יש משהו מן השמחה בחזרה לנורמליות שבקיום אירוע שכזה, אחרי ששנה שעברה הוא נערך בהופעות וירטואליות בלבד. הפעם התאסף קהל רב בצוללת כדי לצפות בהופעות הג'אז בחלק הראשון של הערב. פתחו את הערב 'רביעיית ניגון', הרכב במראה חריג במקום כזה, עם לבוש חרדי קומפלט ברובו. הם ביצעו ניגונים חסידיים מסורתיים כמו 'צמאה לך נפשי', ומהלחן הראשון בהופעה הציגו עיבודים ג'אזיסטיים מפתיעים, שלקחו את הלחנים המוכרים לכיוון מאולתר וחופשי יותר. נגן הסקסופון תום לב קרא לקהל לקחת חלק במדיטציה שהיא הניגון, אמירה יפה שהדגימה שמדובר ביותר ממוזיקה עבורם. אחר כך הם עברו לעיבוד בקצב איטי מאוד של 'גשר צר מאוד' בלחן שונה מעט מהמוכר והשיר הבא דווקא הסתיים עם אלתור פסנתר של סתיו גולדברג. השילוב של ג'אז וניגונים חסידיים עבד יפה בזכות שליטה מרשימה בשני הז'אנרים של הנגנים. ניכר שהם ממשיכים את דרכם של יוצרים כמו הכלזמטיקס או סטיבן ברנשטיין (שבעבר ראיינתי) בניסיון לגשר על הפערים בין חדש וישן וקודש וחול.
אחריהם עלה עומרי מור, שכבר יצא לי לראות כמה פעמים מאז תחילת תקופת הקורונה, אחת מהן בצוללת אפילו (עם דניאל זמיר). הפעם ההופעה הייתה בהרכב של חמישייה שעוד לא יצא לי לשמוע. מור חיכה עד לסוף עם קטע סולו בהשראת 'הגלגול' של קפקא כדי להתבלט, וברוב השירים די נשאר ברקע. ז'וקה פרפיניאן הפרקשניסט לקח את רוב השירים לכיוון אפרו-ברזילאי, דבר שהתבטא גם בשם הלטיני של אחד השירים, 'אספרנצה' (תקווה בספרדית). השימוש במפוחית באחד השירים היה מקורי מאוד בעיניי, אני לא מכירה יותר מדי הרכבים בארץ בהם אפשר למצוא סולו מפוחית.
אחריהם 'האחים דואו' הביאו סט באווירה מאוד פ'אנקית ו-Laid Back. הסאונד הזכיר לי אמנים אחרים בלייבל 'Raw Tapes' שאני מאוד אוהבת כמו מסוק או באטרינג טריו. בניגוד לשם המטעה, היו על הבמה יותר משני נגנים (והם גם לא באמת אחים… נו טוב, גם הראמונז לא). ההרכב אמנם מורכב מגרעין של שניים: יונתן לוי (איזבו) ואביב כהן (סול מונק), אבל היה חיזוק של נגנים כמו אליסף בשארי מ'רבע לאפריקה'. שלא במפתיע, השיר היחידי שלא היה אינסטרומנטלי בלבד היה עם המילה "כיף" שחזרה שוב ושוב. השירים קצת זלגו לי אחד לשני כי הם מעט דומים מדי לטעמי, אבל זו בעיה קטנה שבוודאי תעלם כשהם יוציאו עוד חומרים ויחדדו את הסאונד שלהם.
את החלק הזה של הערב חתמו 'שלוש' שהם בערך הרכב הג'אז האהוב עליי בארץ. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם לחתום את הערב כמו שצריך והציפיות הגבוהות שלי לא התבדו. זה הרכב שנותן הופעה מהוקצעת ובטוחה בעצמה וניכר שהקילומטראז' שהם צברו בחו"ל סייע לכך. היה שיר מאוד חמוד מאלבומם האחרון 'Broken Balance' על מחשב שמטייל לו, התבדחות קלילה על חולצה צבעונית קצת יתר על המידה בין השירים, וקאבר מצוין לסיום של 'Breed', שיר של נירוונה שמופיע באלבום שבדיוק חוגג 30 השנה. השתעשעתי ביני לבין עצמי בתהייה האם הקהל חובב הג'אז מזהה ואוהב את השיר.
הייתה הסעה שלקחה אותנו למתחם הפרסה הסמוך (קולנוע רב-חן לשעבר) והייתה שם אווירה של רייב מחתרתי שהזכיר לי את התקופה שקבוצת ה'תלתליסטים' הפעילה במתחם את 'קניון התרבות' ב-2019. ההופעה הראשונה שראיתי הייתה של שלישיית Wackelkontakt, הופעה שמראש ידעתי שעומדת להיות קיצונית ומיוחדת. תחשבו מה היה קורה אם לינגואה איגנוטה הייתה מחליטה לשתף פעולה עם פיצ'ס ועם תוספת של וידיאו ארט ברקע, וזה אולי ייתן לכם מושג מה הלך שם. ההופעה שילבה אלקטרוניקה, נויז קיצוני, ראפ, שירת אופרה ועוד – מסוג הדברים שמאוד קשה לתאר כי הם מעבר לקטלוג רגיל. ממד הפרפורמנס התיאטרלי בלט מאוד בהופעה, עם שימוש בתאורה, עשן, מסכים ועוד. אני מבינה שזה מתסכל כשאני כותבת שהייתם צריכים להיות שם כדי להבין את זה, אבל אין ברירה. זו כמובן לא תהיה כוס התה של כל אחד והייתה שם בוסריות מסוימת, אבל זה מרגיש לי כמו פרויקט עם פוטנציאל אדיר, שנשען על יכולות השירה המדהימות של הסולנית תומר דמסקי (MC Slice) שנעה בקלות מגראולינג של מטאל לשירה צלולה קלאסית. חברי הלהקה הם מירושלים ועם רקע מבית הספר לאומנויות 'מוסררה', ואני במיוחד שמחה שמשהו כזה צמח בסצנה המקומית.
משם נעתי להופעה של Agat (אגת שוורץ), שכבר הייתה בהופעה שהגיעה לשיאה עם קהל משולהב שצעק את המילים. הסגנון היה ראפ ואלקטרוניקה עם סאונד מאוד עדכני, שניכר שמדבר אל קהל צעיר. תפסתי רק שיר וחצי ואז נגמר. הייתי קצת עייפה כבר בשלב הזה אבל החלטתי לחכות להופעה הבאה, בכל זאת – אקו. ואכן, היה שווה להגיע. אקו שלטה במרחב והזיזה את הקהל איתה בצורה שאי אפשר שלא להתרשם ממנה. אפילו שמעתי את הנציגים מחו"ל שבאו לפסטיבל מתלחששים באנגלית: "שי'ז רילי גוד". זו אמנם הייתה ההופעה היחידה בעברית בחלק הזה של הערב, אבל הפלואו והמוזיקה של אקו הצליחו לכבוש גם את ליבם. לסיכום – ערב ממש מוצלח, מגוון ומיוחד, שהמחיש כמה המוזיקה הישראלית לא קלה לקטלוג, וטוב שכך: מג'אז חרדי דרך ראפ ופ'אנק, יש לנו הכול מהכול.
COMMENTS