סוגר מעגל באמצע הדרך /// רועי ויינברג על 'תוך כדי תנועה', האלבום החדש של רביד פלוטניק

אני רוצה להאמין שלכל אחד יש אמן כלשהו שמלווה אותו בתחנות השונות לאורך החיים. זה לא חייב להיות המוזיקאי.ת (או הקולנוען, או כל יוצר אחר) שהוא בהכרח מגדיר כאהוב עליו, אלא תחושה שיש שם מישהו, או מישהי, שתמיד שם, מתפתחים יחד איתך. במקרה שלי אני חושב שאותו פסקול חיים שייך לרביד פלוטניק, לשעבר נצ'י נצ'. הוא אמנם מבוגר ממני ב-11 שנה, אבל האלבומים שהוא הוציא מאז 'ברוכים הבאים לפתח תקווה' תפסו אותי כל פעם במקום אחר בחיים: האנרגיות של 'ברוכים הבאים', המלנכוליה של 'שפל וגאות' או החוויה ב'ועכשיו לחלק האומנותי'. השבוע הוא הוציא את האלבום השלם ביותר, ואולי הטוב ביותר שלו – 'תוך כדי תנועה'.

בלגן רציני, היפ הופ חינני

אחד הדברים שהרגשתי לאורך האלבום היה מעין סגירת מעגל. פלוטניק תופס כיוון יותר הומוריסטי בחלק מהשירים ('קוקוריקו' ו'קנדריק' הכיפיים למשל), בדומה לקו שאפיין אותו יותר בתחילת הדרך, אבל אין כאן חזרה אחורה. הוא מתייחס לעבר, גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת הסימפולים, אבל ממשיך קדימה. יש באלבום קטעי ראפ נהדרים, אבל אין תופים שמפוצצים את הראש בקצב פסיכי. הוא ראפר פנטסטי, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא לא רק ראפר. פלוטניק מראה כאן שהוא יכול לעשות הכל. הוא שר בחלק גדול מהשירים ולא רק נותן שורות מהירות. בשיר על קנדריק למאר, אחד משירי ההערצה המוצדקים בתולדות המוזיקה הישראלית, הוא לא עושה רק ראפ אלא שר על גבי מקצב של מוזיקה מזרחית מסורתית יותר. הוא אמר בעבר שהוא יושב בין בום פם, תומר יוסף ואיציק קלה, וזאת אולי הבשורה הכי גדולה של האלבום, גם מבחינת פלוטניק עצמו וגם מבחינת הראפ הישראלי באופן כללי.

רביד פלוטניק התחיל את דרכו בהרכב הראפ האגדי וקצר הימים 'פרודוקס', שקרא ב-2010 למהפכה חדשה של היפ הופ, בתקופה שבה הז'אנר היה עמוק בתחתית. הוא קרא לכולם לבוא אחריו, והם באו. הנוכחות של ההיפ הופ במיינסטרים הישראלי, מנועה קירל דרך סטטיק ובן אל ועד ל'בית משוגעים' של רן דנקר, התחילה בין היתר ממנו. הוא נשאר בעיניי אחד הראפרים הטובים בישראל, עם הרבה כבוד לאולד-סקול של המוזיקה הישראלית. זה מתבטא בשירים כמו 'פתמטר' עם האירוח של קאשי – מראשוני הראפרים בארץ, שנותן קטע נהדר בשיר הראפ הכבד ביותר באלבום, או בסמפול של בויאקשה ב'ערב טוב טרוריסטים'. באותו שיר הוא מתייחס לניגוד בין שני סגנונות הראפ: "ערב טוב לכל מי שנראה לו שעשוי להיות כאן בלגן אחושרמוטה, משהו רציני/ בוקר אור לכל המשכימים קום, אם אפשר קצת היפ הופ חינני?"

אלבום חדש של רביד פלוטניק הוא אירוע תרבותי גדול יותר מעוד אלבום היפ הופ ישראלי, ורשימת האורחים והקרדיטים באלבום מעידה על כך: חנן בן ארי, איה כורם ואיה זהבי פייגלין מעורבים בחלק מהשירים, בין אם בקולות רקע או בייעוץ אומנותי, נוסף על האורחים שמגיעים מעולם הראפ (קאשי, ג'ימבו ג'יי, סול ג'יי וסימה נון) ואורי רוסו, שותפה של נוגה ארז שנמצא איפשהו באמצע בין הפופ להיפ הופ. 'בלדה לביישן' מבוסס על שיר על עמיר בניון, 'גיבור' מבוסס על לחן של יהודה פוליקר, אפילו פורטיס ודודו טסה מסומפלים כאן, כאשר פורטיס מסומפל לתוך שיר הראפ הכבד ביותר באלבום, 'פתמטר'. זו מעין קריצה וסגירת מעגל בין הראפ לרוק הישראלי, שמתכתבים אחד עם השני באמירה ובאנרגיה. על כל אלה פלוטניק מתלבש עם היכולת שלו לעשות הכל, החל מראפ נפלא ועד לשירה עצמה. האירוח של חנן בן ארי, מי שמסמל בעיניי יותר מכל את הפופ הישראלי החדש (בקטע טוב), מעיד על זה. לא כל השירים כאן הם שירי ראפ, אבל כל השירים מרגישים כמו שירים של רביד פלוטניק. "לא ידעתי איזה אלבום אני רוצה לעשות, פשוט עשיתי אותו", הוא כתב על 'תוך כדי תנועה'. יש פה הצעה חדשה למוזיקה הישראלית – עשירה יותר, מסומפלת יותר וחוצת ז'אנרים.

זמן להתבגר

אי אפשר לדבר על האלבום הזה, או על כל אלבום של כל ראפר, מבלי להתייחס לטקסטים. יש כאן עשרה שירים בלבד, כמות השירים הקטנה ביותר באלבום של פלוטניק, אבל מרגישים את ההתבגרות המוזיקלית שלו בכל אחד מהם. בשונה מאלבומים קודמים שלו, 'תוך כדי תנועה' הוא אלבום הרבה יותר מגובש. הביטים דומים אחד לשני עם סאונד דומה ועשיר, והוא ניכר גם בשירים כמו 'קנדריק' (עם ההשפעות המזרחיות) וגם בשירים כמו 'גיבור'. ההפקה של ישי סוויסה מאוד טובה וממשיכה את המגמה שהחלה באלבום הקודם של השניים, 'ועכשיו לחלק האומנותי'.

השוני ניכר כבר מהקטע הראשון באלבום. האלבומים 'ברוכים הבאים לפתח תקווה' או 'ועכשיו לחלק האומנותי' נפתחו בוורסים מהירים, ו'שפל וגאות' נפתח בקטע דיבור של אהוד בנאי. כאן האלבום נפתח בשירה של פלוטניק, לבד, על גבי גיטרה. רק בדקה 1:20 נכנסים תופים חלשים וראפ. זה אלבום היפ הופ, אבל לא רק. השיר 'גולם' הוא לא הפעם הראשונה שבה פלוטניק מדבר על ההתפתחות והגדילה שלו, אבל כאן זה נעשה מכיוון אחר – במקום לקבל את החולשות שלו, דבר חשוב כשלעצמו, הוא מדבר על עצמו כמעין גולם שעתיד להפוך לפרפר ונמצא באמצע הגדילה, תוך כדי תנועה.

השיר העוקב – 'קורבן', מחפש אשמים, אבל פלוטניק אומר פחות או יותר שהבעיה נעוצה בתוכנו. "ניסיתי כמיטב יכולתי לחפש אשמים/ זה לא אשמתי, לא אשמתי", שרה סימה נון בפזמון החוזר שלו. הבשורה על פי פלוטניק, מתחילה משם – צריך להסתכל פנימה לפני שמסתכלים החוצה. ב'גברת טיקטוק', שיר שספק מדבר על אפליקציית הסרטונים הפופולרית וספק שיר אהבה למישהי, הוא אומר: "אני רוצה להתמסד אבל מפחד להתמסר/ אני מפחד לפתוח את הלב. אני רוצה להיות גיבור כמו ג'ון סנואו, אוחז בחרב בוערת/ אבל מפחד שאשתי תראה אותי חלש או חסר תועלת". ראינו אותו בעבר הולך לכיוון רומנטי יותר עם שירים כמו 'כפרה שלי' או 'נענע', אבל השיר הזה מציג שיח פתוח שנדיר לשמוע בראפ הישראלי.

הוא מנסח את תפיסת העולם שלו מחדש בשני השירים האחרונים של האלבום – 'גיבור' ו'שלווה בארמונותייך'. 'גיבור' הוא שיר של סגירת מעגל – החל מהסמפול של 'The Art of Peer Pressure' המופתי של קנדריק ודרך הטקסט, עם שורות כמו "מה ביקשה נפשי? ביקשה לכבוש את כל מה שרציתי". בכל הדיסקוגרפיה שלו הוא דיבר על הרצון לכבוש פסגות חדשות, אבל כאן התחושה היא בוגרת ואמיתית יותר. 'שלווה בארמונותייך' הוא בעיניי אחת היציאות המיוחדות בקריירה הענפה של פלוטניק. הוא כמובן לא הזמר הראשון במוזיקה הישראלית שמבצע תפילה, אבל היא מגיעה בניגוד מעניין לשיר הקודם – אם קודם הוא רצה להיות גיבור, עכשיו הוא פשוט מייחל לשלווה. שני קצוות, במידה מסוימת. הוא מבטא אמונה בטוב, ברוגע ובאיזון והשיר אפילו גרם לי לחשוב על הים אחרי כמה האזנות. היחס של פלוטניק לדת מעניין. גם באלבומו הקודם הוא התייחס לדת עם 'יום כיפור בכפר סירקין', אבל שם זה היה מנקודת מבט חילונית – יותר חשבון נפש וצמיחה עצמית, פחות 'כל נדרי'. אותו היחס ניכר גם בשיר הזה, שמתכתב ברמה מסוימת עם 'כפר סירקין'. הסמפול של שי צברי, שאומר ש"כל עוד הוא מנסה להגיד משהו בכנות הוא מתפלל" – משלים את המהלך של האלבום, המנסה לזקק את הישראליות העכשווית. ישראל יפה, מודרנית ואופטימית נוכחת בקלוז'ר הנהדר הזה של האלבום. מגיע לו סוף טוב.

האלבום המלא להאזנה