Homeאלבומים חדשים

"שיחה בלתי נגמרת שלי עם עצמי" /// רועי ויינברג בשיחה עם עלמה גוב לכבוד צאת האי.פי. 'מאוחר מידי'

היא הוציאה אי.פי. בכורה בגיל תשע-עשרה, משיקה אותו בתמונע וחולמת על קיסריה. שיחה עם יוצרת חדשה ומסקרנת בנוף המקומי

עלמה גוב. צילום: כרמית חסין

אחד מאלבומי הבכורה הבולטים שיצאו לאחרונה בארץ הוא 'מאוחר מידי' של עלמה גוב, יוצרת בת 19 ממושב ערוגות. בעשרים דקות היא מעבירה את המאזין חוויה רגשית שלמה סביב סיומן של מערכות יחסים. היא עוברת בין הרצון להמשיך הלאה לבין תחושת המשבר שיש בסוף לא-מעט קשרים זוגיים, ומציירת עולם מורכב אך אופטימי. באי.פי. גוב משלבת בין מוזיקה מגוונת לאווירה אינטימית, ומעין רצון ליצור קשר אנושי עם האדם שנמצא בקצה האוזניות. פחות משבוע לאחר שהאלבום יצא פגשתי אותה לשיחה.

למה החלטת לקרוא ל-EP הבכורה שלך, בגיל 19, 'מאוחר מידי'?
"במקור רציתי לקרוא לו 'התחלה', בדומה לשם של השיר הראשון. זה השיר הראשון שרציתי להקליט, ההצהרה האומנותית הראשונה שלי ולכן גם על העטיפה אני מדמה עובר. בגלל שאני בתחושה שתמיד קצת מאוחר מידי, אני יוצרת כבר עכשיו כמה שיותר. אני מרגישה כאילו אין לי מספיק זמן ומפחדת להתעייף. כרגע אני לא עייפה ורוצה לרוץ קדימה, אני רעבה מאוד".

אני מניח שאין לך איזו מטרה מוגדרת בסופו של דבר.
"המטרה היא שהשירים יגיעו לאנשים ויעשו טוב, אבל בסוף אלה המחשבות הכי פרטיות שלי, זה העולם הפרטי שלי".

יש משהו מאוד אמיץ בזה.
"כן, לחלוטין שקשקתי מפחד. בשעה שלפני צאת האלבום רוב מה שעבר לי בראש היה תקווה, קיוויתי שאנשים יוכלו להבין על מה אני מדברת".

אני מאמין שהבינו, אם לשפוט לפי התגובות.
"אני מקבלת תגובות מטורפות, אני קצת בהיי. הרבה אנשים כותבים לי שהשירים עוזרים להם להבין דברים על עצמם, להרגיש טוב יותר עם עצמם. מן הסתם זה גורם לי להרגיש פחות לבד. אני שומעת מהרבה אנשים שהם מתחברים למוזיקה. אני מתעסקת ברגשות קשים וכואבים, אבל אני כן חושבת שנשאר איזה מקום לתקווה".

איך האלבום נכתב? הכול בשבוע אחד או בכמה תקופות שונות?
"בתקופות שונות. היו לי לא מעט שיברונות לב בחיים והאלבום בעצם הוא לא על מקרה אחד ספציפי, אלא על כמה מקרים שונים. כן היו לי השראות לחלק מהשירים, כמובן, אבל אין מישהו אחד שהכול נכתב עליו. למדתי משהו מכל אחד ממושאי הכתיבה של האלבום".

במהלך האלבום התייחסת גם לרצון להמשיך הלאה ("די לי לצעוד מחדש על אותם השבילים") וגם דיברת על תחושת כאב רגשי עם הביטוי "תהום הבושה", שמאוד תפס אותי. איפה את מרגישה שאת נמצאת בין שני הקצוות האלה?
"אני אדם מאוד רגיש. כאילו אני מרגישה דברים כפול משאר האנשים ואני לא מבינה איך זה הגיוני. בהרבה מקרים אני מרגישה דברים ויודעת שאני מרגישה אותם חזק מדי, והשירים הם מעין מנגנון לווסת את זה. אני כותבת בקטע טיפולי".

מבחינתך מוזיקה היא סוג של מנגנון כדי להתמודד עם כל מה שקורה?
"כן. המציאות מטרידה ומבלבלת, החיים מסריטים אותי בטירוף. אני יושבת לכתוב ומבינה דברים בצורה יותר ברורה. בהקשרים של פרידה ורגשות קשים אז ברור שהדבר הזה עוזר. יצא לי כמה פעמים לשיר את השירים האלה מול האנשים שעליהם הם נכתבו".

לא היה בזה משהו מביך?
"לא חוויתי מבוכה אף פעם, זאת תמיד גישה חזקה".

ניסיתי לחשוב איך ג'ייק ג'ילנהול (האקס של טיילור סוויפט) מרגיש אחרי הפרסום המחודש של All Too Well, שנכתב במקור על מערכת היחסים שלהם. אבל זה שונה, הגישה שלך היא לא "תיאטרון רוסי".
"בכלל לא. אני מודה על זה שהם (מושאי הכתיבה – ר.ו) נתנו לי את האפשרות לכתוב על זה. הם לא יודעים את זה. אני חושבת שאני יכולה לפתח את הגישה החיובית הזאת כי אני יוצרת, אני מנתבת את הרגשות האלה למקומות חיוביים".

איך את חושבת שתרגישי כלפי 'מאוחר מידי' בעוד עשרים שנה מהיום?
"אני מקווה שאוהב את עצמי בגיל תשע-עשרה, שאסתכל בחיוך".

כן, אנחנו משתנים כל הזמן. שאלה קצת כבדה.
"אני מקווה להוסיף עוד ממדים עד אז, מבחינה מוזיקלית, מבחינת הטקסטים ומבחינה אומנותית".

ההפקה שלך ושל בועז ריינשרייבר העיפה אותי. הפסנתר, הכול. ההלחנה והכתיבה הגיעו ביחד?
"ברוב השירים המילים והלחן באו ביחד. פשוט ישבתי על פסנתר. אלה רגעים של חסד, זה קצת קיטשי אבל זה באמת ככה".

חשבת על כל הכלים מראש או שזה היה תוך כדי תנועה?
"זה היה לי ברור לגמרי. בשירים שאני כותבת עכשיו לא כל כך ברור לי, אבל אני רוצה לשמור על סאונד חם ואינטימי גם שם. זאת המטרה בסופו של דבר, הייתה השפעה של האנג'לסי מבחינת ההפקה. עבדתי עם מה שהיה מסביבי – יש לי חבר חצוצרן אז הבאתי חצוצרן, יש לי חבר קונטרבסיסט אז הבאתי קונטרבס. כשהחיים נותנים לנו כלי נגינה פשוט ננגן עליהם. השירים נכתבו לתוך מציאות מסוימת ויצקתי אותם ככה".

זה מאוד אותנטי. בשירים אחרים שומעים גיטרה מגמגמת או משהו.
"גם החיים הם כאלה. ברור שתמיד אוכלים סרט על איזה תו לא במקום או דברים שאני שומעת ומעוררים הרגשה של חוסר נוחות. לפעמים הקול שלי נשבר, אבל בחרתי להשאיר את זה".

זה אלבום מאוד אנושי. לא מוזיקה אלקטרונית או ניסיון ליצור סאונד חללי יותר.
"אנחנו בעניין שבו רוצים להיות על הביט, על הגריד, כל הזמן. אני הייתי בנקודת הקיצון השנייה. זאת הגישה שהגעתי אליה. רציתי שיהיה משהו שמדבר אליי ואני מתרגשת ממנו ולא משהו שיהיה כביכול תוצר מושלם".

'שום סיכוי', הוא שיר שמאוד אהבתי באלבום. אשמח לכמה מילים עליו.
"כתבתי אותו בסערת רגשות מוחלטת. הבית נכתב תוך חמש דקות, הורדתי את כל המילים וזה היה מאוד אינטואיטיבי. זה בדרך כלל לא קורה לי, אני כותבת מהר אבל לא בקצב כזה. אני חושבת שזה השיר שיש בו הכי הרבה טקסט בכל האלבום. אני מדברת שם על דברים שלא הגיוני שיקרו, כמו שקיעה שנראית אחרת, טירוף שמתגלה בצורה שונה או שמישהו ייהנה לראות אותי סובלת. האחרון כן הגיוני, זאת הייתה תחושת שפל מוחלטת. ממש קצה כלשהו, תסכול אמיתי. הפזמון של "די לשחק איתי, אל תגיד לי לבוא וללכת" כלל הרבה רגשות לא חיוביים. התחושה הזאת של כן קורה-לא קורה, חוסר הוודאות, לגמרי פוגעת באגו. זה משתלט על המחשבות לגמרי. זאת גם קריאה לעצמי לא ליפול לשם עוד פעם, להגיד לעצמי שאני יכולה לעשות דברים בצורה אחרת. השירים האלו מחברים אותי לעולם, לא תמיד ברור לי מה קורה כאן".

איך הייתה החוויה של ההפקה? לקחת שירים כל כך אישיים לתוך אולפן?
"חוויה מדהימה. כל מה שקרה שם לא מובן מאליו בכלל".

כמה זמן לקח לכם להקליט את האלבום?
"ארבעה חודשים. את כל הנגנים הקלטנו ביום אחד. אלה שירים שמלווים אותי תקופה ארוכה, עברתי לגור בכפר נוער לאומנויות בשם "ביכורים" בכיתה ט'. מקום מדהים, וכתבתי את השירים האלו שם".

ממש שנות התבגרות בחצי שעה של מוזיקה.
"שנות ההתבגרות שלי בחצי שעה, כן, ואני מרגישה שהשירים האלו רלוונטיים אליי גם היום. הקלטתי עם אנשים מהפנימייה, מהבית, ממש חברים קרובים. זאת הייתה תחושה מאוד משפחתית, לא מובן מאליו בשום צורה. מטורף לחשוב שיש אנשים שיודעים לנגן את השירים האלה, אנשים שאיתי בחלום הזה. זה מעולה כי יש תחושת בדידות בתוך זה. אני לא חלק מלהקה, אני הפרויקט, אז אני שמחה שיש איתי אנשים".

אני מניח שגם באלבומים הבאים. יש תוכניות באמת?
"כן, אני מקליטה עוד אלבום. הפעם אלבום מלא. אני מקווה לייצר את החוויה שלי, באופן בלתי נמנע אני רוצה לייצר קשר. אני כזאת. זה חשוב לי מבחינת האנשים ששומעים את זה".

איך את חושבת שההופעה הקרובה ב'תמונע' תשפיע על הקשר עם הקהל? באינדינגב האחרון ראיתי אמנים שיצא לי לראות לפני, וזו הייתה חוויה שונה בגלל הגודל של הבמה. את חושבת שתצליחי לייצר אינטימיות גם מול קהל גדול יותר?
"אני לא דואגת מזה בכלל. אני מאוד אוהבת להופיע. מבחינתי זאת הפסגה, זה הדבר הכי מרגש שקורה לי. נוצרים חיבורים אמיתיים מתוך זה. אנחנו גם הולכים להוריד את הבמה לרצפה. ממש נהיה באותו גובה עם הקהל, האינטימיות הזאת חשובה לי".

יש רגע שאת ממש זוכרת מהופעה ורוצה לשתף?
"כן. הופעתי לפני כמה חודשים כאן ביפו מול המלבייה, היה מהמם. עוד לא הוצאתי אלבום ועמד מולי מישהו שידע את כל המילים של כל השירים תוך כדי שאני שרה. זה מעודד אותי בטירוף. לדעת שהמחשבות שלי לא מוזרות, שעוד אנשים מרגישים אותן. זה חלק מהיופי בשירים לדעתי, שהם רגע קטן בזיכרון. למרות שלפעמים לוקח שנתיים לכתוב שיר, מהרגע שהקלטתי את השירים שלי הם אמיתיים, הם משהו בעולם".

אלבום בכורה בגיל 19 הוא משהו חריג.
"כן. כל הפרויקט הזה לגמרי מונע מאהבה של אנשים, מאנשים שמוכנים לחלום ביחד איתי. מבחינתי זה חלום שהתגשם, הישג מטורף. רק ההתחלה. אני עוד באיזה אווירה של לנסות להשיג כמה שיותר דברים. יש לי הרבה קילומטרים ללכת או לרוץ".

זאת גישה מעניינת. שלומי שבן למשל מוציא אלבום כל שבע שנים, אני מקווה שהוא יוציא אחד בחודשיים הקרובים.
"אני לא חושבת שאני בגישה הזאת. אני עובדת כאמור על עוד אלבום, כותבת הרבה שירים. אתה בטח מכיר את זה, אבל אם אני כותבת חמישה שירים מתוכם יוצא אחד טוב. יש המון חומרים אבודים, מה שטוב נכנס".

מה בעצם את עושה היום, מעבר לכתיבה והמוזיקה?
"אני מנהלת מוזיקלית של 'פרויקט ילדי המוסיקה', ילדים כאן מיפו. זאת עבודה מדהימה. הם יעברו את מה שאני עברתי עם המוזיקה, זאת דרך חיים. זה מה שמחזיק אותי בעולם הזה, מונע ממני להיות מצוברחת כל הזמן".

את מרגישה שיש הפרדה בינך כאדם, עלמה, וכמוזיקאית?
"בסוף אני כותבת את השירים והם מאוד אישיים, אבל ברגע שאני כותבת אותם הם ייצוג בפני עצמו. משהו חדש בעולם. כשהשירים נוגעים באנשים, אלה חלקים ממני שנוגעים באנשים, או חלקים שידעתי איך לבטא במילים. זו יצירת קשר עם העולם החיצון, בעיקר בתקופה שיש בה הרבה בדידות וניכור".

אם היית צריכה להגדיר את החלום הכי גדול שלך, מבחינה מוזיקלית או כל דבר, איך היית מגדירה אותו? הוא משהו מוחשי או רגשי יותר?
"אני לא עושה את זה בשביל תהילה. השירים האלה הם שיחה בלתי נגמרת שלי עם עצמי. אני רוצה שהם יגיעו למלא אנשים. אני רוצה קיסריה, שוני, כמויות מטורפות של קהל. בא לי לחיות מזה. אני מקווה להגיע לשם יום אחד. זה החלום. לחיות מזה".

להאזנה לאלבום

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0