Homeביקורת סרט

מבט מבפנים /// ציפי פישר כותבת על הסרט 'דולי וויילד המופלאה'

סרט על מבקרת מוזיקה הוא משהו שאצלנו פשוט אי אפשר להתעלם ממנו. על הכניסה לעולם הזה, הדילמות וההשחתה שהוא עלול לגרום

בואו נודה על האמת, אין יותר מדי סרטים שהגיבורים שלהם הם מבקרים של עיתון. אם כבר יש דמות כזו בסרט, היא לרוב תהיה דמות משנית, כנראה מגוחכת ולא אהודה, לעיתים רבות עוינת לגיבור.ת הסרט ומתפקדת בתור מכשול בדרכם. תחשבו למשל על אנטון אגו מהסרט 'רטטוי', על הפרצוף החמוץ שלו וגינוניו המתנשאים. לכן כשנתקלתי בסרט שמתמקד בנושא של ביקורת מוזיקה, מתי היא טובה ומתי לא, ובשביל מה בכלל צריך אותה, מאוד שמחתי שהוא קיים. ולא רק שהסרט 'דולי וויילד המופלאה' עושה את זה, הוא גם מאוד מצחיק, כיפי לצפייה ויש לו כמה דברים חכמים לומר על התבגרות תוך כדי כך. אפילו בלי קשר לעיתונות מוזיקה, מי שאוהב סדרות בריטיות כמו 'יומני השומן' ימצא בסרט הזה מה לאהוב, כי שניהם מתרחשים בניינטיז והפסקול של 'דולי ויילד' מפוצץ בלהיטי התקופה ברוח הבריטפופ; ואם אתם אוהבים סדרות כמו 'שיימלס' על דמויות ממעמד נמוך שמתחמנות את דרכן, גם לז'אנר הזה יש פה כמה קוויי דמיון: גיבורת הסרט גדלה בבית ברוך ילדים, ללא פרטיות, עם אבא שכל הזמן מחפש איך לעבוד על ביטוח לאומי.

כשביורק דיברה אליי מפוסטר

*שימו לב, מכאן זו אזהרת ספויילר לעלילת הסרט*

הסרט נפתח במצב שבו גיבורת הסרט בת השש-עשרה ג'ואנה מורגן (ביני פלדשטין האמריקאית, שמסתדרת בצורה מרשימה עם המבטא הצפוני הבריטי) נמצאת במצב חברתי על הפנים. היא חננה ממושקפת ושמנמנה שמבלה שעות בספרייה, ומנהלת שיחות דמיוניות עם הדמויות הנערצות עליה, כמו האחיות ברונטה ואליזבת טיילור. אחיה הגדול מנסה להגן עליה מבריונים, אבל גם לו יש צרות משלו. אבל הוא מכיר להקות עכשוויות וחולם על להוציא עיתון משלו. בתור בדיחה, הוא מאתגר את אחותו הקלולס לכתוב קטע לתחרות של מגזין מוזיקה D&ME, כשהפרס לזוכה הוא הפיכה לכתב. היא שולחת קטע על הפסקול של המחזמר 'אנני', בחירה לא מתאימה לכל הדעות, ומקבלת זימון לראיון במשרדי העיתון בלונדון. אבל כשהיא מגיעה לשם כל הדרך מצפון אנגליה, היא מגלה שהם מעולם לא לקחו אותה ברצינות, והולכת לבכות בשירותים כשהיא מגלה את ההשפלה. שם, הפוסטר של ביורק שולח לה מילות עידוד – לנסות שוב למרות הכול מכיוון שהמגזין זקוק לכותבות כמוה, והיא אוזרת אומץ ומחליטה שהיא לא יוצאת משם בלי לקבל צ'אנס לכתוב. העורך מוותר לה ושולח אותה לסיקור ניסיון של הופעה של המאניק סטריט פריצ'רס בברמינגהאם, כי היא ממילא מחוץ ללונדון ולאף אחד אין כוח לנסוע לשם במיוחד בשביל להקה שהם לא מכירים (העלילה מתרחשת באזור 1991-1992, לפני שהם התפרסמו מאוד). זה כמובן הקטע שבו הלב שלי התכווץ מקנאה – אם הייתי יכולה לחזור בזמן ולצפות במאניקס כשריצ'י אדוורדס עוד היה איתם, הייתי רצה לסקר את ההופעה.

לכבוד ההופעה ג'ואנה משנה את החזות החציונית שלה, אבל השינוי הכי מרגש שקורה הוא השינוי הפנימי שהיא עוברת במהלך ההופעה. פלדשטיין מצליחה לשחזר את הרגע הזה שבו מתאהבים במוזיקת רוק חיה, באופן מידי וטוטאלי. דולי וויילד, שם העט שג'ואנה מאמצת לעצמה, היא לא רק אלטר-אגו של ג'ואנה כי היא משוחררת יותר, קולית ובטוחה בעצמה; אלא כי היא מסוגלת בכתיבתה להכניס את הקוראים לתוך החוויה של ההופעה – הדרישה העיקרית ממבקרת מוזיקה.

דוקטור מורגן ומיסיז וויילד

ככל שהזמן עובר השינויים שעוברים על ג'ואנה הופכים לבעייתיים. תשומת הלב שהיא מקבלת כדמות פרובוקטיבית וחריפת לשון דוחפת אותה ליותר ויותר קטילות של מוזיקאים, חלקן לא ענייניות ומתמקדות במראה חיצוני, למשל "לג'וני מיטשל יש פרצוף של סוס". כך הסרט מצליח להראות את שני הצדדים של עולם ביקורת המוזיקה – כשזה טוב, זה מצליח לתווך את הקסם וההתלהבות של החוויה. אבל כשזה רע, זה הופך לתחרות של מי יורד בשנינות הכי גבוהה על כמה שיותר מוזיקאים.

הסרט מבוסס על חייה של קייטלין מוראן, עיתונאית שהתחילה את הקריירה שלה בעיתון 'מלודי מייקר', שהוא וה-NME הם בבירור ההשראה מאחורי המגזין הפיקטיבי בסרט. היא אכן ראיינה וביקרה להקות מובילות כמו 'בלר' באזור גיל 18-19. תהליך ההשחתה שמוראן כתבה דרך דמותה של דולי וויילד, הפיכתה מנערה תמימה עם כוכבים בעיניים למבקרת קרת לב וחסרת חמלה, הוא למעשה השתקפות של הידרדרות עיתונאות המוזיקה הבריטית במהלך שנות ה-90. ההסבר 'מה בדיוק התקלקל שם' מומחש יפה כשהעורך בסרט מציג בפני דולי תפיסת עולם (שהיא מנסה להפנים וליישם בכתיבתה) מוטעית לחלוטין לדעתי: "ישנן רק כמה להקות באמת חשובות. כל השאר הן הבְּרַרַה". כלומר יש התמקדות בהמלכת מלכים ואחר כך בקטילתם, במחזוריות שאינה נגמרת של "מה טוב עכשיו" ו"מה שהיה פעם טוב הוא עכשיו רע".

לקראת הסוף וויילד/מורגן מצליחה להבין שהיא איבדה את נשמתה לטובת פופולאריות והצלחה, ומצליחה להתאפס על עצמה. בעזרת אחיה היא מפרסמת כתבה שהעורך פסל כי היא "יותר מדי מתלהבת כמו פאנגירל" על מוזיקאי שאיתו התיידדה, והכתבה יוצאת בפאנזין שהודפס במכונת צילום בשחור-לבן. הפאנזינים, שהם למעשה ה'אבות' של מגזינים ובלוגים כמו קולומבוס, מוצגים בסרט כתיקון לעיתונאות ממוסדת שהפכה צינית ואיבדה את הקשר עם ההתלהבות והכיף שמוזיקה מביאה לאנשים. המסר פה, שעדיף לכתוב מהלב, הוא מסר שאני עומדת מאחוריו ב-100%.

עוד היבט שאהבתי מאוד בסרט הוא ההמחשה איך לפעמים נוצר במהלך ריאיון 'קליק' עם מוזיקאי, הרגע הזה שריאיון הופך ליותר מרק מטלה משעממת שהיח"צ מכריח את האמן לבצע. הריאיון הופך אז לשיחה קולחת בין אנשים שמנסים להבין האחד את השנייה. ההיבט היחיד בסרט שהוא כבר פחות אקטואלי לדעתי, הוא שדולי וויילד כמעט תמיד מוקפת קולגות גברים ואין אישה לצידה. חלק מההתנהגות הבעייתית שלה נובעת מכך, מהרצון להיות אחת מהחבר'ה שזורמת עם בדיחות סקסיסטיות וגסות רוח. אני חושבת שתחום הביקורת כיום יותר פתוח לנשים, ושאם אז היו יותר נשים בצוות המגזין הפיקטיבי, חלק מהתופעות השליליות שמוצגות בסרט היו פחות קיצוניות. כפי שלוחשת ביורק בסרט, עולם ביקורת המוזיקה זקוק לנשים שיתרמו לו. לסיכום, הסרט שמתרחש על רקע אחת התקופות הכי מלהיבות ומעניינות במוזיקה בריטית, הצליח להזכיר לי את כל הסיבות למה אני עדיין עושה את זה, ונותן הצצה למורכבות שמאחורי הדילמות המרכזיות של המבקרת – איך לכתוב ועל מה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0