא יבואו אל אורן? פה קרטיס הארדינג נכנס לתמונה. אלבומו החדש, If Words Were Flower, הוא עוד מסע מופלא וחוצה זמנים שהארדינג לוקח אותנו אליו. בשיר Can't Hide It הוא מצליח לקחת את הרטרו-סול מהסבנטיז ולשלוח אותו במכונת הזמן הישר לימינו. התוצאה היא שיר כיפי וקצבי שמצד אחד יכל להיות להיט רחבות בשנות השבעים ומצד שני השתלט על תכניות הרדיו בימינו. אבל עזבו, אין צורך להכביר במילים, פשוט תצפו בקליפ:

*לפלייליסט שירי השנה המלא של אורן, לחצו כאן

Celeste – Not Your Muse
נסתרות הן דרכי הטעם המוזיקלי… זכורני כי היה זה קפטן המגזין שאתם קוראים כעת, שניסה להדליק אותי על יוצרת אינדי מוערכת שפרצה השנה משום מקום: ארלו פארקס. או יותר נכון, אני ניסיתי להדליק את עצמי בעקבות כל הדיבור סביבה שתקף אותי מכל פינה, וביקשתי ממנו שיכווין אותי לקטעים הטובים ביותר שלה. הוא שלח כמה דוגמאות נלהבות, ואני מודה שעד כמה שניסיתי, זה לא עבר אצלי את רף ה"סבבה, נחמד". קורה. אבל אז, ממש בדרך אגב, הוא שלח עוד לינק לאמנית אחרת, בוגרת בכמה שנים מפארקס הצעירה, וכתב שהוא מוצא דמיון קל בין שתיהן, גם באופן בו פרצו לתודעה וגם בסגנון, ושאולי אני אתחבר. לקחו לי בדיוק עשר שניות מרגע ההקלקה הסקפטית על הלינק, ועד שלהבה בוהקת ניצתה בחדרי ליבי. "או! עכשיו אתה מדבר!" עניתי לו, ומאז האמנית הקרויה סלסט לא עזבה את מתחם הספוטיפיי שלי.
עם קול פכפוך נחלים שנע על הסקאלה בין הרכות של נורה ג'ונס, העומק הווקאלי של אדל, והשובבות הקורצת ומלאת החיות של בילי הולידיי, צמחה לנו במחי אלבום אחד אמנית ארנ'בי מהטובות של השנים האחרונות – כזו שיכולה לצעוק במלוא גרון, אבל גם ללחוש בעוצמה לא פחותה. השירים מקפצים בנינוחות בין פופ רקיד (כולל הלהיט 'Stop This Flame' עם ליין הפסנתר המושלם שנטחן ברדיו בשנה שעברה) לבין בלדות סול שקטות. למשל 'Strange', הקטע האהוב עליי באלבום, סיפור קטן של חוסר השלמה עם פרידה בלתי נמנעת, שטומן בחובו כמה שורות מוחצות לב, כמו: "אני נוגעת בראשך כדי למשוך את המחשבות שלך לתוך ידי, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה". דמעות. במקום להרחיב עוד, ברשותכם, פשוט אפנה אתכם לטקסט שכתב על האלבום הקפטן בעת יציאתו, כי הוא עשה את זה טוב ממני. ואם עוד לא שמעתם את סלסט, זוהי התקופה המושלמת להתחיל – מדובר באלבום החורף המושלם. מומלץ להאזין מול אח בוערת שלא דועכת לעולם.
להאזנה

Bo Burnham – Inside
אני לא סגור אם זה האלבום הכי "טוב" של 2021, אבל זה בטוח האלבום הכי 2021 של 2021. אם תיוותר יצירה שתיזכר בעיניי כקפסולה המייצגת את שנת הקורונה ההזויה באופן הכי מדויק, גם אם לא הכי מהודק (כיאה לשנה לא מהודקת בעליל), הרי שמדובר בספיישל הקומי-מוזיקלי של בו ברנהאם והאלבום הנ"ל שמלווה אותו.
יש אנשים, כמוני (ואולי כמוכם), שהעבירו את רוב שנת הקורונה בגירבוץ קיומי ובהייה מול מסכים. ויש אנשים, כמו הקומיקאי רב הפעלים והכישרונות בו ברנהאם, שניצלו את הזמן הזה כדי לייצר "תוכן" שיופיע על אותם מסכים בדיוק – או כפי שהוא מכריז בסרקזם בתחילת הספיישל-אלבום: 'Open Wide, Here Comes The Content'. ברנהאם נעלם מהבמות בשנים האחרונות, בעיקר בשל התקפי חרדה שחטף בהופעות, ובדיוק כשהחליט שהוא מוכן לעוד מופע קומי ענק וחתם עם נטפליקס על הפצתו, הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. התוצאה של הבלת"מ הזה היא יצירה ששונה מכל ספיישל קומדיה שראיתם עד כה, עד כי במובנים מסוימים קשה בכלל להגדירו כ"ספיישל", ואולי יותר כ"אנטי ספיישל". בו ברנהאם, שמלבד היותו קומיקאי הוא גם במאי (הסרט המצוין שלו "כיתה ח" זמין אף הוא בנטפליקס), שחקן, משורר, עורך ומוזיקאי מוכשר, החליט לקבץ יחדיו את כל כישרונותיו לסרט אחד שנוצר במשך שנה שלמה, ומתעד את עצמו סגור לבד בחדר בביתו, בעודו מאבד בהדרגה קשר עם העולם שבחוץ, ונכנס יותר ויותר לתוך העולם שבפנים. על כן, שמו של הסרט "Inside" עובד בכמה רבדים, שכן גם אנחנו מוכנסים "פנימה" לתוך עולמו של ברנהאם האדם, אבל תמיד תוך ריחוק מסוים, קריצה קטנה שרומזת לנו – הכול פה אותנטי, אבל שום דבר כאן לא אמיתי.
זוהי אסופת שירים שחלקם מרגשים, חלקם מעוררי מחשבה וחלקם סתם מצחיקים מאוד: החל משירי פאנצ'ים חביבים שעוסקים בשיחת וידאו כושלת עם אמא, דרך לא פחות משני קטעים נפרדים (!) שנכתבו רק כדי להתענג על מצלול השם של מייסד אמאזון "ג'פרי בזוס", וכלה בקטעים יותר עמוקים שנבנים לאט, כמו השיר "Comedy" שתוהה על מהותה (או חוסר מהותה) של הקומדיה בזמנים הטרופים הללו. ההמלצה שלי אליכם היא לצפות בפעם הראשונה בספיישל במלואו בנטפליקס, ואז לחזור אליו דרך האלבום המוזיקלי הכיפי, המצחיק והחכם הזה. ואז צאו החוצה לנשום קצת אוויר. לפעמים מחניק בפנים.
להאזנה

Lump – Animal
דואו הפולקטרוניקה (גלגלו את המילה הזאת על הלשון כמה פעמים, זה כיף) שהקימו לורה מארלינג אהובת נפשי ומייק לינדסיי מההרכב Tunng, הוציא השנה אלבום שני ומצוין שממשיך את הקו של קודמו – במקרה גם אלבום השנה שלי ב-2018. שילוב בין מקצבים אלקטרוניים שבורים והפקה קודרת של לינדסיי, לבין אווירת פולק סבנטיז בגיבוי קולה הענוג והעמוק כאוקיינוס של מארלינג. האלבום, שניתן להקשיב לו ברצף אחד בלתי פוסק (אין הפוגה של ממש בין הרצועות), בנוי מרסיסי סאונד כמעט רובוטיים, שמתנגשים חזיתית עם הווקאליות האינטימית של מארלינג ועם המילים החושפניות והמטלטלות – שלפרקים נשמעות כאילו יצאו מתוך אלבום הסולו האחרון שלה. למשל, מילות הפתיחה של השיר 'Animal', שמסתערות עלינו בהפתעה מתוך המעטפת המונוטונית ונתקעות כמו גולה בגרון: "Hair on the pillow / Blood on the shirt / Pieces of love / Traces of dirt".
אני מת על השפה המוזיקלית הייחודית שהצמד יצר בבועה הקטנה שלהם, עד כדי כך שאני כבר יכול לזהות את טביעת האצבע של הבס המסונתז והגלי שנוכחת כמעט בכל שיר ושיר. תנו לעצמכם להיסחף לתוך העולם התת-ימי שהאלבום הזה שואב אליו כבר בטרק הפתיחה 'Bloom at Night' – שיר שמרשה לעצמו להיפתח באיטיות, כמו פרח מבויש, וללבלב במלוא יופיו רק אחרי יותר משתי דקות של בנייה הדרגתית ויפהפייה, מעין הקדמה שמסתיימת בשורה הנפלאה: "It took one god seven days to go insane". ויהי אור.
להאזנה

Silk Sonic – Leave The Door Open
אתם ודאי לא זקוקים לי כדי לדעת שמדובר באחד משירי השנה המדהימים של כל העולמות, אבל אני עדיין כאן כדי לצעוק את זה, ותכלס גם קצת כדי להכות על חטא. כשהסינגל הזה יצא סוף סוף במרץ 2021, לאחר ציפייה קולקטיבית מורטת עצבים לשיתוף הפעולה הראשון בין אנדרסון פאאק לברונו מארס (ותודה על הטיזינג הארוך בעולם), מיד רצתי להאזין לו בשקיקה, ובהחלט אהבתי אותו – אבל לא נפלתי מהרגליים. חשבתי שהוא מגניב לאללה, ותופס לגמרי כמחווה יפה לסול החלקלק של שנות השבעים, אבל לא ייחסתי לו חשיבות רבה מעבר לגימיק החמוד. חשבתי שההייפ ידעך עם הזמן והשיר ייזכר כיציאה כיפית ותו לא. אוהו, כמה שטעיתי. הצמד החלקלק ביצע תמרון מחוכם בלי שהרגשתי את זה בא, ואיכשהו בכל האזנה האימפקט של השיר עליי רק הלך והתעצם. כל פעם גיליתי עוד רובד הפקתי מרשים, עוד מהלך מלודי ייחודי, עוד הרמוניה מורכבת, ועוד טונה של כריזמה, הומור וגרוב שנוטפים משני הכוחות המוזיקליים האדירים האלה. מדהים כמה השילוב ביניהם מוציא את הטוב משניהם, זה פשוט סיפור אהבה שנועד להיות. ואם בזכות הפרויקט המבורך הזה, האחיינים שלי שמעריצים את ברונו מארס התחילו להתעניין בסול אולד סקול – הרי זה משובח.

Olivia Rodrigo – Drivers License
ונעבור מלהיט מסוג אחד ללהיט מסוג אחר לגמרי. אז כן, הייטרז גונה הייט, אבל הנה אני מתוודה כאן קבל עם ועדה: אני קרוע על השיר שהוא כנראה הלהיט הכי גדול של השנה, בלדת דור ה-Z האולטימטיבית, ההמנון שצריך ללמוד בעל פה לפני כל טסט: "רישיון נהיגה", שירה של מלכת הפופ המוכתרת הנוכחית (לפחות עד שתגיע הבאה שתגנוב לה את הכתר) – אוליביה רודריגו. אני די בטוח שאם השיר הזה היה יוצא כשהייתי בתיכון, הייתי בוכה ממנו בכי תמרורים (תמרורים, הבנתם?) הטינאייג'ר שבי כל כך מזדהה עם המילים החשופות: אהבת נעורים מוחמצת, הוצאת רישיון לראשונה, נסיעות במעגלים עם הרכב החדש סביב המקומות שפעם היו של שניכם, כזוג, ועכשיו הם רק זיכרונות כואבים. כל זה כמובן בתוספת הדרמתיות הרגשנית המתבקשת מעצם היותך פקעת הורמונים מחוצ'קנת וחסרת עידון בגיל הנ"ל, שמובילה לבכי בלתי נשלט על ההגה באמצע הכביש. אבל איפה היינו? אה כן, זה שיר בן זונה, שהוציאה נערה מוכשרת בטירוף בגיל שבע-עשרה בלבד (ועל כן מושווית רבות לקודמתה בתפקיד בילי אייליש) והיא הצליחה לתמצת בתוך כמה שורות את כל מה שיפה ומכוער בלהיות תיכוניסטים שבורי לב. ועל כך מגיע לה כל הריספקט שבעולם. חוץ מזה, אבא שלי מורה נהיגה, אז זה יהיה עוול לא להכניס שיר על רישיון לרשימה שלי.

Snail Mail – Valentine
בעודי כותב את סיכום השנה שלי, אני קולט שקיים מוטיב חוזר של פרידות כואבות ברבות מהבחירות שלי. אין לי מושג למה זה פוגש אותי דווקא עכשיו… אולי כי כמעט תמיד השירים הכי טובים נכתבים על פרידות? בכל אופן, זה המצב ואיתו ננצח. ובכן, בעוד סלסט צבטה את ליבי עם העדינות והעומק שלה, ואוליביה רודריגו ריגשה אותי עם פרידת הנעורים הדרמתית שלה, היוצרת והגיטריסטית לינדסי ג'ורדן, שקוראת לעצמה בשם הבמה המגניב Snail Mail, כבר קצת יותר תוקפנית כשהיא שרה על האהוב/ה שעזב/ה אותה. הבית הראשון עדיין לא מבשר את שהולך לבוא, אבל אז בפזמון מגיעה התפרצות גועשת של מפל גיטרות, ועל הרקע שלהן זועקת ג'ורדן בכאב: "?So why'd you wanna erase me, darling valentine" איזו שורה דוקרת ויפה, השילוב המושלם בין זעם ואהבה. מוזיקלית, השיר הזה מחזיר אותי לסוף הניינטיז ותחילת האלפיים, ופוגע בול בבלוטות הנוסטלגיה: קורט של אבריל לאבין, קמצוץ סמאשינג פאמפקינס, זילוף קאט פאוור, והמון רגש טהור. שווה להיפרד בשביל שירים כאלה.

José González – El Invento
סירי, מהי ההגדרה לשלוות נפש? התשובה: חוזה גונזלס (נא לא לבלבל עם גונזלס אחר אהוב מאוד: הפסנתרן צ'ילי גונזלס). המוזיקאי והגיטריסט השוודי ממוצא ארגנטינאי מלווה אותי שנים רבות, ובעיקר היווה לי מקור לנחמה בטיולים בחו"ל – בין אם בנסיעות ארוכות ברכבת לשומקום או במיטת קומותיים ב"דורמיטורי" עם עוד ארבעה-עשר אנשים. על המוזיקה שלו שורה אווירה של געגוע ובדידות מלטפת, פריטת הגיטרה שלו מרגיעה ובוטחת, והקול שלו הוא כמו חמאה שנמסה על הלב שלי. למרבה ההפתעה, על אף שמו שנשמע כמו "ישראל ישראלי" של הלטינים, זהו למעשה הסינגל הראשון בספרדית שהוציא גונזלס אחרי כמעט עשרים שנות יצירה באנגלית. הוא נכתב בשיתוף פעולה עם בתו הקטנטנה, ונפתח במילים הקסומות: "וההודיה על המוזרות של ההוויה הפשוטה" (בתרגום חופשי שלי). זה שיר שכולו פליאה ילדית ראשונית על ההמצאה המטורפת שנקראת "העולם", והוא מזמין אותנו לעצור לרגע, לעצום עיניים, לנשום, ולזרוק לחלל האוויר את השאלות שאין עליהן תשובה. מי צריך תשובות כשיש מוזיקה?

Phoebe Bridgers – That Funny Feeling
זקוק להוכחה שהאלבום שלך טוב וראוי? אם פיבי ברידג'רס תעשה לך קאבר שנייה אחרי שהוא ייצא, אתה כנראה יכול להיות רגוע. ואכן, ברידג'רס ביצעה קאבר אקוסטי מופלא לשיר מתוך "Inside" של בו ברנהאם, אחד מאלבומי השנה שלי פה למעלה, ואשכרה הצליחה להתעלות על הגרסה המקורית באפס מאמץ, ואף להוסיף נופך יותר עמוק, מטריד ומרגש לשיר שהוא כבר כל אלה. בקולה האוורירי והשביר, בליווי הגיטרה העצובה שלה, היא הפכה טקסט שמפיו של ברנהאם נשמע משעשע וסרקסטי, למילים מייאשות וממוטטות, ולשורות שמעבירות בי צמרמורת בכל פעם מחדש, כמו למשל:

"That unapparent summer air in early fall
The quiet comprehending of the ending of it all
There it is again
That funny feeling
That funny feeling"

בבקשה, שהשנה הבאה תהיה קצת פחות מוזרה.

*לפלייליסט שירי השנה המלא של ירון, לחצו כאן

James Yorkston and The Second Hand Orchestra – The Wide, Wide River
ג'יימס יורקסטון הוא מוזיקאי פולק סקוטי שהרבה זמן רציתי לכתוב עליו. כבר שני עשורים שהוא מוציא מגוון רחב של מוזיקה, אחת לשנתיים בממוצע, בהתאם למי שהוא עובד איתו – חלק מהאלבומים שלו הם אלבומי סולו, חלקם עם להקה מלווה (כמו האלבום זה) וחלקם של טריו עם ג'ון ת'ורן ('לאמב') והמוזיקאי ההודי סוהיל קהאן.
האלבום הזה מתמצת את התחושות של 2021, שהייתה קצת פחות טראומטית מהשנה שקדמה לה. הגישה של יורקסטון בו היא מעין פסימיזם אופטימי, או אופטימיות פסימית, תלוי איך מסתכלים. שירים שעוסקים בקושי עם כותרות כמו 'אין צד טוב' או 'מאבק', שהרבה פעמים מלווים במנגינה עליזה וקצת קצבית. גם העיבודים עם התזמורת והזמרות המלוות (בניצוחו של המוזיקאי השוודי קרל-יונס וינקוויסט) הם עדינים ויפים. יורקסטון כאילו קורץ ואומר "כן, אני יודע, הכול גרוע, אבל אני בוחר לראות את הצד המצחיק". בצורה מוזרה דווקא הגישה הלא-קונבנציונלית הזו עודדה אותי. זה אלבום שמתאים להכיר בו את יורקסטון גם עבור מי שהיא לא מעריצה ותיקה שלו. לא תתאכזבו.
להאזנה

Half Waif – Mythopoetics
אלבום שתפס אותי מהשיר הראשון והכריח אותי להקשיב לכולו בבת אחת. אמנם נתקלתי קודם ב'הלף ווייף', הפרויקט של ננדי רוז, אבל זו הפעם הראשונה שבה ממש נכנסתי למוזיקה שלה. אני אוהבת זמרות שמשחקות בין ארט-רוק לאלקטרוני כמו סיינט וינסנט או באט פור לאשז, והלף ווייף ממשיכה את אותו הקו שמלהטט במיומנות בין המוזר לנגיש. השירים פה מאוד קליטים לצד זאת מאוד ייחודיים ולא נשמעים ממש כמו שום דבר אחר. אין שיר חלש אחד באלבום, הוא כולו עובד כיחידה אחת עם זרימה משיר לשיר. למי שמחפשת אלבום שלוקח אותך למסע, זה האלבום להקשיב לו.
להאזנה

Mia Doi Todd – Music Life
לא מקרי ששניים מאלבומי השנה שלי הם עם זיקה פולקית. זה הקומפורט פוד שלי, ו-Music Life הוא האלבום הכי מרגיע מבין השלושה שבחרתי. כבר מהעטיפה שנוצרה בסגנון איור על כדים יווניים עתיקים, רואים שיש באלבום משהו מאוד שורשי וקלאסי, שלוקח למקומות של מיתוס ואגדה. ואכן יש אגדות באלבום כמו בשיר My Fisherman שבו בתולת ים שרה על אהובה הדייג. יש פסטורליות מסוימת באלבום: פסטורליות מוזיקלית בכלים כמו חליל ותוף מרים שמלווים את קולה הצלול של דוי טוד; וביטויי פסטורליות בטקסטים, למשל כשהיא שרה על רצון להתרחק מהעיר ולחיות בטבע. יש באלבום כמה שיתופי פעולה מעניינים, כמו עם הגיטריסט הברזילאי פביאנו נסימנטו, או מיגל אטווד-פרגסון (שראיינתי בעבר עבור פסטיבל הג'אז). דוי טוד היא מוזיקאית ותיקה שפעילה מסוף שנות התשעים, ויש משהו רגוע וכל כך בשליטה באלבום הזה, של מוזיקאית שאין לה מה להוכיח: היא פשוט באה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות ממש טוב.
להאזנה

The Bug – Vexed (feat. Moor Mother)
המפיק הבריטי The Bug (קווין מרטין) הוציא השנה אלבום בשם Fire אחרי הפסקה של שלוש-עשרה שנים. בכל שיר הוא מארח מוזיקאי אחר והאלבום כולו מאוד מעניין, אבל השיר הזה בלט במיוחד. מופיעה בו אמנית הספוקן-וורד הניסיונית מור מאת'ר שאני ממש אוהבת כל דבר שהיא עושה, ופה היא מספקת אינטנסיביות פרנואידית שמשתלבת בטריפ-הופ אפל באופן שמזכיר את טריקי בשיאו. זה פשוט שיר שמציג את הצדדים הכי טובים של שני הצדדים, והוא מצליח ללכוד את התחושה הזו, של אי-נוחות שהולכת וגוברת עד שהיא מתפרצת לכדי כעס.

Squirrel Flower – I'll Go Running
בפינת התגלית הצעירה שמפוצצת בכישרון אני שמה את סקווירל פלאואר, שם הבמה של מוזיקאית אמריקאית בשם אלה וויליאמס. השיר הזה יצא באלבומה השני והוא שיר עם דינמיקת סלואו-ברן: מתחיל לאט ובשקט וצובר כוח ככל שהוא מתקדם, עד שבסוף הוא חוזר לשקט. השיר מדבר על ניסיון לקום אחרי נפילה ולהמציא את עצמך מחדש. וויליאמס חוזרת שוב ושוב על המילים I'll be newer than before, I'll be something that you’ve never seen כמעין מנטרה לעידוד עצמי. זה שיר מאוד פשוט – רק עם גיטרה ותופים, אבל הוא מצליח לרתק בזכות השירה שמעבירה רגש ובניית המתח הטובה.

Sufjan Stevens & Angelo De Augustine – Back to Oz
טוב לא חשבתם שסופיאן סטיבנס יוציא משהו ואני לא אתייחס לזה בכלל, נכון? לפי הסטטיסטיקות של ספוטיפיי, סטיבנס הוא בחמישייה הפותחת שלי השנה וזה שימח אותי כי פחות התחברתי לדברים שהוא עשה בשנה-שנתיים האחרונות, כמו מוזיקה רוחניקית עם אביו לוואל. שיתוף הפעולה עם בן-טיפוחו אנג'לו דה אוגסטין הכניס דם חדש למערכת והשיב את סטיבנס לכיוון ההמנונים עם הגלוקנשפיל ושירת המקהלה, כמו ב'שיקגו'. יש בשיר הזה אפילו סולו גיטרה חשמלית, מי היה מאמין. יש בשיר שילוב של מריר-מתוק שמדבר אליי בתקופה האחרונה. הוא מדבר על רצון לחזור לקסם ולאופטימיות ומתכתב עם העולם הילדי שאליו הדוברים מתגעגעים. יש בשיר איזו תקווה קלושה שזה אפשרי – אולי לא ניתן לחזור לאוז אבל אפשר למצוא קסם גם בעולם שלנו.

SPELLLING – Little Deer
אל ספלינג התוודעתי בעקבות פסטיבל התרמה אונליין בשנה שעברה ל-planned parenting. הגעתי לפסטיבל בשביל מוזיקאים שהכרתי כמו קונור אוברסט, אבל דרכו זכיתי להכיר כמה מוזיקאים שלא הייתי מגיעה אליהם לבד. ספלינג, הפרויקט של Chrystia Cabral, היה שילוב מסקרן בין מוזיקה קלאסית, שימוש בסמפלר וכלי נגינה הודיים, עם שירה מרשימה במנעד מרשים. בשיר הזה אפשר לראות את השילוב המקורי שמאפיין את ספלינג בין כלי תזמורת לשירה. יש בה משהו משחקי ושובבי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. היא מכניסה קלילות לסגנון שיכל להיות מאוד לא מתקשר ו"אמנותי מדי" וזה גורם לי לאהוב אותה במיוחד. אין לי ספק שבזכות שירים כמו זה, 2021 היא שנת הפריצה של ספלינג.

*לפלייליסט שירי השנה המלא של ציפי, לחצו כאן

Durand Jones & The Indications – Private Space
החטא הכי גדול שביצעתי כלפי האלבום הזה הוא לצמצם אותו לז’אנר ולחומרים המוזיקליים שמרכיבים אותו, משובחים ככל שיהיו. כן, התופים פה תמיד פריכים, הקולות תמיד זכים כמו מים שהרגע נבעו מהמעיין וגם הסינתיסייזרים והגיטרה יודעים בדיוק את תפקידם, בין אם שמח או עצוב. אבל הכוח האמיתי באלבום הוא הכתיבה, שנוגעת בנושאים רציניים מהשנתיים האחרונות שרלוונטיים כמעט לכולנו. 'Love Will Work it Out' היא בלדה מרגשת, ‘Witchoo’ הוא להיט רחבות ברמה הגבוהה ביותר ו-'I Can See' הוא בדיוק הסיום הראוי למסיבה השמחה-עצובה הזו. מקמט את הנפש קלות ואז מיישר אותה וממלא בתקווה.
אי שם לפני הרבה שנים, אמנים כמו מרווין גיי וקרטיס מייפילד ידעו לקחת מוזיקה שההנאה והכיף הם הלב שלה ולהפוך אותה למוזיקה שגם יודעת באותו זמן לטפל בנושאים יותר משמעותיים. אז אמנם האלבום הזה של ג'ונס והחבורה כנראה שלא יירשם איתם בדברי ימי המוזיקה באותה השורה, אבל הוא לחלוטין עומד בגאווה בקרב אלבומים שיצאו השנה, אפילו בשנים האחרונות.
להאזנה

Little Simz – Sometimes I Might Be Introvert
הרבה פעמים אנחנו שופטים אלבומים לפי הרף שהם עצמם מציבים בפתיחתם, ובמקרה של הראפרית הבריטית ליטל סימז הרף המוצב הוא גבוה. כבר בקטע הפתיחה אנחנו מקבלים תזמורת כלי נשיפה שגורמת להרגיש כאילו פלישה צבאית מגיעה לכיווננו. והיא אכן מגיעה. לא בדמות ווליום גבוה או פומפוזיות – התותחים הכבדים של המוזיקה באלבום הזה הם החריזה והקצב, המילים, ולא פעם גם ההרמוניות המדויקות.
ליטל סימז יודעת להגיש את השירים אלגנטיים ונעימים כמו ב-WOMAN, עוקצניים ובועטים עם הלימות תופים ממכרות כמו ב-SPEED, וגם עם מקצבים אפריקאים שמשרטטים את הקו בין לונדון לאפריקה שעליו סימז פועלת. במקביל, המוזיקה נעה באלגנטיות בין ביטים לכלי נשיפה והטקסטים נעים בין מילות מחאה בועטות למילים אישיות ורגישות לעתים. נדמה שבאלבום הזה סימז הצליחה למצב את עצמה כמבצעת שהיא כמו אולר שווייצרי של מגוון סגנונות מוזיקליים, עם שורשים במוזיקה השחורה מכל רחבי העולם. הגלובליות הזו, לצד התחושה שזה כן אלבום מאוד אישי בהפקה מעולה, הפוכים אותו לתענוג לשמיעה ולאלבום לחזור אליו גם כשתסתיים השנה.
להאזנה

Vanishing Twin – Ookii Gekkou
ניסיתי לחשוב ארוכות איך להגדיר מה ההרכב הלונדוני הזה עושה, באיזה מגרש מוזיקלי הוא פועל. תוך כדי המחשבה הזו, התבהר למה אני אוהב אותו כל כך: הוא פשוט לקח אותי למסע במגרש מוזיקלי חדש שאני לא מכיר את החוקים שלו. יש פה אלקטרוניקה, פ'אנק, אפרוביט ופסיכדליה אוורירית שאותה אנחנו מכירים מלא מעט הרכבים בשנים האחרונות. ועדיין האלבום נשמע כמו משהו אחר לחלוטין, מעין צלילה ביקום תת-מימי וצבעוני שמגלה בכל פעם רגע מוזיקלי חדש אחר.
הקול של הסולנית קטי לוקס הוא חוט ששזור דרך כל השירים, וכמו שומר שלא נלך לאיבוד בנבכי האלבום, בין כל צלילי הסינתיסייזרים המקומטים. ברגעים שקולה של לוקאס לא נמצא, האלבום הופך למעבדה למוזיקה ניסיונית ופסיכדלית שיצאה משליטה. אבל היופי הוא שלוקס תמיד חוזרת מספיק מהר כדי לא לאבד את המאזין. וכדי להוכיח לנו סופית שהם הלהקה עם החוש האסתטי הכי טוב השנה, ההרכב הוסיף קליפים צבעוניים לשני שירים. אלו רק מעצימים את חווית ההאזנה למוזיקה שלהם, הצבעונית ממילא.
להאזנה

Cochema – Black Pearl
כשנדמה כששמענו כל ז’אנר וכל שילוב אפשרי, מגיע קוצ’מה ומשלב בנונשלנטיות מוזיקה ילידית אמריקאית עם ג’אז. חליל צד, גדוד כלי הקשה אקזוטיים וסקסופון נחים להם בנחת ויוצרים קטע מהפנט שמצליח להיות מזיז אגנים משובח למרות הניסיוניות שלו.

Fantastic Negrito – When Everything Went Wrong
כל פעם אני תוהה לעצמי מתי יקיר הסיפון כבר לא יצליח לחדש עם שירת הגוספל וגיטרת הסלייד שלו. אבל אני שמח להודיע שהזמן הזה עדיין לא הגיע והשיר הנוכחי מכיל את אותם מקצבים ממכרים ואנרגיה בלתי נגמרת שהם מזמן כבר סטנדרט אצל נגריטו, אורח הקבע אצלי בלב ובאוזן.

El Michels Affair – Unathi
המולטי אינסטרומנטליסט הצרפתי הצליח להוציא שיר בטורקית שהוא בו-זמנית מוזר מאוד, פאנקי להחריד וגם מתפקד בחלקים כמו בלדה ים-תיכונית. כן, זה מוזר מאוד, אבל גם יפהפה כמו מעט מאוד שירים ששמעתי השנה.

Gabriels – Love and Hate in a Different Time
עיטור העוז ליצירה מקורית, נערת החן של השירים, קראו לזה איך שתרצו – השיר הזה עומד מבחינתי בגאון מעל כל מה שיצא השנה. קטע הסול-גוספל-סווינג הזה תפור באווירת פיפטיז מושלמת למרות לא-מעט אלקטרוניקה שמפוזרת מסביב. אם תוסיפו לזה את הקול החד פעמי של הסולן ג’ייקוב לאסק תקבלו קטע שאין אדם עם לב ואוזניים שלא יתאהב בו.

Jon Batiste – WE ARE
כשאלבום הזה יצא ידעתי שהוא יהיה אלבום השנה שלי. לא הייתה שום אפשרות ביקום (ביקום אני אומרת לכם!) שייצא משהו שאני אתלהב ממנו באותה מידה, אחרוש עליו באותה מידה ועדיין לא יימאס לי ממנו. אלבום שייכנס למחזור הדם. ג'ון בטיסט הוא יוצר פורה מאוד והשנה במיוחד הוא היה על סטרואידים. ועדיין – אלבומי הג'אז, הפסקול המהמם ל-Soul, הפינה הקבועה בלייט נייט של סטיבן קולבר – כולם היו הכנה לחד הקרן המעלף הזה.
זה אלבום כל-ז'אנרי ונטול ז'אנר. באטיסט מלהטט במיומנות בין הלחם, החמאה והגרוב של ניו אורלינס לבין ג'אז אולד סקול, בין משחקי מחשב לפסנתר מרחף, בין מקהלה של מאתיים אנשים לאירוחים של סופרסטארים כמו מייוויס סטייפלס והסופרת זיידי סמית'. ועדיין האלבום נותר מהודק מאוד וחף מיומרנות. הסיבה לכך, לדעתי היא היכולת של באטיסט לספר סיפור בתוך האלבום, לשזור יחד את השירים השונים תחת אותם המסרים. בתוך אלבום סולו הוא מייצר תחושה של קהילה, של שרשרת דורות שלמרות כל קשיי ההיסטוריה מצליחה ליצור ולזרוח.
כתבתי על האלבום בהרחבה כשהוא יצא, אפשר לקרוא כאן.
להאזנה

Arlo Parks – Collapsed in Sunbeams
יש מלכוד די רציני בכתיבה על האלבום הזה ברשימת אלבומי השנה. כי, אתן יודעות, הוא האלבום האובייסט. ואם נכנס פנימה אל נבכי חדר עריכת סיכומי השנה, הדרך היחידה לחמוק מהמלכוד באלגנטיות היא לא לחזור שוב על אותם סיפורים וסופרלטיבים מוזיקליים שכבר שמענו, אלא לנסות להבין מה בדיוק הוא עשה לך, באופן אישי ככל האפשר. אז אלבום הבכורה של ארלו פרקס הוא כרגע אלבום הארנ'בי היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שבאמת באמת נכנס לי לווריד. שהתרגשתי להאזין לו. שהבס שלו צועד בקצב של הלב והטקסטים שלו מבקשים הקשבה עדינה וזהירה.
אני בחורה של בלוז, ארנ'בי מבחינתי הוא הבן-דוד החלקלק מדי שלו, ההוא שנראה נוצץ אבל אני לא קונה את הסיפור שלו עד הסוף. אבל לארלו פרקס אני מאמינה. הסיפור שלה אמין. הטקסטים שלה מצליחים לשבת על התפר הכל-כך עדין בין חוויה אישית מאוד שמהדהדת משהו אוניברסלי ובין פשטות שלא הופכת לקיטש. חלק מהעניין פה לדעתי הוא צורת ההגשה של השירים. היא שרה בקול צלול ועדין אבל לא נופלת בפח של שירה מתוקה מדי. שומעים פה עצב, לא את בת הדודה המפונקת שלו, מלנכוליה. ולצד העצב יש תקווה, ולצד העצב יש אור. פה גם ההזדמנות להודות לספן רועי ויינברג שכתב סקירה מעמיקה על האלבום כשהוא יצא, ובזכותו הסכמתי לתת לו צ'אנס למרות הרתיעה מההייפ, ולהישבות תוך האזנה אחת בקסמו.
להאזנה

Langhorn Slim – Strawberry Mansion
אוי, כמה שמעתי את האלבום הזה השנה. הוא יצא באמצע פברואר, היישר לתוך הסגר האני-לא-יודעת-כמה, פתח את זרועותיו בחיבוק ואמר לי: "בואי!" לא אלבום נחמה דביקי, לא קאברים מתישים, אלא אלבום נדיב של 22 שירים (על אף שאורכו הוא 50 דקות בסך הכול), של אמריקנה משובחת ומחממת לבבות.
הטקסטים של סלים מצליחים להיות מעניינים, מכמירי לב ועם קריצה של הומור. הוא מוצא דרכים מקוריות לכתוב על תקופה שבה אולי יותר מכל משבר עולמי אחר, נשפכו בזמן אמת אינסוף מילים. דוגמה אחת מני רבות אפשר לשמוע ב-Panic attack, שיר שבו שומעים את הצד שלו בשיחת טלפון עם מומחה בקו חם לעזרה נפשית. סלים חושף פה בעדינות את מלוא האבסורדיות של הסיטואציה והרקע של מוזיקת הקאנטרי הכיפית רק מעצים את התחושה הזאת. השירה שלו היא שברירית, גבוהה, לא 'יפה' במובן המקובל של המילה אבל מכמירת לב. גם בלי סגרים ומצוקות, לאלבום הזה יש מקום של כבוד בריליסים של השנה החולפת, אלבום חורף מושלם.
להאזנה

Valerie June ft. Mavis Staples – Why The Bright Stars Glow
בעיניי, ואלרי ג'ון במיטבה כשהיא כותבת שירים פשוטים שמצליחים לפגוע בול במטרה. האלבום הראשון שלה היה כולו כזה, ומאז, החוש המחודד שלה ללחנים נבלע בהפקות ועיבודים שפחות התחברתי אליהם. לכן היה כל כך משמח לגלות את הגרסה האקוסטית והיפהפייה הזו שהיא הקליטה יחד עם המלכה האם מייוויס סטייפלס לאחד השירים מאלבומה האחרון. זה שיר ערש פופי שמדבר על הרגע אחרי שנכבשה איזו פסגה, ואפשר להסתכל אחורה ולהעריך את הדרך שעברנו. זה ביצוע שהופך את הרגע הזה דווקא לרגע שקט של התבוננות פנימה.

Andrew Bird & Jimbo Mathus – Sweet Oblivion
דוגמה טובה (ומבאסת מעט) לשילוב שעבד מדהים בשיר אחד, והיה נחמד אך לא היה מספיק מעניין כדי להחזיק אלבום שלם. במנותק מהאלבום, השיר הזה של השניים עובד כמו גלידה עם בצק עוגיות. שניהם שרים, ביחד ולסירוגין, לעתים קשה להבחין מי שר מה בגלל גוון הקול הדומה. מצד אחד יש לנו את נסיך הפולק, האיש וכינורו, ומצד שני גיטרת בלוז אקוסטית ונהדרת של ג'ימבו מתיוס. מה עוד צריך בחיים?

Jon Batiste – Prince (Live)
וואלה כבר עברנו חמש דקות בלי לדבר על ג'ון בטיסט, מחדל רציני. אז כאמור הבחור לא נח על זרי הדפנה והוציא כמות לא הגיונית של ריליסים השנה. אחד מהם הוא אלבום לייב אינסטרומנטלי וכיפי שהוקלט עם עוד שלושה חברים באולפן, ונחתם בפנינה נדירה של יופי – השיר Prince. ההאזנה הראשונה לשיר הייתה מבחינתי מהרגעים המוזיקליים שאי אפשר להסביר אותם, כשרצף של צלילים שמישהו חיבר אחד לשני מצליח לענות על אחת המהויות הבסיסיות של מוזיקה, לצורך האנושי בנחמה.

Kanye West – Donda
2021 הייתה שנה עם הרבה אלבומים טובים מאוד, אבל בלי אלבום מופת אחד לדעתי (אולי חוץ מהפסקול של Inside של בו ברנהאם, שקשה למדוד בנפרד מהסרט). אבל אחד האלבומים הבולטים ביותר היה דונדה של קנייה ווסט על 27 שיריו. נכון, הוא אירח כמה אנשים שלא צריכים לקבל במה. נכון, אי אפשר לצפות מאנשים לשמוע אלבום עם 27 שירים וכנראה שגם אחד השירים הטובים ביותר (Life of the Party עם אנדרה 3000) נכלל רק בגרסה המורחבת. אבל לדונדה עדיין יש את הרגעים שלו, והם קנייה במיטבו עם השילוב הזה בין ההפקה המדויקת לראפ האיכותי, בין אם שלו או של ראפרים אחרים. ווסט אמנם שנוי במחלוקת, אבל הוא אחד האנשים המשפיעים והמוכשרים ביותר שהתעסקו אי פעם בהיפ הופ. והוא הוכיח את זה שוב השנה. כתבתי עליו בהרחבה כאן.
להאזנה

Nick Cave & Warren Ellis – CARNAGE
בחמשת השנים האחרונות ניק קייב והבאד סידס היו האמן המושמע ביותר בספוטיפיי שלי ובהפרש גדול. זה קרה גם ב-2021, למרות שבאלבום האחרון הבאד סידס עצמם לא נוכחים (מלבד וורן אליס, שותפו של קייב ליצירה והמולטי-אינסטרומנליסט של הזרעים הרעים). קרנג' (דימום מסיבי) הוא אולי האלבום האקטואלי ביותר שקייב כתב אי פעם. הוא מדבר על יאוש קיומי והתבגרות בשירים כמו Old Time או Balcony Man, על אירועי הקפיטול (White Elephant האדיר) ועובר בין טקסטים מאוד קשים לאופטימיות מתפרצת. כל האלבומים שיצאו בשנה האחרונה התעסקו בקורונה ברמה כזאת או אחרת, אבל CARNAGE מחבר בינה לבין נקודת המבט הייחודית של קייב. לא רק למעריצים הכבדים. כתבתי עליו בהרחבה כאן.
להאזנה

Polo & Pan – Cyclorama
פסגה נוספת של הצמד האלקטרוני הצרפתי, אולי הדבר הכי טוב שיצא מהמדינה אחרי דאפט פאנק. פסקול שהתאים לקיץ הארוך מדי שהיה השנה בישראל, עם ביטים שפשוט מרגישים נכונים ומתאימים לכל מצב – מהליכה ברחוב, דרך ישיבה עם חברים ועד למועדונים. אלבום של פופ מתוחכם, פשוט מוזיקה טובה במובן הכי כיפי שלה. בעיניי יש כאן שני יוצרים נהדרים באחד האלבומים המשובחים של השנה, ולשמחתי כבר יצא לי לשמוע אותו במקומות שהם לא הספוטיפיי שלי. אל תפספסו, במיוחד שירים כמו Ani Kuni, Feels Good או Tunnel.
להאזנה

Arlo Parks – Hope
'Collapsed in Sunbeams' של ארלו פארקס הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה, למרות שהוא יצא כבר בינואר. בזמן שעבר מאז חזרתי אליו כמה פעמים, ובעיקר לשיר אחד ספציפי. Hope, כשמו, הוא שיר עם טקסט אמפתי, קול נהדר ועיבוד חמים. שיר אופטימי שמשלב בין מלנכוליה ואדיבות.

BROCKHAMPTON – Bankroll
אולי השיר הטוב ביותר באלבום האחרון של להקת הראפ האמריקאית. הם מארחים את ASAP Ferg ו-ASAP Rocky, ויש כאן את כל מה שהפך אותם לאחד מפרוייקטי ההיפ הופ המוצלחים של השנים האחרונות: ביט שמזיז את הראש, הוק קליט וחריזה טובה. "הם רצו אהבה אבל קיבלו אותי", אומר רוקי. אחלה פרס ניחומים.

Billie Eillish – Oxytocin
בילי אייליש יכולה גם לרגש, גם להקפיא את הדם עם שירים כמו Bury a friend וגם להרים. באלבום החדש שלה היא שילבה בין העולמות האלה וזה מתבטא בשיר Oxytocin, שבו היא שרה על סקס ועל הורמון האהבה בקול חסר הבעה. יחד עם ההפקה של פיניאס אייליש יש כאן שיר טוב בפני עצמו, ובדומה לשיר של פארקס, רבים בני הדור של אייליש ושלי יכולים להזדהות איתו.

Benny The Butcher – Flood The Block
בני דה בוצ'ר, ראפר אמריקאי, סמפל את "אלה סינדרלה" של צביקה פיק מ-1978. בשתי דקות הוא מדבר על רקע הפסנתר של המאסטרו, וזה עובד. כל הקדמה נוספת רק תהרוס.

Marianne Faithfull – Ozymandias
מריאן פיית'פול הוציאה אלבום שירי משוררים השנה יחד עם וורן אליס, שותפו של ניק קייב ואחד המוזיקאים האהובים עליי. כתבתי על האלבום בהרחבה כאן, השיר שנשאר איתי מהאלבום הוא הסונטה הזאת מ-1818. מילים טובות יכולות לחיות לנצח, וזאת ההוכחה בשיר שמנגיש אותן לקהל חדש. אגב, כחלק מהתחקיר לפני הכתיבה הגעתי לטקסט נהדר של ליב סידאל על ההקלטות.

Donovan & David Lynch – I Am The Shaman
אחד משיתופי הפעולה המעניינים שהתחילו השנה ובשאיפה יבשילו לאלבום. בצד אחד אגדת פולק, בצד השני במאי/ צייר/ מוזיקאי שאחראי על סרטים נצחיים כמו 'ראש מחק' או 'מלהולנד דרייב'. בשיר דונובן מכריז על עצמו כשאמאן, האפקט בפזמון נשאר בראש והקליפ נראה כמו סצנת חלום שירדה בעריכה של טווין פיקס.

*לפלייליסט שירי השנה המלא של רועי, לחצו כאן

Shannon Lay – Geist
נתחיל באלבום הכי רגוע בחבורה וזה שאתם ללא ספק יכולים להתנחם בזרועותיו בחורף הקרוב.
שאנון ליי בכלל מגיעה מסצינת הפאנק והגאראג' של אל איי והיתה חברה בכמה להקות שמנגנות מהר וחזק, והיא עדיין חלק מלהקת הליווי של טי סגל (שגם תורם בנגינה לאלבום). בקריירת הסולו שלה לעומת זאת היא עוברת מסע מסוג אחר, הולכת וממקדת את מבטה אל עבר שדות הפולק המוריקים. היום קוראים לזה אינדי-פולק, אבל במובן מסויים, האלבום הזה היה יכול להתברג בקלות בהוצאות הפולק הנשיות המובחרות של שנות ה-60 וה-70; הרמוני, קרוב לאדמה, מלא ברוגע וביופי שלם, מזוכך.
הפריטה העדינה, השירים הכל כך עגולים והקול המלטף של ליי עשו עלי רושם כל כך חזק בשמיעה ראשונה, כזה שמהדהד בשקט שלו עד עכשיו.
להאזנה

Jeb Loy Nichols – Jeb Loy
את האלבום האחרון של ג'ב לוי ניקולס כנראה שלא תמצאו באף רשימת סיכום. אני לפחות לא מצאתי. וזה לא בגלל שהוא לא טוב, לדעתי הוא מצוין. זה יותר קשור לעובדה שלמרות שניקולס יוצר מוזיקה כבר יותר מעשרים שנה, הוא קצת מתחבא, במודע או שלא.
הוא נולד במיזורי, עבר בטקסס והתגורר גם בניו-יורק, אבל בשנות השמונים עבר לוויילס, מקום שלא מוצף במגלי כשרונות ואמרגנים. ב-97' ככוכבו כמעט דרך כשהוציא אלבום בקפיטול רקורדס ושיר שלו אפילו הגיע עד MTV, אבל התקופה באור הזרקורים היחסי היתה קצרת מועד. מאז הוא מוציא בקביעות אלבומים נהדרים שלצערי לא מגיעים למספיק אזניים (האלבום הזה למשל יצא בלייבל סול מפינלנד). ואם תהיתם איך נשמעת המוזיקה עצמה, אפשר לתאר אותה כתמהיל נהדר של פולק, סול דרומי, פ'אנק ובלדות אמריקאיות כשבבסיס של הכל פשוט כמויות של גרוב אותנטי שמייצרת הלהקה האדירה שמגבה אותו שנקראת Cold Diamond & Mink (שכוללת כמובן כלי נשיפה ואורגן המונד כמיטב המסורת), הכתיבה המעולה שלו, ההגשה השורשית והקול הצרוד שמוסיף המון למיקס. אם להשוות לדברים שאנחנו מכירים, זה קצת טוני ג'ו ווייט, לפרקים זה מזכיר את ד"ר ג'ון, ואן מוריסון ועוד רבים אחרים. מומלץ בחום…
להאזנה

Aaron Frazer – Introducing
בשנים האחרונות אני נסחף בהנאה רבה עם הגל שזכה לשם רטרו-סול ועם נציגיו הבולטים נמנים בלאק פומאס, לאון ברידג'ס, מונופוניקס וגם דוראנד ג'ונס והאינדיקיישנס שלו שעל האלבום החדש והמצוין שלהם כתב עומר אסייס ממש פה למעלה. המתופף והסולן השני של ההרכב הוא ארון פרייזר שהוציא השנה אלבום בכורה קרוב למושלם. עוד לפני ההאזנה, תשמחו לגלות שאת האלבום הפיק דן אורבך (בלאק קיז), מפיק ששולט באסתטיקה ובסאונד של התקופה אליה המוזיקה של פרייזר מתייחסת ואחד שקרדיט שלו באלבום כבר הפך לחותמת איכות.
לטובת הפרויקט גייס אורבך כמה מהנגנים המנוסים והמבוקשים ביותר בתעשייה לשישה ימים של הקלטות, ביניהם את ה"ממפיס בויז" שחלק מחבריה הקליטו בעבר את ‘Son of A Preacher Man’ עם דאסטי ספרינגפילד ואת ‘You Make Me Feel Like A Natural Woman’ עם ארית'ה פרנקלין. התוצאה היא אסופת שירי אר נ' בי וסול מהנים וקליטים, כתובים היטב ומעובדים בקפידה, רוויי כלי הקשה ונשיפה כמתבקש בז'אנר, שירים שאמנם שואבים משנות השישים והשבעים, אבל מרגישים רעננים לגמרי.
יש מצב שזה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה ומבחינתי זה בהחלט אלבום הבכורה של 2021.
להאזנה

Faye Webster – I Know I’m Funny haha
אם יש אלבום בו התאהבתי כליל השנה, זה חייב להיות אלבומה הרביעי של פיי וובסטר. זהו אלבום שכל שיר בו הוא כמו שיחה שאתה מקבל ממישהו שאתה אוהב מאוחר בלילה, ובה הוא מספר לך על היום שהוא עבר; על הדברים המבאסים, המשמחים והכואבים, אבל בהכל הוא מוצא את ההומור וגם מצביע עליו, לא זורק אליך את העצב והולך. וכן, יש שיראו בו אלבום עצוב, אבל פיי בת ה-24 (ואולי יש קשר לגילה הצעיר), כותבת מחוננת, מתבלת את המילים הדוקרות בהמון אופטימיות (כמו שאפשר להבין משם האלבום). מבחינה מוזיקלית היא נעה בין אינדי-רוק עדין לאלט-קאנטרי ואפילו פופ וסול מנחמים, ולמרות התחושה המאוד אינטימית של האלבום יש בו לא מעט נפח וכלים, כולל כלי מיתר ונשיפה, קלידים ופדל סטיל גיטר נהדר. גם את האלבום הזה אני ממליץ בחום לאמץ לקראת הימים הקרים שעוד לפנינו…
להאזנה

Curtis Harding – If Words Were Flowers
ברשותכם נחזור לאותו רטרו-סול מדובר. אורן גוטליב כבר הפליג בשבחו של קרטיס הארדינג בשירי השנה שלו ממש פה למעלה, אז אני רק אחזק ואגיד שבערך מהרגע שהוא התחיל לשחרר מוזיקה באופן רשמי, בגיל יחסית מאוחר צריך לומר, כל מה שהארדינג נוגע בו הופך לזהב.
גם באלבום החדש והמופלא שלו, הארדינג נותן המון כבוד לעבר ולהשפעות שהביאו אותו ליצור מוזיקה, אבל באותו זמן מצליח להיות עכשווי ורלוונטי. הוא עובר באלגנטיות מרשימה בין בלדות לקטעים קצביים ומייצר מוזיקה על זמנית שמחברת רטרו-סול לגוספל, בלוז, פסיכדליה וארנ'בי שמרגיש לגמרי 2021. מעבר לזה, זהו אלבום שמקדש אהבה וחשיבה חיובית, דווקא בזמנים קשים.
להאזנה

Fruit Bats – The Pet Parade
בסיכום של 2019 אחד מאלבומי השנה הכי מובהקים שלי היה Gold Past Life של הפרוט בטס, ב-2020 אחד האלבומים הבולטים בסיכום שלי היה אלבום הבכורה של ההרכב Bonny Light Horseman, גם הוא הרכב בו חבר אריק ד. ג'ונסון, הכח המניע מאחורי עטלפי הפירות, והשנה כצפוי, השתחל לכאן ללא מאמץ מיוחד האלבום האחרון של ההרכב – The Pet Parade. כמו שכבר הבנתם, אני מאוד אוהב את ההרכב הוותיק משיקגו וכנראה שכל דבר שהם יוציאו מיד יהפוך אצלי לפייבוריט. אם אתם לא מכירים את הלהקה, נגיד שהיא נעה במרחבים שבין האינדי-פולק והאלט-קאנטרי, אבל שואבת המון מהרוק הקלאסי של שנות השבעים והאווירה החמימה והפתוחה של אותן שנים במוזיקה. "מצעד חיות המחמד" הוא אלבום יציאה ממגפה מושלם: הוא מלא במלודיות מתקתקות וטקסטים אופטימיים, הוא אוורירי ורענן, לפרקים עדין ואינטימי ובזמנים אחרים סינמטי וחלומי, מלא בנגינה נהדרת (של כמה מהמוזיקאים הכי מוכשרים בסצינה) ומעל הכל (תרתי משמע) הקול הגבוה והכל כך ייחודי של ג'ונסון.
ג'ונסון, שסוגר כבר שני עשורים עם עטלפי הפירות ובין לבין ניגן גם עם השינס, ווטיבר, קאליפון ועוד רבים וטובים, ממשיך את רצף האלבומים החזקים של השנים האחרונות עם עוד אלבום מעולה.
להאזנה

Benny Sings – Music
ולסיום – קצת כיף טהור: כמו בכל שנה, יש לא מעט אלבומים נהדרים שמסיבות שונות פשוט לא מגיעים לרשימות של סוף השנה למרות מספר יפה של האזנות וביקורות טובות בזמן אמת. כזה הוא האלבום "Music" של Tim van Berkestijn ההולנדי, או בשם הבמה היותר נגיש שלו – Benny Sings.
הסימן הראשון לכך שזה אלבום שכדאי לבדוק הוא הלייבל שבו הוא יצא, במקרה הזה Stones Throw מלוס אנג'לס, לייבל עצמאי משובח שמתמקד בעיקר בהיפ-הופ (ג'יי דילה, מאדליב ואפילו כהן שלנו בין היתר), אבל לא רק. אחרי הלייבל, רשימת האורחים פותחת את התיאבון אפילו יותר ואז גם מקיימת עם טום מיש שמפליא בגיטרה בקטע הראשון, מק דמארקו שעושה פה מק דמארקו ב-'Rolled Up' ואמילי קינג שתורמת את קולה לקטע שזורק לבי-ג'יז – 'Miracles'. בני סינגס הוא אלכימאי מוכשר שיצר פה אלבום קיץ מושלם הנע בין יאכט-רוק לפופ ודיסקו, ומחבר בטבעיות נונשלנטית בין ההשראות הרבות שלו משנות ה-70 וה-80 לבין אינדי-פופ וארנ'בי עכשווי.
זה כבר האלבום השביעי של בני סינגס, וזמן מצוין לגלות אותו…
להאזנה