עטיפת האלבום
אנחנו חוגגים השבוע 30 שנה לרצף אלבומים ששינה את פני המוזיקה. מעבר לאלבומי הרוק המדהימים שיצאו בספטמבר 1991, כמו 'Nevermind' של נירוונה או 'Blood Sugar Sex Magik' של רד הוט צ'ילי פפרס, השבוע עברו גם 30 שנה מצאתו של אחד מאלבומי ההיפ הופ הגדולים בכל הזמנים ומה שהכניס רבים, כולל אותי, לתוך הז'אנר הנפלא הזה: 'The Low End Theory' של טרייב קולד קווסט.
כשחושבים על ההיפ הופ של שנות התשעים, אחת האסואסיציות המרכזיות שעולות לראש היא גנגסטה-ראפ, בפרט אצל אנשים שלא חיים את הז'אנר. גוספל בגטו, יריות, כנופיות ואלימות על כל סוגיה שמתועדת בנטפליקס הקרוב לביתכם. בתוך כל הכאוס הזה, שהגיע לשיא עם רציחתם של טופאק שאקור וביגי סמולס, נכנסים הטרייב עם מסר אחר לגמרי.
ספר לאבא, ספר לאמא, שלח מברק
"Now here's a funky introduction of how nice I am Tell your mother, tell your father, send a telegram", שר פייף דוג באחד השירים הגדולים באלבום, 'Check the Rhime', שמעיד על הטון שלו ושל הטרייב בצורה הטובה ביותר. בניגוד למוזיקה של טופאק וביגי שמרגישה לעתים כאילו היא מזמינה את המאזין לקרב יריות, קיו-טיפ ופייף, שני הראפרים שהרכיבו את הטרייב (יחד עם המפיק עלי שהיד מוחמד), מזמינים אותו לחלב ועוגיות.
זאת חלק מהגדולה של הטרייב ואחד הדברים ששינו את הז'אנר – הם הביאו זווית אחרת לגמרי להיפ הופ. הם הצליחו להעביר מסרי מחאה מבלי להיגרר לפרובוקציות, למשל ב-'Infamous Date Rape' שהקדים את זמנו. באופן יחסית חריג לאלבומי ראפ (עד היום), לא תמצאו באלבום קללה אחת. כך, הם הצליחו למשוך לא מעט מאזינים חדשים ולשנות תדמית של ז'אנר שסבל (וסובל עד היום במקומות מסוימים), מתדמית שלא משקפת את עושרו האמיתי.
הרכבי ראפ, בשונה מאלבומים של יחידים, קמים ונופלים על הדינמיקה בין חברי ההרכב, נוסף על הכישרון שלהם. כאן, בשונה מאלבום הבכורה של הטרייב, יש מקום יותר מרכזי לפייף דוג – הראפר השני של ההרכב. באלבום הבכורה – 'People's Instinctive Travels and the Paths of Rhythm', הוא כמעט ולא הורגש. כאן הוא שותף שווה לקיו-טיפ במה שיצר את אחד מהצמדים הגדולים של ההיפ הופ, ואולי של המוזיקה בכלל.
הכימיה ביניהם פשוט נהדרת והופכת את האלבום לזורם מאוד גם בשמיעה מחודשת היום, שלושים שנה אחרי, בשונה מאלבומי ראפ אחרים מאותה תקופה. ה-Low End Theory הוא שיחה ארוכה בין חברים חכמים מאוד, על גבי ביטים אינטליגנטיים ועשירים, שמשלימים אחד את השני. אפשר למצוא בו את הפילוסופיה של קיו-טיפ שמרבה לרפרר לשייקספיר, ומנגד את הפאנצ'ים של פייף. בשונה מראפרים שמרבים להתלהב מההצלחה שלהם ולרדת על המתחרים, טיפ מרים לחבריו השונים (וגם ל'דה לה סול', הרכב ראפ אגדי אחר מאותה התקופה), ולא מנסה לסגור חשבונות. האנרגיה הזאת נשארה לאורך כל הקריירה של הטרייב. חלק מהטקסטים באלבום עובדים עד היום. חלקם קיבלו משמעות טראגית (פייף "שותה כל כך הרבה סודה שקוראים לו דוקטור פפר", ומת מסוכרת לפני 5 שנים). חלקם התיישנו, למשל כשהטרייב מדברים על איתוריות או על ארסניו הול. כך או כך, זאת שיחה אינסופית שפשוט כיף לשמוע.
מזכיר לו את הבי-בופ
הטרייב היו חלוצים בשילוב ג'אז לתוך הראפ, וזה בולט לאורך כל האלבום. קיו-טיפ מתייחס לזה כבר בבית הראשון של ה-Low End Theory: "הייתם יכולים לשמוע את האבסטרקט שומע את ההיפ הופ/ אבא שלי אמר שזה מזכיר לו את הבי-בופ. אמרתי, אבא, אתה לא יודע שהדברים האלה הולכים במעגל?"
זאת אולי המורשת החשובה ביותר של הטרייב, מעבר לווייב הכיפי. הם שילבו אלמנטיים של ג'אז ובי-בופ לתוך הראפ, מה שיצר ביטים עשירים יותר ומלאים בתוכן. הסאונד שהונדס על ידי קיו טיפ ומוחמד כולל אלמנטים של מוזיקה ישנה יותר, חצוצרות ומה לא. השילוב הזה היה מהפכני והם היו לאחת הלהקות הראשונות שהצליחה לשלב בין אלמנטים שונים של מוזיקה שחורה. בלי הטרייב יכול להיות שלא היינו רואים את ההפקה העשירה שיש היום בהיפ הופ.
הטרייב פתחו את עולם הראפ למוזיקה אחרת. המון סאמפלים, שכבות על גבי שכבות של סאונד וכלים שלא היו עד אז בשימוש, כשעליהם מתלבש הדיאלוג הנהדר הזה בין טיפ ופייף. בשונה מהרבה מאוד שירי אולד-סקול, 'לואו אנד' יכול לעבוד גם כאלבום אינסטרומנטלי לחלוטין, ובזכות זה בין היתר הוא שורד את מבחן הזמן. בדומה להרבה אלבומים מאז, גם כאן הייתה רשימה ארוכה של אורחים. חלקם נעלמו (סאדאת איקס, למשל, שנותן קטע נהדר ב-'Show Business') וחלקם החלו את הקריירות שלהם אצל הטרייב. קיו-טיפ מתייחס מספר פעמים ל'זולו ניישן', מעין קבוצת ראפ עם שורשים אפריקאיים, והרבה מוזיקאים שונים מצליחים להשתלב בנינוחות בסאונד של השבט.
הבולט שבהם הוא כמובן באסטה ריימס, אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה שנותן וורס נהדר ב'Scenario', השיר האחרון באלבום, ונכנס בזכותו למיינסטרים. ראינו משהו דומה קורה כמעט עשרים שנה לאחר מכן עם ניקי מינאז' ב-'Monster' של קנייה ווסט. במובן מסוים, זה מעיד בעיני על הגדולה של האלבומים האלה, לפחות מבחינת ההפקה. ה-Low End הוא לא מניפסט אישי של ראפר על חייו, אלא ניסיון גדול יותר להתחיל גישה חדשה בראפ. גישה חיובית וכיפית, אך גם מורכבת יותר, קלאס באפס מאמץ. בעוד חלק מהאלבומים שיצאו בספטמבר 1991 ייצגו שיא של תקופה, כמו 'נוורמיינד' או 'Use Your Illusion' של גאנס אנד רוזס, 'לואו אנד ת'יאורי' בישר על תחילתה של מהפכה. ובניגוד למה שחזו אבות הז'אנר עשורים קודם לכן, הפעם הם הצליחו להגיע לטלוויזיה עם אחד האלבומים המשפיעים והטובים ביותר בהיסטוריה, שמשמש עד היום כשער כניסה נהדר לעולם הזה.
COMMENTS