כל ההתחלות קשות, וכך גם אלבומי בכורה – ההזדמנות הראשונה של אמן להראות לעולם מי הוא, מה הוא רוצה להגיד ואיך הוא רוצה להגיד את זה. עיליי אשדות הוציא בשבוע האחרון את 'חיים מקסימליים', אלבומו הראשון, שהוא גם הפיק את כולו. היו לי ציפיות גבוהות מהאלבום, בהתחשב בשלושת הסינגלים שקדמו לו ובפרויקטים קודמים שאשדות היה מעורב בהם כיוצר (בונז'ור משינס) או כמפיק (גון בן ארי ומקהלת זולת), והוא התעלה מעליהן.
בהתכתבות מעניינת עם שם האלבום, גם השירים יוצרים תחושה 'מקסימלית' – אשדות עובר בין נושאים ובין סגנונות מוזיקליים ומשלב בין עוצמות שונות של ווליום. הוא אמר שהאלבום הוא "חצי עשור מהחיים שלי ב-30 דקות", ואכן, בחצי שעה מזוקקת הוא מצליח לגרום למאזין גם לרקוד וגם לחשוב.
הכול קשור, הכול קורה
שינויי הכיוון האלה מתחילים כבר עם השיר הראשון באלבום, 'אוי לא'. אשדות משלב כאן בין שורות רוחניות ("חי על הסף המוחשי של חלום") לשורות שנשמעות כמו הפסקול של דור ה-Z ("מזדיין בשירותים של החיים שלי"), ובמקביל המוזיקה מתפתחת מסביב לקולו. אנשים שמדברים על מוזיקה, ביניהם גם אני, נוטים להשתמש בביטוי "סאונד עשיר" כמעט כקלישאה על כל שיר עם ביט מורכב. אז אם אנחנו מדברים על סאונד עשיר, בפרט במוזיקה ישראלית וגם בכללי, עיליי אשדות הוא ג'ף בזוס. הוא מאיץ, הוא טס למעלה עם תופים, יורד למטה עם הפסנתר ועובר למוזיקה אלקטרונית, וכל זה רק בשיר אחד.
אשדות משחק על הספקטרום שבין החלומות הנפלאים והרוחניים למציאות היומיומית. 'חלום מאיה', שיר שעליו כבר כתבתי בעבר, מדבר על פנטזיה ומעין חלום. 'סמלים וסימנים' שמגיע אחריו מדבר על הצד השלילי של אותה השאיפה, כשאשדות שר ש"לא אכפת לך ממנה, אלא ממה שאתה צריך". והמוזיקה משתנה בהתאם – מאלקטרוניקה מקפיצה ואגרסיבית לאווירה חלומית שעולה ועולה ב'סמלים וסימנים' ומתנפצת כעבור דקה וחצי, מיד אחרי שאשדות אומר ש"אתה כבר לא באמת יודע מי היא". ההבנה הזאת, שהפרטנר.ית היא לא כל מה שאתה רוצה שהיא תהיה, זו הבנה משמעותית ומבגרת, וכאן הוא הצליח להמחיש את הרגש העוצמתי הזה בשילוב נכון בין הפקה לטקסט.
השיר הבא, 'ריקוּת' (אגב, בספוטיפיי השמות של השירים הם רק באנגלית, וביוטיוב גם וגם. voidness הוא תרגם ל'ריקות'), הוא השיר הארוך באלבום ואחד המעניינים בו. 'ריקות' הוא מונח בודהיסטי שקובע כי כל דבר שמישהו פוגש בחייו ריק ממהות עצמית, אבל לא בקטע ניהיליסטי. אשדות בחר את הכותרת הזאת לשיר שמדבר על יציאה סטנדרטית לאיזה דייט בערב. הוא מדבר על בחורה מהצד השני של החדר, אחת שהוא רוצה לרקוד איתה, כשבמקביל יש ברקע ביט נהדר שיכול להרים, ובתקווה גם ירים, מועדונים שלמים בתל אביב. אחרי ארבע דקות של מוזיקה אדירה אנחנו צוללים פנימה: "אימה שתולה בשורשים, דברים שאין איך לשנות מהעריסה ועד הסוף/ הירושימה של הלב ואין אוויר פתאום".
הוא מדבר שם על אסונות נשכחים ממזרח אירופה ועל "נגאסאקי על הירקון", במעבר חד ממסיבה להרהור קיומי, וכל זה כשהמוזיקה ממשיכה להכות בקצב גבוה. אלה, אולי, חיים מקסימליים של אנשים בתחילת שנות ה-20 שלהם בישראל: לצאת החוצה ולחוות כמה שיותר דברים, אבל במקביל לנסות להבין שיש יותר.
השיר 'זברה' עובר לאזור קצת פחות מוחשי, בעיקר בחלק הראשון שלו, כשיש מקום מרכזי לסינתיסייזר ולשירה של אשדות. בנקודת האמצע נכנסים גם התופים, מיד אחרי שהוא מבטיח ש"נחיה מהר הבוקר/ נטשטש את הגבול בין – ". הוא שוחה במים חיים, שורה שהופיעה גם ב'סמלים וסימנים', ואומר שהכול קיים ולא קיים כשבמקביל המוזיקה האלקטרונית מכה ברקע.
עונג פסיכי יאללה
השיר הבא, 'עונג פסיכי יאללה', יצא במקור כבר בספטמבר 2019. הוא מתחיל עם ריף גיטרה שמזכיר את הרוק הישראלי של הניינטיז, חותך ז'אנרים בקצב מסחרר לאחר מכן עם אלקטרוניקה מקפיצה, עד לסיום היפ-הופי, והטקסט מדבר על חיים בקצב גבוה במיוחד. אולי כאן השם באנגלית, 'Let's Hyperpleasure', מתאים יותר. "אם מציעים חיים סטרייט-אפ, למה לא?", הוא שואל, והשיר חותם את החלק הראשון והארוך של האלבום – הכול קורה בקצב מסחרר.
החלק השני של האלבום, שכולל שני שירים שבהם מתארחים מוזיקאים נוספים (גון בן ארי ורונה קינן) וקטע אינסטרומנטלי, רוצה לקחת דברים בדרך אחרת. ב'שלג', שבו מתארח בן ארי, אשדות מדבר על שלג שנערם בכל פינה בעיר, ויש לו בעיניי משמעות רחבה יותר: השלג מכסה הכול בלבן, סוג של התחלה חדשה או של התמודדות עם משקעי העבר. מצד אחד אשדות אומר ש"כל מה שאמרתי אז ידעך בסתיו", מצד שני הוא מדבר על מישהי ש"שמה מקועקע על כל פינה בעיר". הטריפ המקסימלי הזה מאט דרך קטע אינסטרומנטלי, 'מות מאיה', המבוסס גיטרה ונטול תופים, בניגוד לרוב השירים שהיו עד כה באלבום. ממנו אנחנו ממשיכים לשיר האחרון בעל השם החד-משמעי, 'עכשיו עכשיו עכשיו'. שם אנחנו שומעים את אשדות (ואת רונה קינן בקולות הרקע) בגרסה מופשטת יותר – רק הוא וגיטרה קלאסית, כשהתופים נכנסים באמצע השיר אבל בתפקיד משני יותר, מסביב לגיטרה ולשירה. "כל הזמן הכול-הזמן קורה, איך אני לומד לחיות עם זה?", הוא שואל אותנו ואת עצמו.
זאת בחירה נהדרת לשיר החותם את האלבום, ואשדות משאיר אותנו עם התחושה הזאת, של מה שקורה עכשיו – הכול וכלום במקביל, בחיים שמצד אחד מתנהלים על 120 קמ"ש ומצד שני מעטים הדברים המשמעותיים באמת שקורים בהם. השילוב הזה, מעבר לטקסט, מתקיים גם מבחינה מוזיקלית. קשה להגדיר את 'חיים מקסימליים', שיצא תחת הלייבל הבינלאומי 'Orange Milk Records' תחת ז'אנר אחד. ההגדרה הטובה ביותר תהיה אחד מהז'אנרים הבולטים של דור ה-Z, הייפר-פופ: שילוב בין אלמנטים מכמה ז'אנרים בקצב מסחרר עם בסיס של פופ. לסיכום, במעט יותר מחצי שעה, אשדות הצליח לכלול עולם שלם.
COMMENTS