מה כבר אפשר להגיד על שני אלבומים שכל כך הרבה נאמר עליהם, שיצאו באותו יום ושהסינגלים מתוכם הושמעו שוב ושוב במשך שנות נעוריי, עד כדי כך שקשה לי לדמיין את אותן השנים בלעדיהם? במקום להיכנס שוב לסיפור איך שני האלבומים נוצרו ומה הייתה השפעתם, החלטתי הפעם לנסות להשוות בינם, והגעתי למסקנה שלמרות שהם מאוד שונים, ישנן נקודות השקה מעניינות ולא מובנות מאליהן ביניהם.
באים להרים לי
במבט שטחי, קל להצביע על ההבדלים: הרד הוט צ'ילי פפרז באו להרים את מצב הרוח, עם שירים שמתמקדים בכמה כיף לעשות סקס, סמים ובכלל לחיות באל.איי. לעומת זאת סיאטל היא ההפך המוחלט של אל.איי: קר שם, המקום נמצא במשבר כלכלי ולנירוונה יש בטן מלאה על הזיוף והשקר של עולם המבוגרים. בעוד שהרד הוט צ'ילי פפרז חוגגים את הכיף בלהיות מבוגר, נראה שנירוונה אומרים שכל העסק לא כדאי. אצל נירוונה יש זעם עצור שיש בו רמז לא פעם לאלימות. למשל בפזמון של 'Come As You Are' קוביין חוזר שוב ושוב על המילה "אקדח", ולמרות שהוא מבטיח שלא הביא אותו, עצם העלאת הנושא מלחיצה. אין אלימות כזו בשירים של הפפרז. שני האלבומים מבוססים על רוק גיטרות, אבל ההבדלים בסאונד גדולים: אצל הרד הוט צ'ילי פפרז שולט הסלאפ בס של פליי, צליל פ'אנקי וחם שמזמין לרקוד. לעומת זאת אצל נירוונה אלו הריפים הפּאנקיים ששולטים, דיסטורשן שיותר מתאים להדבאנגינג, כמו שממחיש הקליפ של 'Smells Like Teen Spirit'.
עוד הבדל בין האלבומים קשור למקומם בהיסטוריה של הלהקה ובהתפתחות האמנותית שלה. 'נוורמינד' היה בסך הכול האלבום השני של להקה צעירה, שרוב חבריה רק סיימו תיכון 2-4 שנים לפני צאתו (ובמקרה של דייב גרוהל עוד פחות מכך). זו הייתה להקה רעבה להצלחה ולצד זאת קצת נאיבית, כזו שחבריה לא יודעים עדיין איך לקבוע את התנאים שלהם מול החליפות. לעומתם הפפרז היו כבר באלבום החמישי שלהם. הם שרדו משבר נוראי – מותו של הלל סלובק ממנת יתר, והצליחו באלבום הקודם למצוא סאונד חדש בלעדיו. הם בדיוק סיימו חוזה מול חברת התקליטים שלהם ופתחו במשא ומתן מול חברה חדשה. הם כבר היו למודי ניסיון בעבודה מול מפיק שלא מצא חן בעיניהם, והפעם רצו לעבוד עם מפיק שקלט את הראש שלהם. ברובין הם מצאו את האדם המתאים מכיוון שהוא בא ממוזיקה שחורה (כיום הוא כמובן מוכר יותר בזכות ההפקה שלו בתחום הראפ), והבין איך לשלב אותה במטאל ורוק.
יין ויאנג
קו הדמיון הראשון והברור בין האלבומים הוא שאצל שתי הלהקות, אלו היו האלבומים שהזניקו את קריירת המיינסטרים שלהן. הדבר לא מקרי – את שני האלבומים הפיקו מפיקים שהיו ידועים כבעלי ידי-זהב בכל הנוגע לסאונד ה"נכון" ו"המתאים לרדיו": ריק רובין אצל הפפרז ובוץ' ויג אצל נירוונה. שתי הלהקות עבדו עם לייבלים גדולים מאוד, ולמרות המעבר הזה הן לא עברו תהליך מסחור מוחלט ששינה להן את הזהות לחלוטין. המפיקים רק לקחו משהו שכבר היה קיים והעבירו אותו ליטוש ועריכה מחדש, כך שאפשר יהיה למכור אותו למיינסטרים יותר בקלות. לשני האלבומים היו סינגלים שתפסו את האוזן משמיעה ראשונה, כאלה שמתחשק לשמוע שוב ושוב.
קו הדמיון השני שאני מוצאת בין האלבומים הוא הרצון של החברות הגדולות לקחת משהו "מהשטח" ולהזניק אותו לקהל רחב. גם נירוונה וגם הרד הוט צ'ילי פפרז צמחו בסצנות מוזיקליות מאוד פעילות ועצמאיות שהיו רחוקות מהמיינסטרים, ואפילו היה להן קצת "אנטי" לעסקי המוזיקה הממוסדים. למרות זאת שתתי הלהקות זכו לחוזה בלייבל גדול, וכמו שציינתי עברו תהליך של ריכוך הסגנון כך שיהיה יותר קליט ונגיש. באותה תקופה בשנות התשעים הייתה ממש תחרות דווקא בין הלייבלים הגדולים, להשיג כמה שיותר להקות מוזרות, לא סטנדרטיות ומיוחדות. זה האקלים שאפשר לשני האלבומים הללו בכלל לראות אור.
בשני האלבומים יש שיר עם נושא זהה – 'Under the Bridge' אל מול 'Something in the Way'. הגשר הוא המקום שבו הג'אנקיז חסרי הבית מתאספים ומזריקים, ויש לזכור ששני הסולנים של הלהקות היו מכורים להרואין (ובמקרה של קידיס לעוד כמה דברים). הם כתבו בין היתר מתוך החוויה הזו. אבל ההבדלים בין השירים, למרות הנושא הדומה, מעידים על האופי השונה של הלהקות: אצל הפפרז זה השיר הכי מוכר מהאלבום, שיר שנעים להקשיב לו ושנכתב על האהבה לעיר שקידיס חש. כמעט שלא מרגישים שהוא עוסק בחוויה שלילית. אצל נירוונה מדובר בשיר איטי ושקט, שמושר כמעט בלחש ועם סולו צ'לו יפה. בסופו של דבר, אלו שני צדדים של אותו המטבע.
למרות כל אלו, ההבדלים בין הלהקות הם לא דיכוטומיים. מאחורי חלק מהשירים של הפפרז יש עצבות וקשיים גדולים, דוגמת 'Breaking the Girl' שנכתב בעקבות פרידה מבת זוג. ואצל נירוונה השירים לא תמיד דיכאוניים ושליליים, לפעמים הם משתטים או מכניסים הומור ליצירה שלהם, כמו הקליפ המצחיק ל-'In Bloom', שהוא פרודיה על רוק מוקדם נוסח באדי הולי והביטלס בתוכנית של אד סאליבן. בסופו של דבר האלבומים האלה הם לדעתי כמו יין ויאנג – שונים אך משלימים אחד את השני. הם מציגים יחד תמונת מצב מלאה של שנות התשעים המוקדמות, עם כל הסתירות הפנימיות של קדמה לצד הייאוש מהקדמה. הם הכילו את האופטימיות לקראת הבחירה של קלינטון, למשל בשיר הפתיחה של 'בלאד סקס שוגר מג'יק' שחוגג שווין בין-גזעי; הם הכילו את ההדוניזם של התקופה שהתבטא בצריכת סמים מוגברת; ולצד זה היו גם הסרקזם והזלזול בערכים יאפיים. לכן אלה אלבומים שהחזיקו כל כך טוב, גם אחרי שלושים שנה.
COMMENTS