עטיפת הסינגל
עד אמצע שנות התשעים, אני מודה שכילד ישראלי ממוצע ניזונתי מוזיקלית – וכמוני גם רוב העם היושב בציון – בעיקר מכל מה שנכלל אז תחת המטרייה של "רוק". הפאנקיות של רד הוט צ'ילי פפרס והגראנג'יות של נירוונה שלטו בכיפה, במסיבות כיתה השמיעו בכלל את מיטב להיטי אוספי 'היטמן', והיפ הופ לא היה ממש חלק אינטגרלי מהפסקול היומיומי שלנו – אולי מלבד כמה להיטי MTV חריגים בנוף, שגם הם היו מאוד מיינסטרימיים באופיים. בזמן שבארה"ב, ראפרים כמו אל אל קול ג'יי, טופאק שאקור ונוטוריוס ביג הפגיזו במכירות ובשערוריות, ומלחמות הראפ בין החוף המזרחי לחוף המערבי פתחו מהדורות חדשות, אצלנו לא ממש הייתה תהודה לנושא. אבל אז, בשנת 1996, הגיע האלבום השני של הפוג'יז (אחרי אלבום ראשון פחות מוצלח), והפך את הקערה על פיה. במעין תהליך קבלה הפוך, דווקא בארה"ב הוא לא עורר הדים מיד בהתחלה, אך עבורי ועבור עוד המונים – בארץ וגם בכל רחבי אירופה – הרכב הראפ האלטרנטיבי של וויקלף ז'אן, בן דודו פראז, והמלכה האם לוריין היל, היווה את קו פרשת המים בכל הנוגע ליחס המיינסטרים להיפ הופ ואר נ' בי, ואלבומם 'The Score' נחשב עד היום לפורץ דרך בז'אנר, לאחד מאלבומי ההיפ הופ המצליחים והמוערכים בהיסטוריה, וכמובן לאחד הדיסקים החרושים אצלי בקומפקט דיסק.
עוד לפני השיר שלשמו נתכנסנו כאן, אשר מיד בצאתו כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי, יצאו שני סינגלים מוצלחים מהאלבום, שכבר ביססו את הפוג'יז כהרכב לגיטימי ומרכזי בסצנה – 'Fu-Gee-La' (הידוע גם בשמו: "או לה לה לה…") הפרוע והמקפיץ, שהציג השפעות בולטות מהאיטי, מקום הולדתם של ווייקלף ופראז, ולעומתו הקאבר המעודן יותר לשירה של רוברטה פלאק 'Killing Me Softly', שחשף לראשונה את קולה הענק ומלא הנשמה של לוריין היל לכל העולם. שניהם היו שירים מצוינים, כל אחד בדרכו, אבל הם רק היוו הכנה למאסטרפיס האמיתי שעומד לבוא. בספטמבר 1996 הגיח לעולם הסינגל השלישי מהאלבום, וממש כפי שהוא הכריז על עצמו: "Ready Or Not, Here I Come", אכן לא הייתי מוכן אליו בשום צורה. הוא תפס אותי בגרון, ולא נשמע כמו שום דבר ששמעתי לפני כן. עד היום אני מתרגש ממנו כמעט כמו בפעם הראשונה: שיר שהוא מלאכת מחשבת של שכבות מוזיקליות מנוגדות, שמצליחות לבנות יחדיו יצירה אפית לחלוטין, ועדיין לשמור איכשהו על מינימליזם מהודק ויציב. לא בכדי אפילו ברק אובמה בחר בו לפני כמה שנים לשיר האהוב עליו בכל הזמנים (!). אז בואו נצלול רגע אל מרכיבי השיר המופלא הזה.
הקטע, שבניגוד להרבה שירי ראפ מאותה תקופה, שורה עליו מעין כבדות ורצינות מסוימת החל מהתו הראשון, נפתח ומלווה לכל אורכו בסימפול של המוזיקאית האירית Enya (במקרה כתבתי עליה בפייסבוק של קולומבוס לפני שבוע בהקשר אחר לגמרי), אמנית שהמרחק בין המוזיקה המלאכית שלה לבין הראפ המחוספס של הפוג'יז הוא כמרחק שמיים וארץ. בהחלטה הפקתית די גאונית, בחרו הפוג'יז מבין כל השירים המתקתקים והקיטשיים של אניה, דווקא בקטע 'Boadicea' שמשדר אופל, ואפילו קצת אימה, עם ההמהום השקט וחודר העצמות שלה (באמת, תשמעו את המקור, מדובר בצמרמורת). אניה עצמה, אגב, פחות התחברה לכל העניין – בעיקר לקטע שאף אחד לא ביקש ממנה אישור להשתמש בשיר שלה – ואף איימה לתבוע את הפוג'יז על הפרת זכויות יוצרים. הם מצידם טענו לתום לב, ולחוסר הבנה בדיני זכויות יוצרים. למזלם, לאחר שאניה הבינה שלא מדובר בקטע "גנגסטה ראפ" אלים (הז'אנר ששלט באותה תקופה, אפרופו טופאק ונוטוריוס), וכנראה גם קיבלה ריפוד מכובד לחשבון הבנק, היא התרצתה והמחלוקת נפתרה מחוץ לכתלי בית המשפט.
הנה השיר המקורי של Enya:
אחרי שהליין המלודי החזרתי והמאיים של השיר מתבסס, לפתע נכנס קולה של מיס לוריין היל, באופן כמעט מבהיל, פרונטלי מאוד, מנוגד לגמרי לריחוק הערפילי של המוזיקה ברקע. והמילים שהיא שרה מבהילות גם הן, מגיעות ללא התראה מראש: "מוכן או לא, הנה אני באה, אינך יכול להתחבא". לא ברור אם זה שיר אהבה או שיר אזהרה. אולי שניהם יחד. מה שהופך את הקונטרה התמתית כאן לעוד יותר מרשימה, היא שהמילים (והמלודיה שמובילה אותן) בכלל לקוחות משיר סול עתיק ויפהפה של להקת The Delfonics – וכך מה שהיה במקור עטוף בעיבוד תזמורתי מלא חיים ומחמם לב, הופך בידיה של לוריין היל ששרה את אותה מלודיה בדיוק, אך על רקע הלחן ה"חדש" של אניה, לייצור כלאיים שונה לחלוטין; מעין עוף מוזר, רווי זעם כבוש ומחאה, שמשחק על גבולות בין עולמות וסגנונות מוזיקליים, ואולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את משמעותו של הביטוי Everything is a Remix. שכן רק מתוך ההיתוך של ההשפעות המנוגדות הללו על חברי הפוג'יז, יכול היה להיווצר משהו מקורי לגמרי.
והנה השיר המקורי של The Delfonics:
עכשיו אנחנו בדיוק חצי דקה אל תוך השיר, והנה נכנס החלק שאותי אישית הכי הימם בהאזנה הראשונה – מקצב התופים האגרסיבי והפשוט לכאורה. גם הוא מבליט את עצמו לקידמה במכלול של העיבוד, מאכלס עוד קומה נוספת משל עצמו בתוך בניין השיר. בכל פעם שאני שומע אותו, קצב דפיקות הלב שלי מסתנכרן מיידית להלמות התופים של השיר, כל הזמן בחצי Off Beat שמשאיר אותי דרוך וטעון. זה שיר שהקצב בו הוא כל כך דומיננטי, אבל באופן מוזר, קשה לרקוד אותו.
כל החפירה הזאת ועוד אפילו לא דיברנו מילה על הראפ המופלא של שלושת הכשרונות השונים זה מזה. כמו בכל שירי ההרכב, ואולי כאן בצורה הבולטת ביותר, אנחנו נחשפים לתצוגת תכלית של שלוש יכולות שונות של פלואו (כלומר, הסגנון וצורת ההגשה של כל ראפר), שמצליחות להדגיש את הייחודיות של כל אחת מהן, וגם לחיות בהרמוניה זו עם זו ולייצר סינרגיה מושלמת. אני זוכר שכנערים היינו מנסים לזכור בעל פה את כל שורות השיר ולגלגל בפה את הסטייל ואת ההוּקים המגניבים של כל אחד מהראפרים (והראפרית) בשיר, לרוב ללא הצלחה יתרה.
ועל כל זה תוסיפו את אחד הקליפים היקרים ביותר בתולדות המוזיקה – קליפ שאם גדלתם בניינטיז לא הייתה לכם דרך להתחמק ממנו, כי MTV שידרו אותו לפחות 600 פעם ביום. הסרטון המושקע היה אמור לייצג בסצנת מרדף פומפוזית, ובהתאם לתמה הכללית שהובילה את ההרכב, את המוטיב ה"פליטי" של הפוג'יז (כשמשתמע משמם, שהוא קיצור של Refugees כמובן), אבל האמת היא שאני אישית אף פעם לא התחברתי לקולנועיות המוגזמת של הקליפ, ותמיד הרגשתי שהוא חוטא קצת לוייב האפל והיחסית מינימליסטי של השיר. מה לא דחפו לנו שם? מרדפים, פיצוצים, מסוקים, צוללות, טרקטורונים… כל מה שהתקציב איפשר, ואף יותר מכך. קצת כמו סרט אקשן של מייקל ביי – הרבה רוח ומעט נשמה, לעניות דעתי. אבל, לרוב הקהל זה כנראה עבד, כי הקליפ נותר עד היום לאחד הזכירים והאהובים של הניינטיז, ואפשר לומר בביטחון שהוא גם אחראי במידה רבה להתפוצצות של השיר בעולם.
אחרי ההצלחה הענקית של 'The Score', והכניסה של השיר 'Ready Or Not' לדברי הימים של המוזיקה – הוא אפילו נכנס לרשימת "היכל התהילה של הרוקנרול" כאחד השירים שהשפיעו על הרוקנרול (כן, כן, זו לא טעות), הפוג'יז לא הוציאו עוד אלבומים כהרכב, וכל אחד מהם המשיך לקריירה מוזיקלית עצמאית מצליחה, עם קצת עזרה מהחברים האחרים מדי פעם. ובדיוק אתמול, בטיימינג מושלם, התבשרנו כי חברי ההרכב הכריזו שהם חוזרים להופיע יחד בקרוב, לראשונה מזה 15 שנה! למי שמכיר קצת את התהפוכות שעברו על כל אחד מהם בנפרד, ואת העליות והמורדות שהם חוו ביניהם לאורך השנים, זה נשמע כמעט כמו נס. אז במידה שלוריין היל לא תבריז ברגע האחרון, יש מצב טוב שנוכל מתישהו השנה לראות את הפוג'יז ביחד על במה אחת. והפעם, אני אהיה מוכן לזה.
והנה, סוף סוף, השיר *המקורי* של Fugees:
COMMENTS