תחום ההופעות החיות סבל קשות מכמעט שנתיים של קורונה. אבל יש אי קטן שבו הקורונה כמעט לא קיימת, בגלל המדיניות האגרסיבית של ראשת הממשלה הנמרצת שלו – ניו זילנד. ביולי האחרון התקיים פסטיבל מוזיקה בתוך בניין העירייה של עיר הבירה אוקלנד, עם 12 להקות בשלוש במות, שלצפות בקטעים מתוכו ייגרמו לכל חובב.ת מוזיקה להוריק מקנאה. הסיבה למסיבה היא חגיגות שנת ה-40 ללייבל הניו-זילנדי העצמאי 'Flying Nun'. כמובן שבשבילכם צפיתי בכל הסרטונים שהלייבל שיחרר מהפסטיבל, ועברתי על הפלייליסט שיצא לכבוד האירוע, ויש לי המלצות חמות.
טוויסט בעלילה
הסיפור של הלייבל פלאיינג נאן מיוחד מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהוא קם לראשונה ב-1981 בעיר קרייסטצ'ירץ, שאינה העיר המרכזית בניו זילנד והקים אותו מנהל חנות מוזיקה בשם רוג'ר שפארד. הלייבל כל כך התרחב שהוא נעשה מזוהה בשנות השמונים המאוחרות-תחילת התשעים עם סצנת מוזיקה בשם 'Dunedin Sound'. הלייבל למעשה היה אחראי להקמת סצנת מוזיקה בארץ שבה לא הייתה קיימת סצנת מוזיקה בינלאומית. ההחלטה הזו להישאר קצת בשוליים מאוד מאפיינת את הלייבל, שהקו שלו הוא הרפתקנות מוזיקלית ומוּזרוּת.
הסיבה השנייה היא שכמו בהרבה סיפורים על לייבלים קטנים, הוא נרכש בידי תאגיד גדול ב-2006, תאגיד וורנר. אבל במקום שזה יהפוך לסיפור מבאס על מסחור ואבדן התמימות, קרה טוויסט בעלילה שלדעתי כמעט אף פעם לא קורה: שפארד המייסד רכש חזרה את החברה מוורנר, בסיוע מוזיקאים שונים (כשאת רוב המימון סיפקו ניל פין מקראודד האוס ואשתו). זה סיפור מחמם לב על מוזיקאים שלקחו חזרה את השליטה לידיהם ואפשרו ללייבל להמשיך לקדם מוזיקה מיוחדת ושונה מהמיינסטרים, בלי שיקולים זרים.
ואחרון חביב, ההשפעה של הסיבות הראשונות שמניתי עדיין ניכרות בקו המנחה של הלייבל. הוא מתחדש, נשאר עם יד על הדופק וממשיך לטפח יוצרות שאנחנו אוהבים כאן כמו אלדוס הארדינג. הוא לא נח על זרי הדפנה של הרכבי עבר, אלא ממשיך לחפש את הדבר המעניין הבא. כשהקשבתי למיקס הנבחר של מוזיקה מארבעים שנות קיומו של הלייבל, הופתעתי כמה מגוון ועשיר הוא היה: יש בו אלט-רוק, דרים פופ אלקטרוני, פוסט פאנק, רוק ריוט גירל עצבני, פאנק לואו-פיי, סינגר-סונגרייטריות עדינות, ולא מצאתי טרק אחד שלא אהבתי. אמנם יש קו מנחה של איכות ואלטרנטיביות, אבל בתוך הקו הזה יש הרבה גמישות ויכולת להכניס תחת גג אחד הרבה סוגים שונים של מוזיקאים ומוזיקאיות.
ראיונות בג'יבריש
הלייבל הוציא סרטונים בארבעה חלקים שמתעדים את פסטיבל המוזיקה, ובין המשתתפים מטיילת הדמות מהלוגו של הלייבל, 'Fuzzy'. פאזי "מראיינת" את המוזיקאים השונים, אבל בפועל הדיבור שלה הוא ג'יבריש בלתי מובן של צפצופים, כך שהמרואיינים פשוט מאלתרים את התשובות שלהם. זה קטע הזוי וחמוד בו זמנית שכל כך מאפיין את הגישה בניו זילנד, סוג של פרודיה על הצורך לעשות יח"צ, עם קריצה של הומור. קשה לי לדמיין לייבל גדול בארץ מפיק כאלה סרטוני פרומו. מתוך זה יצאו גם קטעים שלמים שמתעדים את ה'באטס', ההרכב הוותיק המצליח ביותר מבין להקות האייטיז החתומות בלייבל, עם להיטים כמו North By North.
התגלית הכי גדולה שיצאה לי מצפייה בקטעים האלה היא רב פאונטיין (Reb Fountain), בהופעה ששילבה את האינטנסיביות של וייב הזמרת-המכשפה של סטיבי ניקס עם נוכחות בימתית שאפילו קצת הזכירה לי ראפריות. כשהיא ציינה השפעות בראיון, התשובות שלה הראו שהיא שואבת השראה ממגוון רחב של יוצרים, מקארן דאלטון ועד ליזו, מהוולווט אנדרגראונד עד אלה פיצג'רלד. ממש לא מה שניחשתי שיגיע מזמרת עם שירים שבגרסה אקוסטית הם די שקטים. זמן קצר אחריי שצפיתי בהופעה הזו, קטע שבו היא מבצעת דואט עם אמנדה פאלמר נעשה מאוד ויראלי בפיד שלי, וזה לא הפתיע אותי. הן הצליחו ליצור ביקורת חדה ופמיניסטית בשילוב הלא-צפוי של השירים. אלבומה הראשון של פאונטיין, 'IRIS', יצא במרץ השנה, אך יש לציין למרות שהיא אמנית חדשה היא לא בדיוק צעירה, ויש מאחוריה כבר שלושים שנות ניסיון מוזיקלי.
החלק האחרון של הסרטונים מציג את הצד היותר כבד של הלייבל, עם מוזיקת רוק שנעה יותר לכיוון הנויז, עם הרבה דיסטורשן ופאז. קשה להאמין שפסטיבל שנפתח עם הגיטרה האקוסטית של אלדוס הארדינג מסתיים בכזה רעש. זה כמובן מדגים את המגוון שקיים בלייבל. אבל יש עוד קו מנחה, שאיני יודעת אם הוא מכוון או לא, וזו הנוכחות הבולטת של נשים על הבמה. זו אולי פעם ראשונה שאני לא מקבלת צרבת מ"ספירת ראשים" מגדרית – לדעתי נשים מהוות לפחות מחצית מהנגניות והזמרות הכולל בפסטיבל. אפילו בהרכב מחריש אוזניים כמו Wax Chattels יש בסיסטית, כך שאין סגנון אחיד לנשים המוזיקאיות בפסטיבל. אז לא רק קינאתי בצפיפות של האנשים במהלך ההופעות והאווירה הכיפית באוויר, אלא גם בכך ששווין מגדרי זה דבר כל כך מובן מאליו בניו זילנד שהוא אפילו לא נושא שמדברים עליו.
עבור מי שרוצה להתעמק במבחר של פלאיינג נאן מעבר ל"טעימות" של שתיים-עשרה הלהקות האלה, המיקס הזה מהווה נקודת פתיחה טובה. ולמתעניינים בעבר של הלייבל, לפני עשרים שנה בדיוק הפיקו סרט דוקו עליו בשם 'Heavenly Pop Hits', ושם אפשר ללמוד על הצמיחה שלו ועל הסאונד הניסיוני אך מאוד קליט שאפיין את העשור הראשון שלו. בסדרה 'פלייט אוף דה קונקורדס' הניו-זילנדים צוחקים על הנידחות של הסצנה המוזיקלית שלהם ועל כך שאף אחד לא מכיר מחוץ למדינה את המוזיקה שלהם. אבל באמת שאין להם במה להתבייש, ואני חוזה ש'פלאיינג נאן' עוד יחגוג חצי מאה ומעבר לכך.
COMMENTS