אחד האלבומים המצופים ביותר של השנים האחרונות, DONDA של קנייה ווסט, יצא סוף סוף בשבוע שעבר. זה אלבום מורכב. אתחיל, ברשותכם, מהצד השלילי: קנייה מארח כאן אנשים דוחים כמו מרילין מנסון (שמואשם במספר מקרי אונס), כריס בראון (שהכה את ריהאנה, חברתו בעבר) או דה בייבי (תגובות הומופוביות). הסקירה הזאת לא תתייחס לשירים שבהם שלושתם מופיעים. הייתה לי התלבטות אם לכתוב בכלל על האלבום הזה, כי אני לא חושב שצריך לתת במה ולהתייחס לאנשים כמו מנסון או כריס בראון. מצד שני, קנייה ווסט הוא לדעתי אחד המוזיקאים הגדולים של השנים האחרונות (ואולי בכלל) והיו לי כמה מחשבות מעניינות על האלבום שרציתי לשתף. לשמחתנו, יש מספיק שירים אחרים בדונדה. 27 שירים ו-108 דקות של אלבום, מה שהופך אותו לארוך יותר אפילו מסרטים כמו 'ראש מחק', או 'לפני הזריחה'. האלבום לא אחיד ברמתו וגם לא מאסטר-פיס ברמה של 'My Beautiful Dark Twisted Fantasy' או 'The Life Of Pablo' של קנייה, ולמרות זאת, יש רגעים שהוא זורח בהם.
אלוהים נשם על זה
אחד המוטיבים הבולטים באלבום, באופן לא מפתיע, הוא הדת. קנייה מנהל מערכת יחסים לא ברורה עם אלוהים לכל אורך האלבום, שבאופן חריג לאלבומי ראפ לא כולל קללות וכן כולל לא-מעט התייחסויות לאלוהים. בחלק מהשירים, כמו 'God Breathed' או 'Praise God' (מהשירים הטובים באלבום), היחס הוא חיובי: "אני מדבר לאלוהים בכל יום, הוא החבר הכי טוב שלי". בעבר, באלבום 'Yeezus', הוא הצהיר על מעין לידה מחדש כנוצרי אדוק וסאנדיי סרוויס, מקהלת הגוספל שהקים, מופיעה גם בדונדה. אבל אי אפשר לצאת מהאלבום עם תחושה חד משמעית בקשר לאמונה שלו. השיא הרגשי שלו מגיע ב-'Jesus Lord' בשתי גרסאותיו, באורך 9 ו-11 דקות בהתאמה, כאשר השנייה היא הרימיקס של הראשון. "אם אדבר עם ישו, אצליח להחזיר את אמא שלי לחיים?/ אם אמות הלילה, אני אראה אותה בחיים שאחרי?" הוא שואל.
ההתייחסות לאלוהים בולטת גם במישור ההפקתי ולא רק הליריקלי. קנייה הוא מפיק וראפר במקשה אחת, ובשירים שהולכים לכיוון הדתי יותר מרגישים שההפקה נעשית פשוטה יותר, והבסים, שתופסים את המקום המרכזי ביותר בביטים של האלבום, מחזיקים את כל השיר. יש שימוש רחב יותר בהרמוניות קוליות בהשוואה לשירים ה'חילוניים', אבל הדגש הוא על הבס. הביטים יותר מינימליים בהשוואה לחומרים המוקדמים שלו, או לשירים שלא מדברים על ישו באופן ישיר.
לאורך כל הקריירה היו לקנייה ווסט עליות ומורדות, כמו ההתפרצות המיזוגנית לבמה בטקס ה-VMA אחרי הזכייה של טיילור סוויפט, וההוצאה של Dark Twisted Fantasy כמה חודשים לאחר מכן. בשנים האחרונות הוא הביא לעולם שני ילדים, רץ לנשיאות, הפסיד, הוציא אלבום גוספל, הפך לכוכב טוויטר, התגרש וחשף שהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית. מה נשאר קבוע בכל זה? האמונה של Ye. הוא משלב בין ציטוטים מהברית החדשה לשאלות על ערך עצמי, ואומר לקראת סוף האלבום ("Lord I Need You") שהוא ויתר על עשיית דברים בדרך שלו. המשפט הזה לא לגמרי מתחבר לכך שהוא הוציא אלבום של שעה ו-48 דקות, אבל הוא מראה את תפיסת העולם הנוכחית שלו: "אני סומך רק על אלוהים, הוא עשה כמה ניסים בשבילי".
"כולם כל כך שיפוטיים"
חלק משמעותי מהאלבום מתייחס לקנייה האדם, ולא לקנייה המאמין (או לישו). ב'הוריקן' למשל, הוא מדבר על כך שכולם שיפוטיים ועל הביקורת שהוא מקבל מהחברה. בשירים אחרים כמו 'Believe What I Say' הוא ביקר את התקשורת על ההתעלמות מהצד שלו בגירושים מקים קרדשיאן, או את הרשתות החברתיות ב-'Remote Control'. אין כאן טקסטים חדים וביקורתיים כמו אצל ראפרים אחרים, אבל הביקורת מורגשת. החיבור המשמעותי ביותר לקנייה האדם הוא הקשר של האלבום לאימו המנוחה, דונדה. היא נפטרה ב-2007, התגרשה מאביו של Ye כשהוא היה בן שלוש ולמעשה מגיל צעיר פיתחה את הכישרון האומנותי של קנייה. אפשר לשמוע את קולה לכל אורך האלבום, כולל שיר שהוא בעצם קטע ספוקן וורד שלה עליו.
בשירים שמתייחסים יותר לאישיות של קנייה, גם הביט רחב יותר. הביטים מבוססים בעיקר על בס, אבל יש בשירים סאונד עשיר ויותר ערוצי סאונד. אין יותר מדי סמפולים בולטים לאורך האלבום. אחד הבודדים, והיפים שבהם, הוא הסמפול של גב' לוריין היל ב-'Believe What I Say'. אבל יש שימוש חוזר בפסנתר בעיקר בשירים האישיים יותר והפקה רחבה. התופים בולטים בהיעדרם גם כאן.
בהמשך הוא מדבר על התמכרויות, הניסיון לרפא את עצמו ולהשתפר כל הזמן. אין כאן מסקנה קורעת לב או תובנה שנשארת לנו בראש, גם אחרי כמה האזנות. אבל דבר אחד בולט מהאלבום הזה, בעיקר כשמסתכלים עליו מנקודת המבט האישית יותר – דונדה משקפת את קנייה ווסט. המעבר בין הנושאים, חוסר האחידות, הקפיצות השונות והגרסאות החוזרות של השירים (שירים 23-27 הם גרסאות מורחבות או שונות של שירים שכבר הופיעו באלבום) – כל אלה משקפים כאוס. דונדה נותן הצצה למוח של קנייה.
108 דקות ושכרון חושים (בדקות הטובות)
בדומה לאלבומים אחרים שלו, גם כאן יש רשימה ארוכה של אורחים. מעבר לבמה המיותרת שהוא נתן למספר טורפים מיניים, יש רשימה ארוכה שמשלבת בין ראפרים שהגיעו איתו למספר שיאים אומנותיים כמו קיד קודי וג'יי זי, לראפרים חדשים יותר, או מוכרים פחות. פלייבוי קארטי מתארח בכמה שירים ועושה עבודה טובה, יאנג ת'אג ו-The Weeknd מופיעים גם הם, אבל היו שני אורחים שגנבו בעיניי את ההצגה.
הראשון הוא ג'יי אלקטרוניקה, הראפר שהוציא את 'A Written Testimony' המעולה ב-2020 ומפציץ כאן ב-'Jesus Lord' עם וורס זורם ומלא רפרנסים. השנייה, באלבום שבו אין מספיק נשים, היא זמרת הדאנסהול Shenseea שנותנת קטע אדיר ב-'Ok Ok (Part Two)'. דאנסהול חודר לאט לאט למיינסטרים, גם בארץ וגם בעולם, והוורס של שנסיאה יכול לחשוף עוד הרבה אנשים לז'אנר. אני נחשפתי אליה לראשונה בזכות הקטע הזה.
27 שירים ו-108 דקות זה הרבה. אם אתם לא רוצים לשמוע את כל האלבום יש כמה שירים שתפסו אותי יותר מהאחרים: 'Praise God', 'Ok Ok (Part 2)', 'Junya', 'Hurricane', '24', 'Keep My Spirit Alive', 'Jesus Lord' ו-'No Child Left Behind', שמזכיר את 'Runaway'. אין כאן מסר או קונספט שמועבר לכל אורך האלבום, אלא אוסף שירים עם מספר הבלחות נהדרות. גם מבחינת הטקסטים עצמם ("Hey with a bunches of y's") וגם מבחינת הפקה, למשל ב-'Heaven and Hell' שהזכיר מאוד את תור הזהב של ווסט מבחינת ההפקה.
רצף השירים שמתחיל באמצע האלבום עם 'Moon' עלול ללכת לאיבוד בהאזנות הראשונות, והלך גם לי לאיבוד בשמיעה הראשונה, בגלל האורך של האלבום. בחלק מהם הוא משלב בין ה'ראפ האמוני' לראפ קלאסי יותר והשילוב מעניין מאוד, אבל בסך הכול האלבום מרגיש כאילו הוא יצא כשהוא לא מוכן עד הסוף. חבל שאחרי ציפיות כל כך גבוהות וחודשים של המתנה יצאה תוצאה לא גמורה, כולל ארבעה שירים שמופיעים פעמיים, אבל קנייה עדיין מצליח להגיע לגבהים מוזיקליים. הוא גם ניסה לפתור את הבעיה הזו בעצמו והשיק גאדג'ט חדש, Donda Stem, שמאפשר למשתמשים ליוצר גרסאות משלהם לשירים השונים באלבום ולהוסיף כלי נגינה כאלה ואחרים.
אנשים שלא אהבו את החומרים המוקדמים של ווסט כנראה לא יאהבו את האלבום הזה. יש כאן כמה באנגרים, אבל אין קלאסיקות ברמה של 'All Of The Lights', 'Gold Digger' או 'Ni**as In Paris'. יש אלבומים אחרים שלו שעדיף להתחיל מהם, וגם לאוהדים הגדולים ביותר של קנייה יהיה קשה לשמוע את האלבום במלואו יותר מפעם אחת. דונדה דורש לא מעט, אבל הוא גם מקיים.
COMMENTS