Homeקולומבוס

הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשפ"א

Elad Elharar – Design & Illustration

איזו שנה הזויה, הא? מהופעות בפייסבוק חזרה להצטופפות במועדונים, משירי מחאה לבלבול פוליטי. אבל מה אפשר להגיד, למוזיקאים ולמוזיקאיות זה כנראה עשה טוב. כל כך הרבה מוזיקה נהדרת יצאה השנה, וצוות הסיפון כמיטב המסורת נחלץ לעזרה וממליץ על האלבומים, השירים ואפילו ההופעות שעשו לנו את השנה החולפת. מתחילים…

תשפ״א אולי תיזכר בתור שנת האשפה שנפתחה בסגר וייתכן שאף תיגמר באחד כזה, אבל בחזית המוזיקה הישראלית – וואו. אם בשנים קודמות הייתי צריכה לחשוב ולפעמים אפילו להתאמץ, השנה המסננת עבדה שעות נוספות בברירת השירים הטובים ביותר עבור הסיכום השנתי. בעשורים שעברו חשבנו שהתקדמנו לעבר חזון הכפר הגלובלי. אולם קורונה, באופן אירוני ועל שלל סגריה, יצרה כפר גלובלי אמיתי. כזה שבו כולם אמנם בבית אבל מחוברים מתמיד: מהחיבור העצמי, ליצירה, דרך מיתרי הקול וקצות האצבעות ועד לסיבי האינטרנט התת-ימיים. ובזאת, נתחיל:

איה זהבי פייגלין – החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא
איה זהבי פייגלין ידועה ביכולת הזו שלה לשיר את הדברים הפשוטים שלא כל-כך מדברים עליהם, ובמובן מסוים אני חייבת לה את המקום לאלבום השנה עוד מימי 'כל הסיבות'. ב'החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא' היא מביאה את כל הכובד של הדואליות הזו בין חיים נהדרים, לכאלה שלא הוגשמו *בדיוק* איך שהיית מדמיינת. האלבום הזה פגש אותי בשנה שבה התהיות האלה בדיוק צפו ועלו – שנה של שינויים וחישובי מסלול מחדש.
בין אם זה 'עוד מעט' שמככב ברשימת שירי השנה שלי, ועד ל'מגיע לי טוב', זהבי פייגלין הצליחה לעורר בי המון הזדהות. במהלך השנה היא גם הקליטה, בהפקת עינב ג׳קסון כהן, קאבר ל-La Isla Bonita שמוכיח שכשעושים את מה שאוהבים – זה תמיד יצא טוב. חבר פעם אמר לי: ״הבנתי מה הבעיה שלי עם איה זהבי פייגלין: היא כנה מדי״; ואני חושבת שזה בדיוק סוד הקסם. רק תמשיכי, איה, אוהבים אותך.
להאזנה לאלבום

חומר אפל – חומר אפל
לאחרונה היה לנו דיון פנימי בקרב חברי הספינה לגבי אלבומים שנס לחם ולמה זה קורה בעצם; למה אלבום שכל כך התלהבנו ממנו בסיכומי השנה לא המשיך איתנו לשנה שאחרי ולמעשה נזנח בשולי הדיסקוגרפיה הפרטית שלנו? יש לכך המון סיבות שאת חלקן אולי עוד נחלוק בפוסט נפרד, אבל אני שמחה לדווח שאלבום הבכורה של חומר אפל (עירא נוסבאום ונדב דירקטור) שיצא בתחילת השנה המשיך להתנגן אצלי תדיר לאורך השנה כולה. האלבום סופר מגוון, מקטעים אינסטרומנטליים שכאילו נלקחו מתוך סרט פורנו סבנטיזי ועד דיסקו, פופ, רוק ומה לא בעצם.
לקראת סוף השנה העברית אף הספקתי לתפוס (תודה לך, קורונה) את הופעת ההשקה המאוחרת של האלבום בתדר. נוסבאום ודירקטור, מלבד היותם מוזיקאים מוכשרים מאוד, יודעים שבשביל הופעה מצליחה צריך גם את האקס פקטור הזה – על גבי בית רומנו הוקרנו רפרנסים להיצ׳קוק, לסחלב פראי, וגם קטעי וידאו שערכו במיוחד עבור ההופעה. היה וואו, ועוד יהיה.
להאזנה לאלבום

איה זהבי פייגלין – עוד מעט
בנובמבר 2020 כתבתי: ״לקח לי הרבה מאוד זמן לכתוב על השיר הזה ביחס לכמות הפעמים שהאזנתי לו. חייבת גם לומר שללא צל של ספק, הוא יופיע בטופ של רשימת שירי השנה שלי. 'עוד מעט', מתוך אלבום האולפן החמישי של איה זהבי פייגלין נע בין מילים שוברות ומרסקות לב לבין עיבוד סופר מקפיץ שגורם לי ללכת בקצב מאוד ספציפי ברחוב ולאנשים להרים גבה, בדיוק כמו על הילדה-אישה שבשיר: “זאתי קצת מוזרה, הולכת ברחוב שרה לעצמה…״ אני עדיין עומדת מאחורי המילים הללו.

יושי – זרים מכירים
ב-2008 יצא אלבום נדיר במוזיקה העברית. 'שעות רגישות' קראו לו, והוא הפגיש בין הבסיסט אבישי כהן (לא, לא החצוצרן) לבמת המיינסטרים הישראלית. כהן התיך אז את עולמות הג׳אז לתוך עולם הפופ הישראלי בצורה אלגנטית, שאי אפשר היה להתעלם ממנה. השנה יצא אלבום שמאוד מזכיר את אותו מפגש ראשוני של עולמות הג׳אז והפופ המיינסטרימי. האלבום של יושי, יוחאי בלום, 'זרים מכירים' ופראזת הפסנתר שמלווה את שיר הנושא הזכירו לי מאוד את הליין של 'אהבה חדשה' של כהן ואת האלבום הנפלא ההוא. ב'זרים מכירים' יש את כל האיכויות שיכולות לקחת אותו הישר ללב הקהל הישראלי – פיוז’ן של עברית נעימה לאוזן, מילים נוסטלגיות ורכות, ביטים עדינים, פראזות פסנתר יפהפיות. באיזשהו מובן האלבום הזה של יושי מזכיר לי את עידן רייכל טרום ההצלחה המסחררת. יושי, סטודנט לרפואה שהיה אמור לסיים את לימודיו השנה, החליט לעזוב את הלימודים כדי ליצור מוזיקה. וואלה, זכינו.

האחיות ג׳משיד – ארצות אחרות
האחיות ג׳משיד עבורי הן תמצית הירושלמיות. תמיד כשאני מקשיבה להן שורה עליי איזו רוח שנשתיירה מתקופת הלימודים. פתאום הצינה של עמק המצלבה נוחתת עליי, ומעוררת הרבה חום וגעגוע לעיר. ב'ארצות אחרות', אפילו שההפקה נוגעת במחוזות הדאנס והפופ, הן הצליחו להתיך את הירושלמיות במשהו מאוד מדברי ומקומי. יש במוזיקה שלהן משהו כל כך נוגע לב, כן וישיר. 'ארצות אחרות' הוא שיר שמדבר על הקשר ביניהן: בין שי-לי לעדן, וכשראיתי אותן מבצעות אותו לייב בביצוע אקוסטי לא יכולתי שלא להזיל דמעת התרגשות.

סטלה גוט – עוד מעט הקיץ נגמר
אם האחיות ג׳משיד הן הצליל הירושלמי שלי, 'עוד מעט הקיץ נגמר' מדברר את הצד המאוד עירוני-תלאביבי, וזה כנראה השיר שהקשבתי לו הכי הרבה פעמים השנה. הסינגל הראשון מתוך האלבום האחרון של סטלה גוט, 'ככה מרפאים', הוא השיר שאתם חייבים להקשיב לו ברחוב, בלילה, כשמתחיל להתקרר, לקראת החגים, כשהגופיות הקטנות מתחילות להיעלם מהרחוב, כמאמר השיר. ראיינתי את סטלה לרגל השקת האלבום באוזןבר מוקדם יותר השנה.

פלייליסט שירי השנה המלא שלי

זאבות וידידות #1
אלבומן האחרון והמעולה של הזאבות, 'הארץ השטוחה', התפספס לי איכשהו בסיכום השנה הקודמת. ה״מזל״ הוא שהקורונה המטירה עלינו פגרת הופעות כפויה, וכך יצא שבין הסגרים נמצאו פתרונות יצירתיים להופעות במתכונת מצומצמת, ממש כמו זו של הזאבות באולפן הסמוך לתחנה המרכזית. הזאבות, הלא הן יפעת בלסיאנו, טליה ישי, רוני שפר ולאחרונה אור זיגלבאום (שהחליפה את מורן ״מוריס״ סרנגה), ערכו שלוש הופעות כאלו (עד כה), כאשר בהופעה הראשונה התארח טדי נגוסה. האיוונט נפתח במן מסיבת כיתה בה כולם יושבים ושותים אלכוהול שהגיע מהבית ובקבוק ערק שעובר בין אנשים משל לא הייתה מגיפה עולמית מעולם, ועד לקאבר ל״יום אחד אולי אפרוש כנפיים״ של מרגול בגרסת הרוק הנשי. הכיף בהופעות כאלה קטנות הוא שהקהל ממש שותף פעיל. הדיאלוג בין חברות הלהקה לקהל כלל בדיחות פנימיות, הקנטות ומחמאות, וגם האנרגיות בהופעה היו כאלה שהיה ממש קל להתחבר אליהן. הזאבות נותנות בראש, ואנחנו ממליצות להגיע בהקדם (!!) להופעה שלהן.

סטלה גוט – ככה מרפאים
מעטות הפעמים שאפשר להיות בהופעה ולהגיד: ״וואו, הסאונד כל כך טוב״. אבל כשהולכים להופעה של טכנאית סאונד, כנראה שהסאונד יהיה מרשים, אפילו ללא-אודיופילים כמוני. ההופעה של סטלה גוט (גוטשטיין) באוזןבר באמצע אוגוסט הייתה אחת מיני הופעות השנה בהן נהניתי יותר מהאלבום בביצוע הלייבי מאשר בביצוע המוקלט. משהו בעבודת הבניה של השיר, השילוב של כלים שונים, של סגנונות שונים – היכולת של גוט ״ללבוש״ דמויות שונות גם על הבמה, הפכו את ההופעה הזו לבלתי נשכחת.

STAV – Plastic Cocoon
היא תפסה אותי כבר מהתו הראשון. סתיו אחאי היא פסנתרנית עם מגע מיוחד בקלידים. היא מנגנת עם הרכבים כמו ג'יין בורדו וההרכב של אבטה בריהון אבל בעיני היא מיד תופסת את תשומת הלב כשהיא מתחילה לנגן. המוזיקה שלה מורכבת ומושפעת מהמון מקומות מוזיקליים שאני אוהב: ג'אז קלאסי, ג'אז עכשווי, רוק, פסיכדליה, ארנ'בי ואולי עוד כמה שפספסתי, עם מלודיות קליטות וקצב ממכר. כל קטע באי.פי הוא סיפור קצר, או כך זה מרגיש: מתחיל, עולה, יורד ובעיקר מצליח לרגש. לפעמים המוזיקה מקפיצה, נפתחת בחגיגה כמו ב- Pampam, ולפעמים היא מרגשת ונוגעת ללב כמו ב- Nils או Dugia. אחד השיאים מגיע בקטע לייב, Marco, שבו השפעות של רוק ופסיכדליה משתלבת עם גיטרת סלייד וריפים נהדרים. האלבום מרגיש כמו טביעת האצבע של סתיו ואם לשפוט לפיו, אני בטוח שזו רק ההתחלה. עוד קטעים שלה מסתובבים להם ביוטיוב תחת ערוץ הלייבל שבו היא חברה, Speak Thru, שמביא לנו גם הרכבים כמו Savara המעולים. אלו ברובם קטעים שלא נכנסו לאלבום הקצר, מבוצעים בלייב ובכיף גדול כך נראה. אם הסאונד והמוזיקה הייחודים שלה תפסו לכם את האוזן אז לגמרי שווה האזנה.
להאזנה לאלבום

ג'ימבו ג'יי – המקום הכי נמוך בעולם
אתחיל ואומר שלדעתי כל 'עובדי נמל', אלבומו האחרון של ג'ימבו ג'יי, הוא מעולה. אין שיר לא טוב, ובכל זאת יש אחד שתפס אותי יותר מכולם. אולי זו התקופה שאנחנו חיים בה והמחשבות על מעבר לחו"ל הן שצבטו מספיק כדי להשאיר חותם. 'המקום הכי נמוך בעולם' הוא שיר עם לחן קליט והפקה מרשימה, המנון רוק גיטרות ובתים שנוצרים מערבוב של ספוקן וורד עם ראפ מאד ג'ימבואי. הוא מצליח לספר סיפור של לא מעט מאיתנו: מההתחלה והתמימות לפני הגיוס ועד לחברים שעזבו את הארץ ומדגמנים את החיים הטובים או את הדשא של השכן, תלוי מאיפה מסתכלים.

אסף אמדורסקי – את ואני נוסעים לאט
אני חושב שלא הייתי מיטיב לתאר את מה שקורה בשיר טוב יותר מהשם שלו. זו באמת התחושה שמתקבלת מהרגע שהוא מתחיל. לאורכו אמדורסקי מתאר נסיעה איטית ושקטה, בגשם, אבל כזו ששמים בה לב לכל פרט בדרך. היחסים בין בני הזוג גורמים לך לרצות להיות אותו זבוב על הגג או על המושב האחורי ולהצטרף לנסיעה הזו. המוזיקה נעימה אבל לא נמאסת, מורכבת רק מגיטרה אקוסטית וקלידים מרחפים שמדי פעם באים להדגיש איזו מילה או שתיים. תענוג לאוזניים, לנסיעות באוטו ובכלל ללילה שקט.

בסיסטיות – עשר קיי עוקבים
המקצב הקליל, שמרגיש כמו הליכה בקצב בינוני כיפי ברחוב. הטקסט העכשווי, האום פה-פה וההרמוניות שמביאות איזה סול/גוספלי אוורירי מאוד, וסולו הסקסופון שחותם את הסיפור. זה מה שתפס אותי. השיר הראשון של ההרכב 'בסיסטיות' הצליח לגרום לי להאזין לאלבום השלם. יש בו כתיבה מחוברת ומודעת לעצמה וסאונד שלעיתים מרגיש מחוספס ולעיתים מהודק, אבל כזה שנותן הרגשה שהכל מכוון. דור קומט, סולן הלהקה שרצה בסיסטית בהרכב אבל לדבריו היא לא הגיעה, סיננה או דרשה תשלום, יצר פה שיר נהדר שפותח אלבום נהדר לא פחות. הוא מתאפיין בהשפעות פריזאיות, מהתקופה שבה קומט היה בחילופי סטודנטים, אבל הוא גם מאוד מחובר לישראליות, לכאן ועכשיו. כבר יש שני סינגלים חדשים בחוץ, כיפים לא פחות, ואחד אפילו עם סיפור מאחוריו.

פלייליסט שירי השנה המלא שלי

Noga Erez – KIDS
ההתלבטות הגדולה ביותר שלי בקשר לבחירה הייתה אם לשמור את ‘KIDS’ לאלבום השנה הלועזי או לא. קשה להתעלם מנגה ארז: הטקסטים החריפים, הביטים המקפיצים, הפלואו המעניין והכריזמה הפכו את האלבום האדיר שלה מאלבום ששוחה באינדי הישראלי לאלבום שהכניס שירים לפלייליסט של גלגל"צ, הגיע למאות אלפי השמעות בספוטיפיי ובעיקר, הוא אלבום שאפשר לשמוע בכל מקום: מברים דרך מסעדות ועד לחדרי כושר. הסינגלים משכו הרבה קהל, בארץ ובעולם, והיא הצליחה לעמוד בציפיות הגבוהות שהיו לפני צאת האלבום. פשוט כיף לשמוע את KIDS.
ארז ורסטילית ומצליחה לעבור מסגנון לסגנון, כשבמקביל היא שומרת על זרימה והרבה מאוד גרוב וסטייל. זה מרגיש כאילו בשנה האחרונה לא מעט אמניות אינדי (יסמין מועלם, אולי גם אקו) הצליחו לפרוץ למיינסטרים הישראלי, וארז הבולטת שבהם. היא הצליחה אפילו לגרום לשערוריה קטנה עם ראיון שהוצא מהקשרו לפני כמה חודשים. לצערי לא הצלחתי לתפוס הופעה שלה השנה וקיוויתי שהיא תופיע באינדינגב הקרוב, אבל היא תהיה במקביל בסיבוב הופעות בארצות הברית. בדומה למה שכתבתי בזמן אמת על האלבום, יכול להיות שהמדינה שלנו פשוט קטנה עליה.
להאזנה לאלבום

טדי נגוסה – בבידוד
תשפ"א לא הייתה שנה רגילה, בהתחשב בקורונה. היא בלטה בחלק גדול מהשירים השונים שיצאו השנה וגם בשיר של טדי נגוסה, אולי הראפר עם הפלואו הטוב בישראל. היה לו להיט גדול אחד ('זה בדם שלי' הנפלא עם יסמין מועלם), ועוד שיר אדיר, 'בבידוד', שהפיק איתמר ציגלר. השיר מתחיל עם חליל מעניין וממשיך עם הזרימה האדירה של נגוסה, שחוזר על אותה שורה כמה פעמים במשך דקה וחצי צפופות ומצליח לשמור על עניין. השיר הזה הוא פתח טוב לדיסקוגרפיה שלו עד עכשיו, ואני מקווה שבשנה הבאה נראה את האלבום המלא.

פריץ וקובארי – בוא נביא ת'פאן פאן
אחד השירים האהובים עליי מהשנה ובכלל. קובארי הוציאה אלבום טוב מאוד השנה ('אחת בתוך אחת') וכאן היא הולכת לכיוון אחר, היפ-הופי יותר. אחת התופעות המעניינות שהיו במוזיקה העולמית היא החזרה לרוק גיטרות, בדומה לקאבר האיטלקי ל-Beggin או אוליביה רודריגו. כאן היא ופריץ, הגיטריסט בהרכב שלה, משלבים בין כתיבה חדה ופלואו של היפ-הופ לגיטרות, בשיר שמסתכל על הפאן פאן של תל אביב מזווית קצת אחרת.

שלום גד – כל הסופים הטובים
האלבום האחרון של שלום גד האגדי, 'חלב', היה מהטובים שיצאו השנה. אחד השירים המעניינים שיצאו משם הוא 'כל הסופים הטובים', המנון על הקורונה הכלכלית. "כל מי שמצא אי פעם בעיר הזאת עבודה אמיתית שיגיד", פותח גד בהגשה האופיינית לו, וממשיך לתאר את האווירה בעולם שאחרי הסגרים. "כל מי שהלך לישון עם השטן וזיהה את עצמו למחרת", הוא ממשיך, "אני עדיין זוכר את כל הסיפורים עם כל הסופים הטובים", עד לסולו גיטרה אדיר שחותם את השיר בנימה של אופטימיות מרירה.

אביתר בנאי – כוכב
היו הרבה קאברים טובים בשנה האחרונה, והבולט שבהם לדעתי הוא הקאבר של אביתר בנאי לאסף אמדורסקי. בנאי, אחד המבצעים הטובים בעברית, הפך את האלקטרוניקה והניכור של הביצוע המקורי לליין תופים מופשט יותר ולביצוע שמזכיר תפילה. 'כוכב' המקורי הוא שיר על געגוע, על ההכרה בגדולה ועל מערכת יחסים מיוחדת. בנאי, שכלל את השיר באלבומו 'החיים מתחילים לנגן', הפך אותו לביצוע כמעט דתי. מעטים השירים או האמנים שמתקבלים בצורה כל כך טובה בכל הארץ. בנאי, והסינגל המדהים הזה, בהחלט ראויים למחמאות.

שקל – חסד עליון
הסינגל ששקל הוציא בתחילת השנה העברית, והשם של אלבומו השלישי שיצא לאחרונה, פשוט מצליחים לבנות את הווייב הנכון. בדומה ל'כוכב' של בנאי גם הוא מתייחס לדת, עם פסוקים בתחילת השיר ואמונה ש"הכל בחסד עליון". אבל האמונה היא לא כל הסיפור. הפלואו של אייל דוידי משתלב בצורה נהדרת עם הביט הרגוע, שמושלם לישיבה בים או על מרפסת בשעת צוהריים רגועה. בהתחשב בכל הטירוף שעברנו בשנה האחרונה, השיר הוא בהחלט במקום הנכון.

תומר ישעיהו – כמעט אהבה (אלין)
לא מעט שירים בלטו ב'אגם הלימון' המעולה של תומר ישעיהו, אחד מהם הוא הקאבר ל'אלין' של כריסטוף, להיט צרפתי מ-1965. ישעיהו והלהקה הנהדרת שסביבו (כולל יוגב גלוסמן על הכינורות) נתנו כאן ביצוע נהדר, מלא ברגש, שמנגיש את הקלאסיקה הצרפתית לתקופה שלנו. השירים הטובים ביותר הם אלה שגורמים לך להרגיש כאילו כל תו נמצא במקום הנכון ויוצרים תמונה עשירה ומלאה ביופי. ישעיהו מצליח לעשות את זה כאן.

פלייליסט שירי השנה המלא שלי

הודנא אורקסטרה במזקקה, ירושלים
הייתי בהרבה הופעות השנה, וכדרכן של הופעות כל אחת הייתה יפה בדרך שלה. אביב גדג' בבארבי וברי סחרוף בגבעת ברנר עם הגבלות הקורונה, גון בן ארי ומקהלת זולת בבארבי שהרגיש כמו טקס אחד גדול, הכריזמה של יובל מנדלסון באיחוד של שייגעצ או של גלעד כהנא בהופעה של הג'ירפות, השואו של דניס לויד בנוקיה ועוד רבות וטובות. ההופעה של ההודנא אורקסטרה, שהוציאו השנה את Alem Alem המצוין, בלטה מעל כולן. משהו בשילוב הזה בין העיתוי של ההופעה, במהלך הדעיכה הזמנית של הקורונה, המקום שבו היא התקיימה והמוזיקה העילאית שניגנו חברי ההרכב, הצליח לייצר קסם אמיתי. כל מה שטוב בהופעות חיות בעת ובעונה אחת.

Borito – What We Have Now
זו הייתה שנה מוזרה עבורי מבחינת האזנה למוזיקה. בניגוד להרגלי, המעטתי להקשיב לאלבומים מההתחלה ועד הסוף. התמשכות מצב הלימבו של הקורונה התבטאה בפגיעה מסוימת בכושר הריכוז והקשב שלי, ואני בטח לא היחידה שסבלה מכך. בהקשר כזה, אלבום כמו של בוריטו היה הקומפורט מיוזיק האולטימטיבי מבחינתי, ומצאתי את עצמי חוזרת אליו. מדובר באינדי-רוק גיטרות פשוט וקליט, חמוץ-מתוק כמו בל וסבסטיאן ועם גיטרות והרמוניות קוליות מתוקות כמו ביץ' האוס. יש בו משהו קליל וחסר מאמץ לכאורה, למרות שברור לי שזו רק אשליה ומדובר באלבום שעבדו עליו הרבה. למרות שההרכב של יעל קופלנד, שחר לוי, יוני דויטש, וסיון (צוף) דהן בקושי הספיק להופיע לפני הקורונה, האלבום לא נותן תחושה של להקה צעירה אלא של הרכב מנוסה, ואני מצפה שעוד נשמע מהם בהמשך.
להאזנה לאלבום

הגנרטור של בירה מכבי מציג: תמונת מצב
אז לאלבומים מההתחלה ועד הסוף פחות הקשבתי, אבל לאוספים דווקא הקשבתי הרבה, ובמסגרת זאת אני חייבת לפרגן לפרויקט 'הגנרטור של מכבי' שנתן במה לכמה ממוזיקאי האינדי הישראלים המוכשרים ביותר שפועלים כאן. הנטייה הראשונית שלי בתור סנובית מוזיקה היא להתנשא על חסות מסחרית של חברת בירה, אבל מישהו שם ממש ידע מה הוא או היא עושים (כנראה בזכות שיתוף הפעולה עם אינדינגב ומכללת BPM). הם לא בחרו לאלבום בחשודים המיידים, אלא במי שמגיעה להם חשיפה. האוסף נפתח ב'המצב אינו מזהיר' של ישי קיצ'לס שאני אוהבת מזמן, וממשיך לשירים של עוד מוזיקאים אהובים כמו 'תחושה של סוף' של נומקה (שעברה לאחרונה ליצור בעברית), או קיקי מלינקי ופלורה. מעבר לכך, האוסף גם מכיל מוזיקאים שלא הכרתי כמו עלמה גוב ואורן בן דודו, או שיתוף הפעולה בין יובל שנהר לנוה שפרוני. זהו אוסף מגוון ומוצלח של מוזיקאים ומוזיקאיות בשלבים שונים של הקריירה, שמזכיר עד כמה התפתחה סצנת האינדי בישראל.
להאזנה לאלבום

רונה קינן – 4AM
רונה קינן הוציאה השנה אלבום (Light Sleeper) לגמרי בהפתעה, כולו באנגלית, וטיפה שונה מהסגנון הרגיל שלה, אולי בזכות ההפקה של יזהר אשדות. אם באלבום הקודם היא הכניסה נגיעות אלקטרוניות, הפעם נכנסו פריטות בלוזיות ששולחות לכיוונים מאוד אמריקאים שורשיים. בשיר הזה הן מתבטאות הכי טוב לטעמי. ממש אפשר להרגיש את התסכול של הדוברת על כל הדברים שמשתבשים בחיים, והרי אין כמו הבלוז כדי לשיר על כך. אני אוהבת איך שהשיר כולו בנוי על ריף גיטרה מאוד פשוט אבל ממש ממכר, ואיך שהאלמנטים השונים כמו התיפוף של תמיר מוסקט לפעמים נמצאים ממש ברקע ולפעמים לוקחים את קדמת הבמה, יש בשיר סוג של משחקיות שמאפשרת לו להתפתח.

אולי דנון – בכבישים
עוד מישהו שהפתיע עם כיוון לא צפוי הוא אולי דנון עם השיר 'כבישים', שלא בדיוק נשמע כמו שום דבר שהוא עשה עד עכשיו. כמו הרבה א.נשים ציפיתי לראות מה יקרה אחרי שכבר לא יתאים יותר לחזור על המנטרה של "וואו הילד הזה שלא נשמע בשום אופן כמו ילד, איך הוא עושה את זה?" התשובה היא שבזהירות ובעדינות, דנון הולך ומתבסס כאחד היוצרים המעניינים ביותר שיש כרגע. השילוב של הסינתיסייזר האייטיזי עם הסקסופון והביט המקפיץ יצא מפתיע ייחודי. והעיסוק של הטקסט במציאת מקום לחיות בארץ יפה אך מסוכסכת, הוא התייחסות עדינה ויפה לשנת הקורונה הזאת.

Yonatan Daskal – Romantican

מבחינתי, כל מה שיוצא בלייבל Raw Tapes שווה המלצה, ולכן נתתי סיכוי לטראק הזה כשהופיע לי בספוטיפיי גם בלי לדעת עליו כלום. יש משהו במינמיליזם החזרתי שלו שאהבתי, הוא נמצא מבחינתי בקטגוריית 'מים שקטים חודרים עמוק'. יש משהו בבניה העדינה של האלקטרוניקה שגורם לי לרצות לתת לו תשומת לב, ולהאזין עוד. דסקל הוא פסנתרן עם רקע קלאסי שמופיע הרבה עם אסף אמדורסקי, ויש לי הרגשה שעוד נשמע עליו בעתיד.

Watch for Whales במזקקה
האמת היא שלמרות הקשיים שהערימה הקורונה הייתי בכמה הופעות מצוינות, בכללן תמר אפק בבארבי, יהוא ירון במזקקה ועוד, והנחתי שאכתוב כאן על אחת מהן. אבל לפני כמה שבועות הייתי בהופעה שטרפה את הקלפים וגרמה לי לשנות כיוון. כבר די הרבה זמן אני עוקבת אחרי Watch for Whales. צפיתי אפילו בהופעה בלייב בפייסבוק במהלך אחד הסגרים, אבל הסתבר לי שזה לא באמת מעביר את האנרגיות המטורפות שהלהקה מפיקה מאינטראקציה עם קהל חי, במיוחד כשמדובר בקהל מההום בייס, ירושלים. הקהל הכיר את כל המילים ושר באדיקות, והלהקה בהתאם שיחקה עם הפעלת הקהל. מהכרות עם האי.פי ציפיתי בעיקר להופעה של מוזיקה מרחפת וקצת דרים-פופית, ולהפתעתי קיבלתי גם ביצועים מכיוון הפרוג-רוק והריוט גירל. הרבה מזה נזקף לזכות ההופעה המהפנטת של הסולנית עמית צפריר, שרגע אחד שרה במתיקות ורגע אחרי שואגת וצורחת כמו מיטב הרוקיסטיות. וקצת כמו אצל ביורק, היא מפעילה את הקול שלה בצורה לא צפויה ומעניינת. יצאתי מההופעה עם תחושה שעכשיו ראיתי את הדבר הבא במוזיקה הישראלית.

גון בן ארי ומקהלת זולת – טכס | OCD
כשיצא האלבום הזה בינואר כתבתי עליו בהתלהבות מרובה, וכבר אז ידעתי שיהיה קשה מאוד למצוא לו מחליף ראוי בראש רשימת אלבומי השנה שלי, פשוט מכיוון שכבר זמן רב לא שמעתי משהו כה מרענן ומקורי במוזיקה הישראלית. מאז ההייפ הלך וגדל, ונדמה שלכל אחד במרשתת היה משהו להגיד, לטוב ולרע, על תופעת גון בן ארי (כי מישהו היה צריך להחליף את נגה ארז כמוזיקאי התורן שלכל אחד יש דעה נחרצת עליו). אך לא משנה מה אתם חושבים עליו, נדמה לי שאפשר לקבוע בבירור שהאלבום הזה באמת לא דומה לשום דבר אחר שיוצא פה בסביבה. יש בו משהו מאוד קדמוני, אדמתי, אפילו מְעָרָתי – מעוגן בעבר; אבל הוא גם מרחף לחלוטין, עם מבט שלוח מעלה אל החלל, וקדימה אל העתיד. ובעיקר, הוא קורא לנו להיות קשובים להווה. זה אלבום נעים להאזנה (הפקה מוזיקלית מעולה של מתי גלעד), אבל זה לא אומר שהוא קל להאזנה. המלצתי היא להקשיב לו בליווי חוברת המילים, כדי להצליח להתעמק בכל שורה ולפעמים גם לחזור אחורה תוך כדי האזנה כדי לפרש שורות מחדש. בכל חזרה, כמו במנטרה יעילה, אט אט נוחתת התובנה הבסיסית שהתוכן, המקום והזמן יכולים לקבל משמעות חדשה אם רק בוחנים אותם מזווית אחרת. כך למשל, התהייה הגיאוגרפית הכי יומיומית שבטוח עלתה לכם פעם כשחזרתם מהחוף, הופכת לתובנה קיומית כשהיא מתכווצת לשורה: "כי למה כמה הגיוני ההגיון של העולם / שבו מותר להיות אני ככל שמתקרבים לים"… או במילים אחרות, אם לרפרר לאחד השירים האהובים עליי מהאלבום: ככל שמתעמקים, הפרספקטיבה על "מה שקורה עכשיו" משתנה. "טכס I OCD" הוא אלבום רוחני לאנשים ציניקנים, שמזמין אותנו להתחבר דרך היומיום הכאוטי לתוך ההוויה הפשוטה, כשהוא מעביר אותנו מעין ריטואל שאמאני מודרני באמצעות מוזיקה. אבל בינינו, עזבו את כל המילים הרוחניות האלה – הוא גם יכול לתפקד נהדר כרקע לספונג'ה של יום שישי.
להאזנה לאלבום

אלון עדר ולהקה – בקול גדול
הלב שלי התרחב יותר ויותר עם כל האזנה לשיר המהמם הזה, עוד לפני שבכלל הקשבתי למילים. בדרך כלל אני קולט טקסטים ולחנים במקביל, אבל כאן המוזיקה פשוט המיסה אותי והוציאה אותי מפוקוס לגמרי. בדיעבד, כשהבנתי שכל היופי העדין, האווירה המלבבת, וההרמוניות הקוליות המתוקות (הקטע א-קפלה, וואיי וואיי…) טומנים בחובם שיר מחאה, זה אפילו הגניב אותי עוד יותר. "זאת מטלה כבדה להיות צודק / כשמסביב החבל מתהדק", שר אלון עדר, ואני חושב לעצמי: בדיוק בשביל זה יש שירים כאלה – כדי לשחרר קצת את הידוק החבל.

*ציון לשבח בקטגוריית "מרחיב לי את הלב": תומר ישעיהו – יותר טוב אם תלך

טדי נגוסה – צריך קצת
גורלם של שירים רבים שיוצאים בשלהי השנה, הוא ליפול בין הכיסאות. מחד, הם טריים מדי מכדי להכות שורש ולהיכנס לסיכום השנה הנוכחית; ומאידך, בסיכום השנה העוקבת הם כבר לא נחשבים כחלק מהשירים שיצאו באותה שנה, ולרוב נוטים לדלג עליהם. על כן, בצעד נדיר אני מכניס כאן שיר שיצא ממש שבוע לפני כתיבת שורות אלה, גם כי מדובר בשיר "מואה" (דמיינו הנפת יד וסאונד נשיקה על האצבעות), אבל יותר מכך, כדי שאוכל לפרגן לפועלו הכללי של טדי נגוסה בשנה העברית המסתיימת זה עתה. הקפיצה שעשה השנה נגוסה מ"עוד ראפר" ליוצר בוגר בעל טביעת אצבע מוזיקלית ייחודית היא ממש מרשימה. השידוך המבריק שלו עם המפיק המוזיקלי איתמר ציגלר שידרג את היצירה שלו לתרכובת טעימה של סגנונות, והפך את המוזיקה שלו להרבה יותר חיה ורוטטת, עם השפעות מגוונות: ממוזיקה אפריקאית יחד עם רוק וגם ים-תיכוני, בליווי כלים חיים, לופים פריכים וליינים ממכרים של בס ותופים. גם היכולות שלו כראפר השתפרו, והתוצאה היא מסיבה באוזן. "צריך קצת" הוא קצת סיכום של מה שהיה, וקצת טיפים למה שיבוא, למרות שנגוסה דורש בפירוש: "אל תבקשו ממני טיפים זה לא סוד / כי הכול טמון בתוך התהליך". וואלה, גם סוג של טיפ… וגם לי יש טיפ קטן: אם התחלתם להאזין לשיר ולא נתפסתם לגמרי, חכו חכו… כלומר, חכו לדקה 2:35, שם השיר מקבל טוויסט דרבוקאי שמטיס אותו לספירות חדשות לגמרי. ואם זה לא מספיק, אז בדקה 2:50 מגיע הבום האמיתי עם הבס השמן, ועם אחד הוורסים הטובים של העת האחרונה. בתאבון.

*ציון לשבח בקטגוריית "עושה לי חשק למסיבה באוזן": נוּנוּ – בנים

עירא וזואי – באמת
"העצב הוא חוט מקשר ביני לבינך" – שורה כה פשוטה ויפה לפתוח בה דואט כה פשוט ויפה. זואי פולנסקי, שאני עוקב אחר פועלה עוד מימיה הראשונים בשם הבמה "בלה טאר", חברה לעירא נוסבאום, הסולן הכריזמתי של ההרכב "לילי פרנקו", ויחד הם הוציאו שיר שמזקק את הטוב משניהם לכדי יצירה קטנה ומרגשת. אווירת הלואו-פיי שמאפיינת את פולנסקי עדיין מורגשת, אבל מעט יותר פתוחה, פחות חדה בקצוות, מחממת את חדרי הלב כמו אח בוערת (בהפקה מעודנת ומדויקת של אורי קוטנר). אני לרוב לא מתלהב מדואטים שבהם כל זמר פשוט שר בתורו את תפקידו ואין כמעט הרמוניות קוליות. אבל פה זה לא הפריע לי בכלל, להפך. הניגוד בין הקול הרך והגבוה של פולנסקי לבין קול הבס העמוק של נוסבאום עשה את העבודה, והחליק את שיר הפרידה המתוק-מריר כל כך נקי בגרון שלי, כמו כוס תה צמחים חמה (לא עכשיו כן? כשיתקרר קצת בחוץ). הטקסט, שמהרהר על מערכת יחסים שנגמרה בצורה אוהבת ואופטימית, למרות חוט העצב הדק, הצליח לשלוח אותי להתלבט איזו דמעה להזיל: של עצבות או של שמחה. החלטתי גם וגם.

ציון לשבח בקטגוריית "עושה לי חשק לתה צמחים": Yehezkel Raz & Sita Ostheimer – Furthermore

אולי דנון – בין הענפים (אבודה ביפן)
השיר המופלא של אולי דנון, אמן צעיר בעל קול קטיפה עמוק כמו הים, נפרש על פני כמעט שש דקות, ועדיין מצליח לתפקד כ"סינגל" מהודק לגמרי ששומר על עניין ועומק לכל אורכו, בזכות התפתלויות קטנות בניווט, תוך שמירה על סיפור דרך יציב ובוטח. ההפקה המוזיקלית (של עומר שונברגר) חמה ועוטפת, לעיתים יותר אינטימית, לעיתים גדולה מהחיים, כמו איזו קלאסיקת רוק נשכחת מהסבנטיז שלפתע התגלתה באיזה מרתף. זו יצירה עם ניחוח מארץ רחוקה, אבל בעלת לב ואופי מאוד ישראלי של פעם, שעושה חשק להיכנס לאוטו ולנסוע לאן שהרוח החמימה תיקח אותנו. המילים הפותחות (שמיד שלחו אותי, במכוון או שלא, לקלאסיקה הידועה של בועז שרעבי) מתמצתות בפשטות את התקופה האחרונה שעברה עלינו: "מי ידע שכך יהיה / שנחיה כל כך הרבה / ונצא כל כך מעט מהבתים". נקווה שבשנה הבאה זה יישאר כזיכרון רחוק.

*ציון לשבח בקטגוריית "עושה לי חשק לנסיעה ברוח": אסף אמדורסקי – מה שאתה רואה עכשיו

ניר טרטר – ישראל
מנת הרוק-נונסנס שהייתי זקוק לה השנה הגיעה מהסולן המיתולוגי של להקת 'אינפקציה' (הבה נישא תפילה לאלבום חדש שלהם במהרה בימינו), שהוציא אלבום בכורה כיפי ומטורלל כמיטב המסורת של הרכב האם. מתוכו בחרתי את השיר 'ישראל', הכולל מלודיה ממכרת בשילוב טקסט סיפורי מופרך לחלוטין וסאטירה עוקצנית (או שלא, אין לי מושג), שמסתיימת בשורה האלמותית: "העב"ם והציפור התאחדו יחד לבן-אדם שהרג את כל הרעים בישראל". ברור.

ציון לשבח בקטגוריית "יאללה רוק": Or Dromi – Sour Heart

פלייליסט שירי השנה המלא שלי

כהן – מה שאפשר עם מה שנשאר
'אלבום השנה', טייטל מפוצץ שבסופו של דבר מתאר משהו שמשתנה משנה לשנה, מאדם לאדם ובין אדם לעצמו. חוקים? אין באמת. אז איך ניגשים לבחירה של אלבום השנה שלך? לא פשוט ובכל זאת, צריך לעשות מה שאפשר. ושיסלח לי כהן על משחק המילים הבנאלי.
את התרומה של מיכאל כהן, או בפשטות כהן, לקידום הראפ בארץ קשה לתאר במילים, מזל שהמעשים שלו מדברים בעד עצמם. אחרי ריליסים כחלק מהצמד כהן@מושון ותחת שם הבמה CohenBeats, קיבלנו את אלבום האולפן הראשון שלו בעברית, 'מה שאפשר עם מה שנשאר'. האלבום מציג את "הסאונד של הילד שלקח טיפה רחוק ת'תחביב" וכמה טוב שכך. מרגיש שעד היום קיבלנו מכהן טעימות ליכולות הרבות שלו ועכשיו, כשהוא מציב את עצמו בקדמת הבמה, זכינו בחבילה השלמה.
באלבום, כהן מספר על חייו בתל אביב, על המסעות שעבר בחיים ועל אלה שהוא עובר כיום. לאורך ההאזנה אי אפשר שלא להיות בתזוזה מתמדת ולהנות משלל האמנים האורחים שכל אחד בתורו זורק שורות שנרקמות במקצב ובהרמוניה מושלמת. את היכולת של כהן ליצור ביטים מגוונים בניחוח של חו"ל כבר הכרנו, וגם כאן אפשר לחוש כמה נוח הוא מרגיש בכיסא המפיק. המקצבים באלבום יוצרים חווית האזנה נעימה אך בו בזמן מפתיעה, כל יציאה מהתבנית של הלופ יוצרת קסמים.
אותי קנו מהרגע הראשון הביטים של הפסנתר ב'אחרי הכל' ו'אישון לילה', האחרון אפילו הזכיר לי את קטעי הפסנתר מהאלבום section 8.0 של קנדריק, היש מחמאה גדולה מזו? חובבי הז'אנר בארץ יכולים רק לקוות שכהן לא יחדל להמציא את עצמו מחדש ושבין שלל כובעיו האחרים הוא ימצא את הזמן להוציא עוד אלבומי סולו.
להאזנה לאלבום

KerenDun – Afternoon
ג'אז טוב ושירה חמימה שמלטפת את האוזן. נוסחה מנצחת שמבחינתי מספיקה בשביל לגרום לי לאהוב שיר מסוים. Afternoon של קרןדאן מתהדר בשניהם ועוד הרבה מעבר לכך. היכולות הווקאליות שלה כישפו אותי כבר מזמן, בין אם בהאזנה ל- T.B.L או בפיזוז ברחבי הארץ בהופעות של באטרינג טריו.
Afternoonו- Kitchen Tableהסינגל שיצא איתו, היו יריית הפתיחה של שנה מוזיקלית פורה שלה בצל הקורונה, בהמשכה היא גם הוציאה אי.פי. משותף עם ניתאי הרשקוביץ, עוד יצירת ג'אז-סול משובחת. השירה של דאן ב- Afternoon מזכירה לי קצת משקאות מוגזים – מתוקה, תוססת ובעיקר ממכרת. צריכה מופרזת של השיר מומלצת בהחלט.

Sababa 5 & Yurika – Tokyo Midnight
אחד הפלייליסטים שנמצאים הכי בשימוש אצלי בספוטיפיי, הוכן במטרה להכניס קצת גרוב לישיבות עם החברים. יש שם שיר אחד, קצת פחות מוכר, שבאופן קבוע גורף את מירב המחמאות והפידבקים החיוביים. שירה ביפנית, מוזיקה פ'אנקית ומקצב ייחודי נוטף גרוב, כלום לא הכין אותי לזה שהשיר שמככב אצלי בפלייליסט הוא בכלל של הרכב ישראלי.
אמיר שדות ואילן סמילן חברי טיגריס (TIGRIS) והודנא אורקסטרה (Hoodna Orchestra) הצליחו לעבוד עלי. לא, Sababa 5 הוא לא הרכב פאנק משנות ה- 70 וייתכן והייתי צריך לחשוד בסאונד הים-תיכוני שמעטר את השיר. אבל בעצם מה זה משנה? זכיתי להכיר הרכב ישראלי חדש ומרענן של יוצרים ישראלים שלא מפחדים לחקור שלל צלילים שונים ולהביא לעולם מוזיקה ייחודית ומהפנטת. עכשיו נותר לי לקוות שאתפוס איזו הופעה שלהם כדי שאוכל לראות את הקסם בלייב, ולחכות שיוציאו את אלבום הבכורה.

טוויסט (Twist) – J.Lamotta feat. Michael Moshonov
האם נקלעתי למוטיב חוזר? עד לאחרונה נחשפתי ל- J.Lamotta בעיקר כשהיא הופיעה כזמרת אורחת בשירים של אומנים בינלאומיים כאלה ואחרים. להגיד שחשדתי שהיא תוצרת הארץ? לרגע לא. ואז יצא 'טוויסט' שכשמו כן הוא, שינה לי את התפיסה ברגע. לאמוטה או רותם כפי ששמה קרוי בישראל, תמיד מצליחה להכניס פלפליות לשירים שלה ואת הקוּליות שלה אי אפשר לפספס גם שכל ההיכרות שלנו איתה היא דרך האוזניים. ב'טוויסט', מחוזקת במושון (בכל זאת הייתי צריך לתת ייצוג לחצי השני מהצמד), לאמוטה הצליחה להביא לנו את מה שלטעמי הוא אחד מהשירים המרעננים שיצאו השנה. שילוב מושלם של היפ הופ וארנ'בי המאפיינים את מרבית שיריה, אבל הפעם סוף סוף גם בעברית. מישהו אמר לורן היל הישראלית?

תומר ישעיהו – נטלי
תומר ישעיהו. מרגיש לי שמספיק לכתוב את השם הזה וכל השאר כבר מובן מאליו. מלא ברגישות, רוך ומדויק כהרגלו, ב'נטלי' אנחנו מקבלים את כל הרפרטואר שלו בשיר אחד. הסיפור הוא אותו סיפור ידוע על פרידה וגעגוע לאהובה שעזבה, אך מה שמבחינתי כל כך מיוחד בשיר הוא שישעיהו הצליח לגרום גם לי להתגעגע לאותה נטלי, בלי צורך להכיר את הדמות שמאחורי המילים. אלין, נטלי, יעל, נטשה, נשים רבות נכחו באלבומו 'אגם הלימון' אבל נטלי ניצבת מעל כולן.

עידו שדה – הגשם שאני מרגיש
דרכים רבות מובילות אמן לאלבום הבכורה שלו. אבל נדמה שהדרך של עידו שדה היא שונה מאוד בנוף המקומי. שדה, בן 43, קיבוצניק ובעברו מנכ”ל בהייטק הוא רחוק מהדמות הטיפוסית של אמן האינדי. גם ארסנל הנגנים באלבום הזה נמצא בקצה הלא אופייני של הסצנה. המפיק נדב הולנדר מנצח פה על חבורת מוזיקאים משובחים ועתירי קבלות וביניהם ספי ציזלינג, אבנר קלמר, קרן טננבאום, גליה חי, איתמר דוארי ועוד רבים וטובים. הודות להפקה של הולנדר, אפילו שכל נגן מרשים בפני עצמו, השלם עדיין עולה על סך חלקיו. תמצאו פה עיבודי מיתרים מושלמים כמו בקטע ‘ריקוד קצר’ ו‘איני יודי’, כלי נשיפה מתפייטים ב‘איש של בית’ וגם נגיעות אתניות ב‘Alger’. ובכלל, על אף שהאלבום מקפיד לא להתרחק מדי בסגנון שלו מהמוזיקה הישראלית של שנות ה-70, הוא עדיין אוצר בתוכו נגיעות מהרבה מאוד ז’אנרים.
אבל הקסם האמיתי של האלבום הזה הוא שדה עצמו. זה מתחיל מהמילים שלו, משפטים כמו ‘קצה אצבעי משרטט מעגל בין השכמות של הילד שלי’ מצליחים לשאוב אותנו כל פעם קצת יותר לתוך העולם הפנימי שלו. גם כשהוא מלחין מילים של אחרים כמו במקרה של ‘ראיתי ציפור לבנה’ של נתן זך, הטקסט עדיין מרגיש כמו עוד חתיכה בפאזל שהוא עידו שדה. לא סתם הוא בחר בחלק מהמשפט "את הגשם שאני מרגיש עוד לא הצלחתי לספר לאיש" להיות שם האלבום. השירה וההגשה שלו לכאורה לא מהודקות כמו המוזיקה מסביב. אבל דווקא זה מצליח להפוך את האלבום הזה לא רק להפקה מרשימה, אלא למרחב מוזיקלי אישי של שדה. מעין תעודת זהות שבאה לידי ביטוי במילים ושירה.
יש משהו בכך ששדה בחר להוציא את האלבום בגיל מאוחר יחסית לאלבום הבכורה הממוצע, שמאפשר לו להנות מזהות מוזיקלית מגובשת שלא תמיד רואים באלבומי בכורה. הוא מצליח לבטא את עצמו אבל עדיין לתת המון כבוד למוזיקה שהוא אוהב. הדוגמא הכי טובה היא ‘מתי’, שיר מחווה למתי כספי שממש נשמע כאילו כספי כתב אותו. למרות שהאלבום הופק די מהר, הוא עדיין מרגיש כמו תבשיל טוב בבישול ארוך, כשכל הטעמים נספגו היטב. אני לא אדם נוסטלגי, אבל היכולת של האלבום הזה לעמוד בפני עצמו ועדיין להזכיר לנו קצת את מה שניגנו פה פעם היא כזו שעושה לי חם בלב. כבר מהשמיעה הראשונה היה לי ברור שהאלבום יקבל מקום בסיכום השנה שלי. אבל גם בזמן הקצר שעבר מאז צאתו הוא הספיק להיחקק אצלי לא רק בתור אלבום לשנה הנוכחית, אלא כפיסת מוזיקה נפלאה שעוד אחזור אליה בשנים הבאות.
להאזנה לאלבום

אקו – קארמה
אני לא בטוח מאיפה היא מקבלת את המוג’ו שלה, אבל את הנוכחות שיש לאקו בכל פעם שיש מיקרופון בסביבה אין לאף אחד אחר. הפלואו שלה, היכולת לנוע בין כמה סגנונות שירה ולעשות הכול עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב היא ברמה הגבוהה ביותר. מבחינת הפקה ומלודיה, 'קארמה' ממשיך קו שכבר מוכר לנו: קצת סינתיסייזרים, בס עסיסי וסקסופון לקינוח הם לא מתכון שלא ראינו בעבר. אבל פה כולם יושבים בול אחד ליד השני וכשמעמיסים את המילים והשירה של אקו, מתקבל שיר עם וייב חד-פעמי, מהסוג שאי אפשר להפסיק לשמוע גם חודשים אחרי.

רסקו – פרחים
כשחושבים על ההקשר בין מוזיקת סרף לגלישה, ים וקיץ לא ברור איך אין בארצנו יותר להקות בסגנון. אבל רסקו של עדן עטייה וגאיה וייסמן עושה המון כבוד לז'אנר. ההרכב נצמד לחוקים הבלתי כתובים של הז'אנר, מעמיס עשרה קילו ריוורב ועל זה עוד כמה קילוגרמים של טרמולו והרמוניות קוליות מושלמות. העובדה שהשירה היא בעברית לא פוגעת ולו טיפה בתחושה שיש פה שיר שהצליח לברוח מהפיפטיז המאוחרות. ההפך. היא מרחיקה את ‘פרחים’ מלהיות מחווה ומניחה אותו בגאווה תחת הכותרת של יצירה מקורית מרעננת. תוסיפו לזה אסתטיקה מוזיקלית וסגנונית מוקפדת עד לפרט האחרון ותקבלו פנינה קטנה שמוסיפה הרבה רוח למנעד הז’אנרים הרגיל שאנחנו מכירים פה.

מוטי רודן – טבלתי פעמיים
ATUNA, האי.פי. האחרון של רודן שיצא מוקדם יותר השנה, הציב אצלי חתיכת רף לקראת האלבום השני שלו, 'צליין'. כששמעתי את הסינגל ‘טבלתי פעמיים’, השמעתי אנחת רווחה ענקית. קטעי הגיטרה הקלאסית הקליטים, השירה הלא-מתאמצת אך ממכרת והרפטטיביות הכללית שאפפה את ATUNA, כולם היו שם. כל אלו יוצרים מעבר חלק לעברית למי שאהב את החומרים של רודן באנגלית. בנוסף, הפלירטוט של רודן עם הדת בטקסטים שלו והמעבר לעברית נותנים לו טוויסט ירושלמי שהולם אותו. יש בשנים האחרונות לא מעט פסיכדליה עברית אוורירית ומשובחת, ו'טבלתי פעמיים' מצליח לבלוט בעיקר כי הוא ממשיך להיצמד באדיקות לכל חומרי הגלם הפשוטים אך ייחודים שמאפיינים את המוזיקה של רודן.

יאיר רובין – רוח ים תיכון
מה בנאדם כבר צריך בסופו של יום ארוך? מוזיקה טובה, שתסקרן אבל לא תאתגר אותו עד הקצה, שהמילים ירגישו בית אבל גם קצת מסע ברחבי הארץ, ושבאופן כללי תרופד לו מיטה דמיונית להניח בה את הראש. 'רוח ים תיכון' עושה בדיוק את זה. ליין הגיטרה פה כל כך זכיר שגם יום אחרי ששמעתי אותו לראשונה הוא המשיך להתנגן לי בראש, ובדיעבד גם כמה חודשים קדימה. אם יש מבחן רלוונטי לשיר השנה זהו המבחן, ורוח ים תיכון עבר אותו בהצטיינות רבתי.

Sivan Talmor & Yehezkel Raz – Flight of the Inner Bird
במשך שנים הרגשתי שבכל שיר שבו סיוון טלמור התארחה, היא תמיד הרימה אותו כמה רמות למעלה. אבל אף פעם לא ידעתי להגיד עד הסוף באיזו סביבה מוזיקלית היא פועלת. והנה, בא הציוות הזה עם יחזקאל רז, לקח אותה למחוזות הקלאסי-אמביינט ופתאום הכול התיישב. הקול האדיר שלה נח בהתאמה מושלמת עם הארפג’יו של הפסנתר של רז, האיטיות של הקטעים גורמת לו להישמע אפילו יותר במיטבו. והמוזיקה של רז, שתמיד הייתה מוקפדת אך אמיצה, נשמעת מסקרנת מתמיד.השיר הזה הוא אולי לא מסוג השירים שיושמעו ברדיו בחמש אחר הצהריים, אבל היופי והאסתטיקה שלו נדירים מספיק כדי שמי שאוהב את הז’אנר ימצוא בו בדיוק את מה שהוא מחפש.

רועי דורון ואיה זהבי פייגלין – שיר על שולחן ומגירה
קשה לי לחשוב על שני חפצים פחות מרטיטי לב לכתוב עליהם שיר מאשר שולחן ומגירה. עוד יותר קשה לי לחשוב איך אפשר לכתוב עליהם שיר שנע בין שיר ילדים לשיר על הגשמה עצמית. אבל לרועי דורון זה כנראה היה ברור מאוד. על זה הוא הלביש אקורדים פשוטים לכאורה עם כמה תיבולים מעניינים, הפקה מדויקת כפי שעשה להרבה אחרים בשנים האחרונות ואת הקול הנפלא של איה זהבי פייגלין בתפקיד המגירה הסקרנית. והתוצאה? השיר הכי מקסים שתשמעו על איך להשלים עם פורמט חדש של עצמך. אני נהניתי ממנו חודשים רבים השנה וזה כיף, אבל זה שהבנות שלי צלחו את השיר באותה שקיקה כמוני מזכה אותו גם בציון לשבח מבין שאר המועמדים לתואר.

שאנן סטריט – אידיאלים
כשאלבום סולו של מוזיקאי שמזוהה כל כך עם להקה מגיע אחת לשבע שנים, עוד לפני ההאזנה הראשונה אפשר לדעת שהוא יהיה אלבום מוצדק. למה הכוונה? אלבום שיש לו משהו חדש או אחר להציע, אלבום שהיינו צריכים. 'אידיאלים' הוא אלבום קודם כל של טקסטים. בין אם אלו שירים חדשים של שאנן, או לחנים שלו למילים של אחרים – למשל מרים ילן שטקליס או מנחם בגין; הטקסטים הם כאלה שמבקשים הקשבה בתשומת לב. אבל זו תשומת לב שאפשר לתת בשמחה, כי הלחנים כל כך יפים, כי ההפקה, כמתבקש, מחמיאה להם, וכי שאנן כמבצע ניחן בתכונה חשובה באמת – אנחנו מאמינים למה שיש לו להגיד. אין שיר לא-טוב באלבום הזה, או שיר שמרגיש כאילו הוא מתפקד כפילר, ולמרות ריבוי שיתופי הפעולה התחושה היא של אלבום מהודק, שהוא יחידה אחת. 'חתול רחוב' הקברטי והמפתיע, 'לא נדבק' שנוטף מגרוב, 'הטיח שנפל' מעורר המחשבה – אני יכולה להמליץ בלב שלם על כל שיר מהאלבום בהתאם למצב הרוח, אבל בעיקר מומלץ לפנות 34 דקות ו-30 שניות ולהאזין לו ברצף, באוזניים כרויות.
להאזנה לאלבום

Neta Elkayam – Muima
נטע אלקיים הוציאה השנה במכה אחת שלושה סינגלים, שזה מאוד משמח לאוזניים אבל מקשה על הבחירה בשיר אחד בסוף השנה. איכשהו במצב הרוח שלי עכשיו, 'מווימה' מתלבש טוב יותר, ואיתו נישאר. זה שיר כיפי ומלא גרוב, המבוסס על מקצב שאפשר לשמוע בהרבה שירים מאותה התקופה, אבל כאן הוא מקבל לבוש אלקטרוני עכשווי יותר תחת שרביט ההפקה של עמית חי כהן. את השיר כתב משה בן-חמו, ואלקיים הגיעה אליו דרך ביצוע של משנות ה-70 של יסמין אלמוגרבייה. זו עוד אבן בפסיפס המפואר שהיא יוצרת כבר לאורך שנים, של שימור מסורות וזיכרון העבר בתנאים ובפרשנות שלה.

Flora – Go Out
שיר שיצא בתזמון לא פחות ממושלם, בדיוק כשהתחילו לפתוח חזרה את מקומות הבילוי אחרי הסגר ה- אני לא באמת זוכרת אחרי איזה סגר… ההפקה כולה אומרת כיף במינון הנכון: כל כלי או סאונד בא והולך לכמה שניות לאורך השיר – בין אם אלו קלידים, גיטרה, ביט כפיים או קצת שריקות, וככה נשמר האופי הקליל והאוורירי שלו. שיר שעושה בדיוק את מה שהוא מדבר עליו – חשק עז לצאת לסיבוב בחוץ.

Masok – my mind
אתן מבינות, קוראות יקרות, פה אני מרמה. אני אמליץ לכן על שיר אחד מתוך האי.פי. המצוין של מסוק, אבל בעצם אני זוממת שתשמעו את כולו. My Mind גם הוא משתייך לקו הקצת דיסקואי-ניו סול-ארנ'בי שמשי שכזה, כמו יתר השירים באי.פי. הוא נחרת לי בזיכרון במיוחד בגלל משהו יפה שקורה שם בלחן, כשהסולנית ג'ני פנקין שרה "I must be out of my mind" במעין סולם יורד, ויוצרת תחושה של התרופפות שמתאימה מאוד לקונספט ה- Let Go של האלבום.

שי צברי – דע
בשיר הזה יש את כל המרכיבים שהופכים שיר למושלם. המילים הנוגעות ללב ופותחות-הלב של אבישי חורי, הלחן שנע בין עולמות הפיוט והניגון לבין ג'אז, ההגשה של שי צברי שאין שניה לה, פה היא לעתים אפילו על סף השירה המדוברת. ההפקה שמותירה אוויר לנשימה. החצוצרה שפוסעת שם בנינוחות. אפילו הקליפ מלא האור והתנועה. זה ברור שממפגש ענקים מוזיקליים שכזה (מלבד צברי שותפים ליצירה פה גם אלון לוטרינגר, תמיר מוסקט, אבישי כהן החצוצרן ועוד), חייב לצאת שיר טוב. אבל יש שירים טובים ויש שירים שמחלחלים פנימה, שניתנו לנו כצידה לדרך. 'דע' הוא ללא ספק מהסוג השני.

דורית ליליין – סבבה בינתיים
זה המקום להתוודות שבכל סיכום שנה, בין כל השירים שעליהם חרשתי בשנה החולפת, אני מחפשת אחד שפספסתי ולכד את תשומת לבי ממש רגע לפני הדד ליין. הפעם זה 'סבבה בינתיים' של דורית ליליין, שחלקכם אולי מכירים בתור שרה בנט מ'העיר הזאת'. אז ליליין היא גם זמרת וראפרית שהתחילה השנה בקריירת סולו והוציאה עד כה שני סינגלים, מתוך אלבום ראשון שמתבשל בהפקתו של אורי שלזינגר. 'סבבה בינתיים' הוא ממתק ארנ'בי בעברית שיושב מעולה על הקיץ הישראלי. בראפ לא מתאמץ ליליין מרימה לעבודה קשה, מרימה לסיסטרהוד – כולל רפרור מוזיקלי לדנה ברגר, ותובעת באלגנטיות קלילה את מקומה בקדמת הבמה. אני מקווה לפגוש אותה גם בסיכום השנה הבאה.

Totemo ו-Age is a Box, דאבל פיצ'ר בבית הנסן בירושלים
זו הייתה ההופעה הנכונה בזמן הנכון. הראשונה אחרי הסגר המי-יודעת-כמה, כולם עדיין מהססים קצת, מפחדים לשמוח מדי, שלא ייקחו את זה מאיתנו שוב. היא הייתה אמורה להתקיים בערך שנה לפני כן, ולשמחתי הכרטיסים והקונספט נשמרו. זו הפעם הראשונה ששמעתי את טוטמו בלייב, ככה יצא. וסוף סוף הבנתי על מה מדברים. על המוזיקה הזו שנמצאת באיזה תדר אחר, בין העולם הגשמי לבין משהו שאי אפשר לאחוז בו. השילוב של האלקטרוניקה עם הצליל החם של הויולה, הקול של רותם אור, העיצוב של הבמה, הכול התאים. אחריה עלה נועם הלפר עם הפרויקט Age is a box, לשירים שהחלו כצלילה אמורפית שהתגלגלה לדאנס מהורהר, שאפשר להתנועע לצליליו. גם זה כל כך התאים לתחושות המשונות שאפפו את היציאה הראשונה הזו מהבית. 'אבן נגולה', השיר שהלפר וטוטמו ביצעו יחד בסוף ההופעה, הוכיח שאפשר לשמור על הקסם גם בעברית, הוא פשוט קסם עם גוון קצת אחר. ההופעה הייתה לפני חודשים ואני עדיין מסוגלת לזמזמם את המנטרה של הפזמון. הלוואי שהשיר הזה יצא מתישהו.

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא – עובדי נמל
על פי מדד 'האלבום שהכי החזיר אותי אליו השנה' ג'ימבו לוקח את הזהב בקלות. זה לא שהוא השתמש בטריק מיוחד שהוא כבר לא השתמש בו. ג'ימבו פשוט ממשיך לעשות את מה שהוא עושה טוב, והזווית משתנה קלות. הכתיבה נשארה שנונה ומדויקת כמובן, אבל הנושאים קצת יותר מפוכחים. אם באלבום הראשון הוא כתב על 'סתם בן אדם' שהפך להיות להיט, אז פה הוא כבר מביט מהכיוון שאחרי ההצלחה הראשונית, מעבר לאכזבה של תום ההייפ – הוא עדין מתרגש מהקהל שנשאר איתו. הוא הרבה יותר זוגי מהאלבומים הקודמים שלו, ונוקב יותר גם בשירים שהם דחקתיים בטבעם. כשהאלבום הראשון שלו יצא כתבתי שהוא מרגיש כמו אסופת שירים טובים שהוא יצר במהלך השנים. האלבום הזה הוא בשבילי ג'ימבו 2020. השנה שעברה שעליו, התחושות שלו, הלבטים שלו, מה שעצבן אותו ומה שהוא אוהב. גם כשהוא שר עם איה זהבי פייגלין על אסון התאומים או עם נצ'י על אהבת נעורים מהתיכון – הכול קשור להיום.
הוא מצליח לחוות את דעתו על דברים שנויים במחלוקת כמו מחאות אנוכיות, או אהבה למדינה שמערימה קשיים וזאת מבלי שארגיש שדוחפים לי דעה בכוח. למרות שראפ הוא לא בדיוק הצד החזק שלי מוזיקלית, האלבום הזה הוא אחד הדברים המעניינים ששמעתי השנה, וספציפית ג'ימבו מצליח להישאר בשבילי אחד היוצרים שאני תמיד ממתין לדבר הבא שיוציא.
להאזנה לאלבום

*אלבום השנה שלא כתבתי עליו: ברי סחרוף ודודו טסה – בדל של אור
ברי כבר שנים לא צריך שידחפו אותו להתקרב למקורות שלו, ואני לא מכיר דברים שלהוסיף להם את דודו טסה לא הופך אותם ליותר טובים. אלבום גיטרות מעולה של שניים מגדולי הגיטריסטים והיוצרים שלנו.

שירים שעשו לי את השנה (ויתכן שהרסו אותה לכמה אנשים שהיו בסביבתי…)

רועי דורון וג'ימבו ג'יי – מקום שני
רועי דורון (שמנגן עם ג'ימבו והפיק את 'עובדי נמל') הוא גם יוצר בפני עצמו. לשיר הזה הוא אמנם הביא את ג'ימבו לתגבור, מה שתמיד עוזר, אבל הסיבה שהשיר הזה תפס אותי כל כך חזק היא הפזמון הגאוני שלו. הוק מוצלח וטקסט ציני ושנון של הפסד כרוני. שלומי שבן נפטר פעם מהבתים של שיר והשאיר רק את הפזמון ('עמוק'). אני לא יודע מה פה נכתב לפני מה, אבל רועי דורון וג'ימבו הצליחו להצמיד שיר וסיפור נהדר לפזמון מעולה, ועכשיו אני בטח אשגע שוב את כל הבית במשך שבועיים לפחות עד שאפסיק לזמזם אותו. לא, אני לא מכור, אני יכול להפסיק מתי שארצה. אני פשוט לא מעוניין כרגע, תודה.

גל עבדו – פעם ניצחתי שלושה ענקים
גל עבדו שחרר השנה אלבום שירי ילדים ('שיר ערש לחיות הלילה') מוצלח במיוחד, לא רק לילדים למרות שהטקסטים מכוונים אליהם. מוזיקת עולם גרובית שנשענת המון על חטיבת קצב, ומלודיות והרמוניות קוליות שבטיים. 'פעם ניצחתי שלושה ענקים' מתאר חווית עולם דמיוני של ילד והוא רגע מוזיקלי וטקסטואלי נפלא בעיני. הוא גורם לי להרגיש שמניחים לי עדשות מציאות מוגברת דרכן אני מצליח לחוות את נקודת המבט הדמיונית שלו. שיר שמעלה תמונות ומעלה בי חיוך באפס ציניות.

יובל בנאי – לצאת מהתמונה
יובל בנאי הצליח לתמצת בשיר הזה את שנת הקורונה והזום בצורה מדויקת וחכמה, ויסלח לי אלקנה אבל יתכן וזה הדבר הכי טוב שהוא הוציא מאז שכתב את 'להתראות נעורים שלום אהבה'. בכלל, נראה שהשנה הזאת עשתה מאד טוב למשינאים ברמה היצירתית, גם אם לכל אחד מהם בנפרד. בזמן שהוא נשען על ביט מאוד פשוט ומעטפת מוזיקלית מצומצמת ומדויקת, יובל בנאי מזקק תחושות בדידות, פספוס ומלחמה. הוא מהרהר על ההשלכות הגלובליות של העידן החדש והתקשורת המיידית על יחסים בינאישיים, ולא מפספס הזדמנות לירות את דעתו על הצורה שבה מתנהלת הפוליטיקה העכשווית. אני ממליץ מאד לצרוך אותו יחד עם הקליפ כדי להגביר את החוויה.

שירים ששווים אזכור:
טריפולי – סטודיו נמסטה: חדש מהשקית. טריו של שלומי ברכה, ערן צור ודני מקוב, שלושה ווטרנים של רוקנרול ישראלי בווייב אנרגטי מאוד, וטקסט שמשלב את הנטייה של שלומי ברכה לסיפורי נונסנס הזויים והדחף של ערן צור לדרמה ביזארית.
מעבר לכביש שש – הפסקת נשימה: שאפל פלוידיאני אפל שמתאר התמודדות של חולה קורונה עם בגידת האוויר. מטריד ונוקב.

פורטיסחרוף
זאת הייתה אמורה להיות 'הופעת השנה 2020' אבל בצעד אופנתי סטייל אולימפיאדת טוקיו פורטיסחרוף נאלצו לדחות את התאריך ולשמור על הטייטל. הצמד שחולק תאריך יומולדת כבר לא ילדים, אבל זה לא הפריע לפורטיס (67) לפזז על הבמה כאילו אינקובטור יצא רק אתמול, או לברי לנגן את תפקידי הגיטרה שנשמעים הכי טוב שאפשר בחיוך נונשלנטי מבויש. ממש כמו לפני 30 שנה ב'הגיטרה מנסרת את הלילה', הם היו עם הרכב הבסיס השתי-גיטרות-בס-תופים שלהם ושל גיל סמטנה ויובל שפריר שנשמר עד היום. למרות שלצורך המאורע הם השתדרגו בתוספת של גיטרה, צ'לו, מתופפים וקלידנים, למרות שהעיבוד העכשווי לשירים לא דורש לחיצה על פדל הדיסטורשן בפזמונים, האנרגיה שהורגשה היא באותן עוצמות כמו בכל הופעה משותפת שלהם בעבר. התשובה לשאלה "כמה הופעות של פורטיסחרוף אפשר כבר לראות?" נשארת: "כמה שיש."
אני עדין מקווה שיום יבוא והם יפתיעו אותנו באלבום סודי נוסף בלתי צפוי כמו עם 'על המשמרת', נראה שברי מאד נהנה מזה, ועשה את אותו התרגיל השנה עם דודו טסה. אבל גם אם לא, אני אסתפק בכך שפעם בכמה שנים הם בוחרים להיפגש שוב ולנגן לנו.אני אהיה מאושר למחזר את הטקסט הזה גם להופעת השנה הבאה וזאת שאחריה, רק שיאפשרו לי להגיע בצורה קבועה לריטואל המוכר הזה, לרגע שהמאמינים שואגים 'פורטיס משוגע!' והוא ימשיך לתקן אותנו שלא, זה לא נכון, פורטיס שפוי, זה ברי שמשוגע.

Roy Mor – After The Real Thing
למרות ואולי בגלל שהקריירה המוזיקלית של הפסנתרן רועי מור החלה בגיל מאוחר יחסית, לאחר שהיסודות נטמעו בו בילדות, אלבום הבכורה שלו משובח במיוחד. מור עצמו הוא דמות ייחודית בסצנת הג'ז שלנו. באוניברסיטה הוא למד מתמטיקה והנדסת תוכנה, ובמקביל השלים גם תואר בפילוסופיה ואף למד משחק. לדבריו, יש קשר בין כל אלו למוזיקה, ליצירתיות ולאלתור. באלבום, שהוקלט בניו יורק במשך יום אחד בלבד, שילב מור את ניסיון חייו ואת מגוון החוויות וההשפעות שספג, לתוך המוזיקה שלו. זה קודם כל אלבום געגועים לישראל: לירושלים שבה נולד וגדל, ולתל אביב שבה חי ולמד; אבל יש בו גם התענגות על העושר התרבותי והמוזיקלי של ניו יורק, שבה הוא חי. מור קיבץ סביבו חבורת מוזיקאים מוכשרים ומנוסים שמצליחים ליצור בהובלתו ג'ז ישראלי עדכני ומגוון שנשען על מסורת הג'ז האמריקאית, אבל יוצא ממנה ויוצר עושר מוזיקלי מרתק ומרגש. בשמו של האלבום (באנגלית) יש משחק מילים בעל משמעות לפסנתרן. מצד אחד מדובר ב"אחרי" הדבר האמיתי, אבל גם "חיפוש" אחרי הדבר הבא, משהו שרועי מור כנראה כבר מצא באלבום.
להאזנה לאלבום

Amit Friedman – Stride in Stride Featuring Doron Talmon (Jane Bordeaux)
האלבום 'אהבה ללא תנאים' של הסקסופוניסט והמלחין עמית פרידמן מוקדש לאביו שנפטר ב-2017, וגם לשתי בנותיו של עמית (תמונתן מנגנות מתנוססת בחזית האלבום). אבל האהבה שמורגשת בעשר הרצועות באלבום חורגת בהרבה מזו של בן לאביו ואב לבנותיו. האלבום הוא שיר אהבה למוזיקה, לג'אז בכלל ולג'אז ישראלי בפרט. לצד יצירות אינסטרומנטליות נהדרות, מתבלט השיר הנפלא והמרגש הזה. הלחן של Stride In Stride נכתב על ידי פרידמן למילים (באנגלית) של סתווית אלוויז. הוא מבוצע פה בקולה של הצלול והשמימי של דורון טלמון עם עיבוד נפלא, קישוטי עוּד מרהיבים של עמוס הופמן, צלילי פעמונים של הפרקשניסט רוני עברין וכמובן, הנגינה המרגשת של פרידמן והסקסופון שלו.

רביעיית הילה קוליק
הפגיעה הקשה של נגיף הקורונה בניו יורק החזירה הביתה עשרות מוזיקאי ג'ז ישראלים שגרו וניגנו באותה התקופה בעיר. פסנתרנית הג'ז והמלחינה הישראלית הילה קוליק היא אחת מהן. קוליק שהחלה את הקריירה הבינלאומית שלה עם אחינועם ניני וגילי דור בסיבוב ההופעות שלהם באירופה ב- 2012, הופיעה (עד הקורונה) במועדונים הג'ז הגדולים בעיר. החזרה הכפויה לארץ עיכבה את הקלטת אלבום הבכורה שלה, שאותו היא אמורה להקליט בקרוב בניו יורק. בסוף מאי השנה, אחרי זמן רב שלא הופיעה עם מוזיקה מקורית שלה, צירפה אליה קוליק שלושה מוזיקאים ישראלים שעם חלקם היא ניגנה בניו יורק, והארבעה התפוצצו במועדון שבלול ג'ז בתל-אביב. מעבר להיותה מלחינה נהדרת, קוליק היא פסנתרנית וירטואוזית עוצמתית, רגישה ומרגשת עם נוכחות בימתית מרשימה. ההופעה שלה עם הרביעיה במגרש הביתי, מול בני משפחה וחברים על הבמה ובקהל, הוציאה ממנה את המיטב. ניגנו איתה אלכסנדר לוין (סקסופון), אלון בנימיני (תופים) ואורן הרדי (בס).

אבישי כהן, יונתן אבישי וברק מורי
המכה הקשה שספג עולם התרבות והמוזיקה הישראלי, יצרה יוזמות פרטיות מקסימות של אוהבי מוזיקה שהפכו את הסלונים והגינות שלהם לחללי הופעות, שבהם כל ההכנסות מועברות למוזיקאים. דפי ודגן בר-אילן, זוג חובבי ג'ז מרעננה, הפכו בשנת הקורונה את החצר שלהם לאחד מהמקומות היפים והנעימים ביותר שבהם ניתן לשמוע מוזיקה חיה. באפריל הגיע לחצר החצוצרן אבישי כהן עם הפסנתרן יונתן אבישי והבסיסט ברק מורי. שלושתם מטובי מוזיקאי הג'ז הישראלים, המנהלים קריירות בינלאומיות מפוארות. ראיתי לא מעט הופעות שלהם ביחד ולחוד. הפעם, האווירה המשוחררת של החצר בשישי בצהריים הוציאה מהטריו, שמורגל בהופעות באולמות ומועדונים, מוזיקה שונה ובעיקר תיאום יוצא דופן בין המוזיקאים ובינם לקהל. באחד השירים, על הדשא, ליד כהן ובזמן הנגינה, תינוקת בת כשנה החלה להוציא קולות (לא בכי, אל דאגה). כהן סובב אליה את החצוצרה שלו ואלתר שיחה קולית משותפת.

נעמה נחום וגיא מינטוס – ארגוב פוגש את ארגוב
גם המופע המיוחד הזה נולד בעקבות נגיף הקורונה. הזמרת והשחקנית נעמה נחום חברה לבן זוגה, פסנתרן הג'ז הרב-תחומי גיא מינטוס ויחד, מדי שישי אחר הצהריים, בערוצי הדיגיטל שלהם, הם הגישו פרשנות שלהם לשירים ישראלים, תחת השם 'קבלת שבת'. השנה האחרונה הייתה פורייה מאוד למינטוס, שהקליט שני אלבומי ג'ז והרבה להופיע. המופע 'סשה ארגוב פוגש את זוהר ארגוב', הוא הפעם הראשונה שבה בני הזוג הופיעו יחד על במה מול קהל. נחום ומינטוס הם קודם כל מוזיקאים נהדרים עם נוכחות בימתית מופלאה, והדרך שבה הם הגישו את המוזיקה שבחרו מתוך הרפרטואר של ה"ארגובים" הייתה מענגת במיוחד. כל אחד מהשירים שביצעו קיבל חיים חדשים והפך על הבמה לשיר שלהם.

אמנים שונים: הוצאו מהקשרם – שרים רוטבליט
משהו בשנה הזאת גרם לשטף של אלבומי מחווה. בין השאר קיבלנו מחוות לשלום חנוך, אהוד בנאי, שרון ליפשיץ ועוד. הבעיה עם אלבומים כאלה היא לרוב חוסר עקביות בסגנון וברמה. אבל דווקא "הוצאו מהקשרם" הצליח להיכנס אצלי דרך הדלת האחורית, ומצאתי את עצמי מאזין ומחבב מאוד מספר גדול של שירים מתוכו. כמובן שעדיין יש פה כמה פספוסים, אבל כנראה משהו בבחירות של קוואמי, המנהל האמנותי של האלבום, פשוט קלע. התוצאה היא שידוכים מוצלחים בין אמני אינדי לשירים מהרפרטואר המוגזם של יענקל'ה רוטבליט. יתרון נוסף פה הוא שנבחרו שירים שהם נכסי צאן ברזל, לצד כמה שירים לא מוכרים מאלבומי הסולו של רוטבליט. הקאברים המוצלחים נעים על הציר בין קאבר שממציא מחדש את השיר וגורם לך להסתכל עליו בצורה שונה לבין קאבר שמודע לביצוע המקורי, מעדכן אותו ומאזכר אותו באופן מודע.
כמה שירים שאותי תפסו במיוחד: 'בלדה בין כוכבים' של BĘÃTFÓØT (אודי נאור) ועדי ברוניצקי שלקחו את הביצוע הארצי של פופיק ארנון אל החלל; 'יש לי חולשה לרקדנים' של Not On Tour – שיר פ'אנקי וכיפי עם גיטרות על ספיד שמאוד הזכירו לי את השירים המוקדמים של להקת פוליס; 'חוזה לך ברח' של 'קיץ שחור' – שמצד אחד שימרו את הריף האפלולי של הפסנתר מהביצוע הקודם (והעבירו אותו לגיטרה), אבל ביצעו את השיר עם תחושת לחץ ופאניקה שמאוד החמיאו למילים; 'על מות האימפריה' – יובל מנדלסון ומאלוקס שלקחו את הביצוע התיאטרלי הקומי המקורי של רוטבליט ונתנו לו גרוב עכשווי עם ההגשה הקומית של מנדלסון; ו'מה איתי' של ההרכב 'לא' ו-Totemo, ששינו את השיר מהיסוד עם הרמוניה חדשה ומצמררת. אם מתחשק לכם לאתגר קצת את האוזן עם שירים מוכרים אבל שונים, אני ממליץ מאוד לנסות את האלבום הזה.
להאזנה לאלבום

איה זהבי פייגלין – La Isla Bonita
אחרי אלבום באמת מושלם שיצא בסוף שנה שעברה, איה זהבי פייגלין החליטה להפתיע עם קאבר ללא אחרת ממדונה. הבחירה להאט את השיר אבל לשמר את קולות הרקע המוכרים מהביצוע המקורי, גורמים לגרסה הזאת לתת כבוד לביצוע המקורי, אבל גם קצת להגיב אליו ולתת לו קונטרה.

גון בן ארי ומקהלת זולת – סאפ
גון בן ארי מפליא ללהטט במילים (ובגרוב) ומצליח לכתוב שיר קיצי, כיפי ומגניב על גלישה בסאפ, שנותן פרספקטיבה על החיים של דור ה-Y (כי לאיזה עוד דור עודד אמר להרים ידיים…) המילים מצחיקות, מסתוריות ומסקרנות. הלחן והעיבוד מקפיצים מצד אחד ומצד שני נותנים וואחד קטרזיס עם המילים "והצומת תבוא".

החצר האחורית – הצוללת התשיעית
יחד עם אלבום המחווה ליענקל'ה רוטבליט, חדי העין שמו לב שמאחורי הקלעים עובדים החצרנים על אלבום שלישי. כבר יצאו שלושה סינגלים מהאלבום, אחד מהם הוא 'הצוללת התשיעית'. איתמר ציגלר הוא שהעניק לשיר את הלחן העדין שלו, והוא גם מוביל אותו בשירה בקול רך מאוד, עם הרמוניות קוליות יפות של גדי רונן ותומר יוסף. נושא השיר כמובן הוא פרשת הצוללות שאולי כבר הספקנו לשכוח. רוטבליט כרגיל, יודע לגלגל דימויים ולצייר תמונות רבות משמעות. מצד אחד, השימוש באור השמש שיחטא את הפרשה כשהצוללת תצוף על פני המים, ומצד שני – אחד השימושים לצוללות, על פי פרסומים זרים, הוא כמובן שיגור "המכה השנייה" במקרה של מלחמה גרעינית. לשם שיגור הטיל, הצוללת אכן צריכה לעלות לפּני המים. עוד דימוי יפה של רוטבליט מופיע בפזמון: "והשמש תזרח, והשמש תשקע/ הים שומר על זכות השתיקה". איזו יפה הניגודיות בין השקט של הים שבדרך כלל מתפרש באופן חיובי, לזכות השתיקה שנוקטים חשודים בחקירה. דווקא מכיוון החוף יש תקווה: "אבל מן החוף רוח מרי הומה – מתי נבוא חשבון עם אדוני המלחמה".

שוורצמן – מטבע
שיר שתפס אותי בפשטות שלו. מוביל אותו ריף פשוט של גיטרה שלא משתנה, כמו שיר דלתא בלוז כזה של אקורד אחד. השיר הוא כמו מנטרה – אין ממש בית ופזמון, רק בלוקים של שירה שמתחילים או ב"בוא" או ב"לך" ואחריהם מספר סיבות קצרות שמסבירות למה צריך לבוא או ללכת (לפעמים אלה אותן סיבות). באיזשהו שלב נכנס ליין פסנתר שנותן הפסקה קצרה לפני שחוזרים שוב למנטרה, עד לסוף השיר שמסתיים ב"בוא כי עדיין יש עוד".

Daniella Tourgeman & Oren Ben-David – The Last Day
לא זכור לי איך נתפסתי על השיר הזה, אבל זה קרה. אני אוהב את הקול של דניאלה תורג'מן ועם כל הסינתי הזה שעוטף אותו בשיר, התוצאה ממש נעימה ומלטפת את האוזן.

תנינים על הראש
כל הסגרים האלה שלא אפשרו להגיע להופעות, גרמו לי לרצות למצוא לא רק הופעות שיעניינו אותי, אלא גם משהו שאני אוכל ללכת אליו עם כל המשפחה, לתת לילדות שלי לחוות כמה שיותר מוזיקה חיה. אחת ההופעות שחיכינו לה אחרי שנדחתה, ושוב נדחתה, היא 'תנינים על הראש' של מארש דונדורמה הנפלאים. התוצאה הייתה כל כך מוצלחת שמאז בכל נסיעה אל הגן התבקשתי להשמיע שוב ושוב את האלבום, וכל יום שמעתי באיזשהו שלב את הבת שלי שרה "סוס עזור לי, התנינים עומדים לטרוף אותי". מסתבר שמה שצריך בשביל ליצור הופעה מוצלחת לכל המשפחה זה פשוט מלא כלי נשיפה, סוזאפון ענקי, מספר רדיופוני שלבוש בחליפת שלושה חלקים ושני קאברים לאריק איינשטיין.

חנן בן ארי – חולם כמו יוסף
חנן בן ארי יודע לעשות פופ אמיתי. הוא הספיק כבר לעבור דרך ארוכה מהאלבום הראשון שלו, לזוז מה-Fאנק והארנ'בי לכיוון מוזיקה אלקטרונית ומהשוליים הדוסים עמוק לתוך המיינסטרים. 'חולם כמו יוסף' משלים את המעבר של בן ארי לעולם הדאנס עם מנגינה קליטה ומילים שמכניסות את גיבורי התנ"ך לתוך המציאות היומיומית והקיומית של המאה העשרים ואחת.

לונא אבו נסאר – אל תגידי לא (קאבר לרונה קינן)
אני מודה ש'מות התפוז', האלבום האחרון של רונה קינן, קצת פספס אותי. לא הצלחתי להקדיש את הזמן להקשיב לו ולהתחבר באמת לשירים. קורה. בגלל זה גם לא התלהבתי במיוחד כשיצא לו אלבום קאברים, כמה חודשים אחרי צאת האלבום. ואז הגיעה לונא. אני מאוד אוהב את לונא אבו נסאר, ובפעם הראשונה ששמעתי את 'אל תגידי לא' בביצוע שלה, הייתי בטוח שמדובר בשיר שלה. ההפקה והביצוע יושבים כל כך טוב, הלחן מריר-מתוק, ובמילים יש אופטימיות כמעט נדירה: "האהבה הזאת מרחיקה אותי מהמוות, האהבה הזאת היא הבהוב בחשיכה". שיר נהדר לסוף של ימים ארוכים.

חמי רודנר וערן וויץ – מוכן לאהבה (קאבר לשלומי שבן)
כולנו נהנים לחזור שוב ושוב לקלאסיקות. כך עשו גם חמי רודנר וערן וויץ באלבום שלהם 'ח"י שירים', שמלקט שירים שנוצרו לאורך כמעט חמישים שנה ונותן להם פרשנות עדינה ומלאה בכבוד. 'מוכן לאהבה' הוא אחד השירים היחסית מודרניים באלבום הזה, והוא מפגיש את המלנכוליות הקצת כבדה של שלומי שבן עם הגיטרות העדינות והשירה השקטה של חמי רודנר. זה שיר אינטימי, של רוח חמימה בחוף לקראת שקיעה, אולי עם כוס יין, אולי בלי, העיקר המוזיקה והאהבה.

אביתר בנאי – שיר חמלה
גם השיר הזה שייך למשפחת השירים האינטימיים של הסיכום הזה. באלבום האישי (והמשפחתי) מאוד שאביתר בנאי הוציא השנה, השיר הזה תפס אותי ממש מהרגע הראשון. זה שיר על מוזיקה ועל הכוח שלה לפגוש אותנו ברגעים של חיים ושל מוות. העיבוד העדין נותן הרבה מקום למילים ולמלודיה, ובכלל, אני כנראה מאוד אוהב שירים שמדברים על מנגינות.

בתקווה לשנה חדשה מלאה במוזיקה משובחת, ונטולת בידודים ומגיפות…

כל שירי השנה שלנו בפלייליסט אחד:

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar
    נועם טרזי 3 חודשים ago

    אורן גוטליב, תוכל אולי לשתף את הפלייליסט ישיבות חברים המדובר? 🙂

  • comment-avatar
    נועם טרזי 3 חודשים ago

    אורן גוטליב, תוכל אולי לשתף את הפלייליסט ישיבות חברים המדובר? 🙂

DISQUS: 0