איטס אה קלאסיק! /// שחר רודריג צוללת לעולם המוזיקה הקלאסית מזווית קצת אחרת

Photo by Samuel Sianipar on Unsplash

אחד האלבומים שהכי ציפיתי להם השנה היה 'ALPHA' של שרלוט דיי ווילסון. בתוך האלבום הזה התחבא שיר שכבר יצא ב-2019, אבל פתאום באלבום הוא קיבל קונטקסט וממש בלט. אפשר לכתוב הרבה על איך בניית פלייליסט נכונה יכולה לגרום לשירים לככב אבל לא בזה עסקינן. הפעם אני רוצה לדבר על איך 'Mountains' של שרלוט דיי ווילסון טומן בחובו תמה שיוזף היידן עשה בה שימוש כבר לפני יותר מ-200 שנה. זאת גם יריית הפתיחה לסדרת פוסטים בהן גי אשד, החלילן הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, יוביל אותי (ובתקווה גם אתכם) בערבות המוזיקה הקלאסית בכלל והפילהרמונית בפרט.

הכל התחיל כשגי שאל אותי לְמה אני מקשיבה וסיפרתי לו על השיר הזה של דיי וילסון, 'Mountains', שעולה ונבנה שכבות שכבות, ואז גם מתקלף מהשכבות הללו לאט עד שבסוף נותר ממנו הקול המופלא של דיי וילסון בליווי בס וגיטרה בלבד. גי, בתגובה, אמר: ״זה ממש כמו סימפוניית הפרידה של היידן, בפרק האחרון של הסימפוניה זה בדיוק מה שקורה״.

גי אשד. צילום: מירי דוידוביץ׳

אז גי, תן קצת רקע
״היידן היה מלחין הבית של אחת ממשפחות האצולה בוינה והג׳וב שלו היה לכתוב סימפונייה בשבוע, בערך, לתזמורת. זו משימה לא פשוטה! הדרך שלו לייצר עניין הייתה דרך חוש הומור, למשל ב'סימפוניית ההפתעה' הוא רצה להרדים את הקהל ואז בסוף הסימפוניה להפתיע עם בום פתאומי. הוא עשה כל מיני שטיקים כאלה. בחלק האחרון של סימפוניית הפרידה, הנגנים יורדים בזה אחר זה מהבמה. ליד כל נגן יש נר, ובסוף החלק שלו הוא מכבה את הנר שלו ויורד מהבמה. בסוף הסימפוניה נשארים רק שני כינורות שמנגנים דואט״.

וואו. בעצם אני מבינה שאתה מכיר המון יצירות, אבל בעבר סיפרת לי שבתזמורת על כל יצירה יש יחסית מעט חזרות
״בעיקרון, ברירת המחדל היא ארבע חזרות של בין שעתיים וחצי לשלוש שעות לחזרה״.

כלומר סך הכל בין 10-12 שעות ליצירה
״כן, זה לא המון; ולפעמים גם לא מכירים את היצירות. אבל זו רק אחת מהמיומנויות שנרכשות בתזמורת: ללמוד מהר תפקידים ולהבין מה נעשה מסביב. זה עניין של ניסיון״.

אבל אפילו ללמוד את הקצב של היצירה, איך לנגן אותה בתזמורת. רק עשר שעות?
״יש את הטמפו: המהירות שבה מנגנים את היצירה. וקצב, הריתמוס: הערכים של הצלילים (היחס בין משכי הצלילים בתיבה, לדוגמא 4 פעמות בתיבה לעומת 16 פעמות בתיבה – ש״ר). לגבי הטמפו, אם זו יצירה שנוצרה לאחרונה – יש סימון של מטרונום, ונגיד כתוב 120 פעמות לדקה – אז יש לי כיוון״.

מה, אתה יודע מה זה 120 פעמות לדקה?
גי מתחיל לנקוש עם האצבעות לפי הקצב ומקביל מפעיל אפליקצית מטרונום: ״כן, בואי נראה אם אני פוגע!״

היית ממש קרוב
״מה שכתוב על הפרטיטורה הוא נזיל. יהיה מנצח שרוצה לנגן יצירה כלשהי יותר לאט או יותר מהר. עוד משהו שקורה עם יצירות חדשות זה שהטמפו שכתוב הוא מאוד מהיר כי כך המלחין שמע את זה באוזן. אבל לצליל יש משקל, הרי זה עניין פיזיקלי, ועד שהוא פוגע באוזן ונקלט במוח עובר זמן. לפעמים צריך לנגן יותר לאט ממה שכתוב כדי שהקהל יוכל לעבד את המידע״.

ככל שאתה מסביר על זה יותר אני קולטת שזה ממש משוגע להלחין יצירה לתזמורת כשמה שיש לך בבית זה כלי אחד או שניים
״המלחין בדרך כלל ינגן על פסנתר, או שישתמש במחשב ככלי עזר, אבל זה לא אותו דבר. אין לו תזמורת שתנגן לו את זה. לפעמים המלחין, אם זו יצירה חדשה, ישב בחזרה ויבקש בעצמו שננגן לאט יותר״.

זה בעצם התפקיד של המנצח, לאזן את הטמפו?
״אחד התפקידים המרכזיים של מנצח זה לגשר בין הצורך של הקהל לשמוע נכון את כל הפרטים, לבין האולם והיצירה. עם להב (שני, המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית הישראלית – ש״ר) זה מאוד מעניין כי אנחנו מנגנים ואז הוא אומר ׳תמשיכו לנגן, אני עולה לאולם׳ והוא עולה למעלה כדי לשמוע איך זה ייקלט אצל המאזינים. כן, זה אחד התפקידים של מנצח״.

אז בחזרה לעשר שעות חזרה ליצירה. אני, עם האוזן שלי, אשמע את ההבדל בין חזרה ראשונה לחזרה האחרונה?
״החזרה הראשונה – כן, את תשמעי שהיא שונה מהלייב. בפילהרמונית הישראלית הסטייל הוא יותר אירופאי, יותר צ׳יל – בחזרה הראשונה מבינים מי נגד מי. כשניגנתי עם הפילהרמונית של לוס אנג׳לס הייתי בשוק בחזרה הראשונה. הם כאלה מקצוענים שעוד בחזרה הראשונה – זה כבר שם, כבר כמעט כמו הקונצרט. אבל זה נורא מבאס אם החזרה הראשונה נשמעת כמו האחרונה, אם זה תמיד סטטי. בחזרה הראשונה בפילהרמונית בארץ מנסים כל מיני דברים – ואז זה מתחבר וגדל. בחזרה האחרונה יש איזה קליימקס״.

איזה ביצוע הוא באמת הכי מוצלח?
״הקונצרט הכי טוב הוא השלישי או השני, כי יש עדיין טריות אבל כולם יותר רגועים. נגיד בפעם השישית-שביעית זה כבר מעייף. זה עוד אחד מהתפקידים של המנצח – להלהיב אותך, להיות ספונטני, כדי שלא תתעייף מהיצירה״.

לא מזמן פתחתם את העונה, ובעוד לכל אחד יש כלי אחד, היו כמה נגנים עם כמה כלים. בעיקר בכלי ההקשה
״נכון, בעיקרון לנגני חליל יש את הפיקולו. אבל אצלנו יש פיקוליסט, זה כלי קצת אחר״. אני לא מצליחה לעצור בעד עצמי ולצחוק. ״למה את צוחקת?״

כי זה מצחיק! יש לכם שמות מצחיקים בתזמורת. חלילן, חצוצרן הם שגורים, אבל וואלה, פיקוליסט או אבובן זה משעשע
״כלי הקשה, מלבד הטימפני – שמנגנים עליו באופן יחסית בלעדי, הם ממש חנות צעצועים: משרוקית, גונג, סנר, קסילופון, פעמונים, משולש, תיבה סינית. כשיש אודיציות (מבחני קבלה – ש״ר) לכלי הקשה הבמה מלאה בדברים והם נדרשים לנגן על ההוא, על הזה, על הפֹה, על השם. אבל גם בתוך משפחת כלי ההקשה יש לנגנים את ההתמחות והכלים החזקים שלהם. נגיד התוף הגדול הזה שראית, זו התמחות! ממש קשה לשלוט במקל הזה בצורה כל כך עדינה״.

יצא לך לשמוע על איגור קרוטולוחורוב ותזמורת כלי הצעצוע?
״האמת שלא, אבל יש את סימפוניית הצעצועים, שזו סימפוניה של אבא של מוצרט, לאופולד. גם לאופולד מוצרט היה מלחין חצר בזלצבורג והוא כתב סימפוניה לתזמורת שיש בה גם כלי צעצוע כמו קוקיה וחצוצרת צעצוע״.

וככה מנגנים אותה היום?
״כן! גם היום מנגנים אותה ככה״.

אז אני חייבת לשאול – ראית את אמדאוס?
״את לא מבינה כמה זה ה-סרט האהוב עליי. אני יכול לצפות בו כל יום! בסוף הסרט, סיליירי אומר שכולנו בינוניים לעומת מוצרט, וזה כל-כך נכון״.