photo: stratopaul on flickr
ללא הפקה גרנדיוזית, תאורה מנצנצת, במה מפוארת וכפי הנראה גם ללא איש סאונד, התכנסו ב-10 במאי 2007 על במה אחת להקת פינק פלויד בפעם האחרונה. למרות שמופע הלייב 8 שכנע את גילמור שהוא לא מעוניין לעבוד או להופיע יותר במסגרת הזאת, ולמרות שדרכיהם נפרדו כבר 40 שנים לפני כן, הם הגיעו לתת כבוד אחרון לחברם להרכב. סיד בארט נפטר עשרה חודשים לפני כן, איש מהם לא ראה אותו מאז היום באמצע שנות השבעים שבו הוא הגיח לאולפן בהפתעה מוחלטת; ובכל זאת הם בחרו להכיר בחסרונו ובתרומתו הייחודית וחסרת התחליף לקיומם.
הסיפור של סיד בארט הוא אגדת רוק מקצה לקצה. אנחנו מכירים אותו משני צדדים – הסיפורים עליו, והשירים שהוא הותיר. בעוד שכמות השירים מוגבלת, הסיפורים גדלו במרוצת השנים עד שכבר אי אפשר לדעת באילו יש גרעין של אמת ואילו הם הפרזה מוחלטת ופרי הדמיון. אבל נראה לי קצת לא הוגן להפוך את כל התוכן והמהות של יוצר כל כך מוכשר, של נפש שנראה שהייתה כל כך רגישה; לסיפור על סמי תודעה, שגעון וריבים על מעמד. למרות שהסיפורים הללו מרתקים, העדפתי להשאיר דברים שאין להם תיעוד ממשי בחוץ, יחד עם מרבית האנקדוטות על מצבו הנפשי. אי אפשר להימנע מכך לחלוטין, אבל פה אנסה להראות שהוא היה הרבה יותר מאשר האבטיפוס לרוקר שבער חזק ונשרף מהר.
רוג'ר קיית 'סיד' בארט הוא חבר במועדון אקסקלוסיבי ביותר של מוזיקאים שהשפעתם האמנותית והתרבותית חוצה גבולות ועשורים, למרות הספק נמוך ביותר. מלבדו אני יכול לספור על רגל אחת את קורט קוביין, ובמידה פחותה את ג'ף בקלי וניק דרייק – מוזיקאים שהשפעתם נראית ומורגשת כמו טיל בין יבשתי שמשוגר לסטרטוספרה. למרות גוף עבודה מוזיקלי (הוא הוכר גם כצייר מחונן) שמכיל מעט מאד: שנתיים בפינק פלויד, שני אלבומי סולו וסליל יחיד מניסיון הקלטת אלבום שלישי, לא מעט אנשים נשבעים בשמו ובהשפעה שלו עליהם. הסקס פיסטולז פינטזו שיפיק אותם; בלר, דיויד בואי ואפילו פול מקרטני ציינו את השפעתו על עבודתם; וחברי להקת רדיוהד נהגו להשתמש בשמו כפסבדונים במלונות בהם שהו בשנות ה-90. הוא נחשב לכותב יצירתי שלא היה מסוגל להתרכז בשיר שעליו עבד היות ובאותו הזמן כבר עלה לו רעיון לשיר נוסף. השפעתו על הצליל הניסיוני של פינק פלויד ועל להקות שניגנו בקרבתה באותה התקופה כגון soft machine הוכרו כבר בזמן אמת.
ובכל זאת, הוא היה פעיל מעט מאד זמן.
דומינו
"…אנחנו לא זוכרים מי העלה את הרעיון שלא לקחת אותו להופעה, אבל ברגע שהמילים 'באמת חייבים לאסוף היום את סיד?' נשלפו, הוא לא הופיע איתנו יותר". הטקסט הזה בפרפרזות שונות הוא הדרך של חברי פינק פלויד לתאר את תחילת סופו של עידן סיד בארט בהרכב. כל כך הרבה דיו כבר נשפך על סיד והמשמעות שלו לפינק פלויד, שמרבית האנשים יהיו מופתעים מפרק הזמן המועט יחסית שלו בהרכב. הוא חבר אליו כשכבר היה קיים (והגלה את ווטרס מעמדת גיטריסט הליווי לבסיסט) והעניק לו את שמו הסופי. לאחר מכן הוא היה הכוכב שכתב את שירי הפופ שקרצו לחברות התקליטים והפכו ללהיטים, למרות סלידתו מהפורמט. בהמשך הוא כתב את רובו של אלבום הבכורה שלהם, עוד סינגל או שניים ואז… זהו.
האלבום השני של ההרכב כבר עמד על הפרק, אבל בשלב הזה בארט איבד לחלוטין את הקוהרנטיות ואת הרצון להשתתף בקרקס של תעשיית המוזיקה. ברור כי הצריכה הבלתי-נגמרת של סמי התודעה הייתה הכדור שניפץ את השפיות שלו לרסיסים. אבל במקביל, ניק מייסון התוודה בביוגרפיה שלו שכשהרצון של סיד להתפתח עם ההרכב לשלב הבא דעך, הם מצידם דווקא דחפו אותו לתת עוד, והתמרמרו כשנראה היה שהלחץ שובר אותו. הוא היה הגולדן בוי – הפנים, הקול והיצירתיות של הלהקה, ובאופן אירוני ביותר כנראה גם היחיד שלקח את הדברים באמת ללב. למרות שגם שאר ההרכב בזמנו השתעמם מלהיטי הפופ שעניינו את התעשייה, סיד היה היחיד שהיה מוכן להסתפק בלהופיע בפני הקהל שאהב אותם ולנגן לו את החוויה הפסיכדלית המשותפת שלהם. לשאיפה להצלחה הייתה עלות גבוהה מבחינתו, אבל שאר חברי הלהקה דחקו בו לשלם אותו.
הדרך החוצה הייתה קצרה. בישיבה האחרונה שבה נידון מעמדו בהרכב הוא הציע לפתור את הבעיות על ידי צירופן של שתי סקסופוניסטיות. אף אחד, כולל מנהל הלהקה שקיבל לידיו את סיד לאחר הפיצול (והעריך שהוא יצא המורווח מהסיפור), לא בחר להתייחס אליו ברצינות. השיר האחרון באלבומם השני של פינק פלויד היה גם הדבר האחרון שהם עשו יחד כהרכב. זהו שיר שבמבט לאחור אפשר להבינו כביקורת על הצורה שבה התייחסו אל סיד, כניסיון לתעד את תחושת התלישות מהסביבה וחוסר היכולת להשפיע על הנעשה. להשלמת ההקלטה הוא התעקש להביא הרכב כלי נשיפה של 'צבא הישע' וביקש מהם שינגנו ככל העולה על רוחם, ללא התייחסות למוזיקה שהוקלטה. השיר עצמו נע בין מקצבים של ¾, 4/4 ו-2/4 באופן שמצליח להישמע פשוט לחלוטין, למרות שהוא מעקם את המוח של חובבי מוזיקה פרוגרסיבית לדורותיהם.
מסע אל האופל
בין 1968 ל-1970 סיד בילה באופן ספורדי באולפן עם שורת מפיקים ונגנים שהתחלפה תדיר. זה התחיל בצורה שנראתה מבטיחה עם פטר ג'נר, אבל שילוב של בעיות טכניות בהקלטה, חוסר הרצון של סיד לחזור לעבוד על שירים שהם כבר התחילו, פרידה מבת זוגתו, נטישת האולפן, מסע נסיעות ברחבי בריטניה ואשפוז (לא בהכרח בסדר הזה); הובילו לעצירת העבודה. שנה לאחר מכן, מאושש משהו, הוא ניסה לחזור לאולפן אבל נתקל במפיק שההמתנה נמאסה עליו. למרבה המזל, מפיק צעיר (בפועל) בשם מלקולם ג'ונס התנדב לנסות להוציא מסיד מוזיקה כלשהי, על אף פקפוקה הגובר של חברת התקליטים. לאחר שסיד השמיע לו את החלקים הטובים יותר מהסשנים הקודמים ומספר שירים חדשים שכתב, הם נכנסו לאולפן לניסיון שני.
ההתחלה נראתה מבטיחה. ביומיים הראשונים הם הספיקו להקליט את הבסיס לארבעה שירים שונים ואף שיפרו במידת מה הקלטות מהסשנים דאשתקד. שניהם התלהבו מההתקדמות. לסשן הבא צירף בארט נגנים נוספים, שנתקלו מיד בבעיות שבהן נתקלה להקתו הקודמת: סיד שכתב את השירים כל הזמן, לעיתים אפילו במהלך ההקלטה. מיומנים ככל שיהיו, המוזיקאים התקשו לעקוב אחריו, ואפשר לשמוע זאת בתוצאה הסופית, במיוחד כשמתרכזים בתופים. הוא המשיך להעלות ולזנוח רעיונות, ולהזמין חברים לנגן (soft machine לדוגמה) מבלי לתת להם הוראות נגינה ברורות. רוברט וואייט סיפר למשל שלשאלה 'באיזה סולם זה?' סיד סיפק את התשובה המוחצת: 'כן'.
בסופו של דבר, גם לג'ונס נשבר מהכאוס הכללי. למזל(נ)ו הרב, לתמונה נכנס האקדח מהמערכה הראשונה. יום אחד הודיע סיד לשותפו לדירה שהוא יוצא לנסיעה, והגיע לאיביזה שם שהו פינק פלויד. הוא ביקש מדייוויד גילמור את עזרתו עם האלבום. גילמור גייס את ווטרס ושניהם ניצלו את העובדה שכבר שהו באולפן בהפקת 'אומגומה' כדי לסייע. אולם חוסר הנכונות של סיד לעשות משהו בפועל באולפן, לצד העובדה שהוא לא אִפשר לנגנים להתאמן לפני ההקלטות, הולידו אצל שניהם תסכול רב. בהמשך השנה הם ניצלו חורים בהקלטות והפסקות בסיבוב ההופעות כדי להקליט מחדש, לבצע העלאות ואפילו לחזור לגרסאות מוקלטות ישנות יותר.
לבסוף, בעצבים מרוטים משהו, הוחלט ששלב ההקלטות הסתיים. במהלך יום עבודה ועוד שלוש שעות מוקסס האלבום כולו. את סדר השירים באלבום שנקרא 'צחוקו של הכובען' קבעו גילמור ובארט לבד ביום למחרת. שלא למרבה הפלא, מלבד רוג'ר ווטרס שכינה את סיד "גאון", איש מהמשתתפים האחרים לא הרגיש מרוצה לחלוטין. ולכן כשחברת התקליטים אישרה אלבום נוסף כחודש בלבד לאחר צאתו, הוא הזמין את ריצ'רד רייט ואת המתופף מלהקתו הקודמת כדי לנסות ולהקליט את האלבום הבא כהרכב, בצורה מגובשת יותר.
גם כאן הסשנים התמשכו בגלל אילוצי לו"ז של המפיקים, אבל הפעם הם הצליחו לצקת צורה הרבה יותר ברורה לשירים ולהקלטות. סיד אמנם המשיך לנפק הנחיות לא ברורות ("זה אפור מדי, אני רוצה שזה יהיה יותר חורפי בהתחלה ואז נעבור לאחר הצוהריים") ולשנות את צורת הנגינה שלו ואת השירים בכל פעם מחדש; אבל גילמור ורייט המנוסים התמודדו עם זה בדיעבד בהעלאות. וכך, למרות התלאות והסיפורים החוזרים על העבודה המפרכת, הוקלט האלבום לשביעות רצון משופרת של כל הנוגעים בדבר.
סשן ההקלטות של האלבום 'בארט' היה הדבר האחרון שבו סיד השתתף ושהניב תוכן ממשי. שני האלבומים שלו יצאו באותה השנה, וניסיון נוסף של פיטר ג'נר להפקת אלבום ב-1974 הסתיים אחרי שלושה ימים עם חצאי שירים שכתיבתם לא הושלמה מעולם. סיד פרש מעולם המוזיקה.
יהלום מטורף
זה היה לקראת הצהריים, ביוני 1975, יום החתונה של דיויד גילמור. באולפן ישבה הלהקה וניסתה להחליט על המיקס הסופי של השיר "shine on you crazy diamond", כאשר לאולפן נכנס אדם כבד, שראשו וגבות עיניו מגולחים והוא אוחז בשקית פלסטיק. איש מחברי הלהקה לא זיהה אותו, וכל אחד מהם הניח כי הוא הוזמן על ידי אחד מהאחרים. במשך קרוב לשעה הם התעלמו ממנו עד שרייט וגילמור זיהו אותו לבסוף. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שסיד הגיע לביקור באולפן, אבל זאת הייתה הפעם האחרונה, בדיוק ברגע הנכון לשמוע את חבריו מסיימים את הפקת השיר שנכתב כקינת געגועים עבורו. ווטרס שחווה התמוטטות רגשית למראה חברו נאלץ לצאת מהחדר, וכשחזר לבסוף הם ביקשו מסיד להקשיב לשיר ולחוות את דעתו עליו. "נשמע זקן" הוא ענה לאחר ששמע אותו פעם אחת, וכששאלו אותו אם הוא מעניין להקשיב פעם נוספת הוא תהה מה הטעם, היות וכבר שמעו אותו רגע לפני כן.
בעיניי, סיפור האינטראקציה הזאת הוא זיקוק המהות של סיד כמוזיקאי. בניגוד לחבריו שחיפשו ביצועים וסאונד מושלמים, הוא התעניין בחדשנות לשם החדשנות. כל ביצוע של שיר היה הפעם הראשונה והאחרונה שהשיר יבוצע בצורה הזאת. שינויים מינוריים, מז'וריים, קוסמטיים או מבניים היו מבחינתו חלק מהעניין. תהליך ההקלטה עצמו, הצריבה של גרסה בנקודת זמן כלשהי, אינם בהכרח הדברים המהותיים. אולי זה אפילו סוג של כשל. התחלת לנגן ומשהו חדש עלה לך לראש? צא לרדוף אחריו, כי יתכן שהוא לא יהיה שם יותר. שיר שהוקלט הוא כמו חיה בגן החיות – נחמד להסתכל, אבל לא מעניין כמו לראות אותה בטבע.
גרסאות מאוחרות יותר של אלבומיו כמו אלבומי האוסף וה'השלמות' שלו כללו טייקים רבים של השירים שהוקלטו במהלך השנתיים שבהן פעל באולפן. אפשר לשמוע שכל טייק היה שונה מאחיו וששירים שהופיעו באלבום נולדו בכלל מתוך שירים אחרים, לעתים באופן ספונטני לחלוטין. מספר שירים שנחשבו לטובים במיוחד לא יצאו כלל לאור, למשל שניים שאבדו אצל גילמור בבית ונמצאו במקרה רק לקראת 2001. סיד בארט היה שילוב של יצירתיות מתפרצת, חוסר יכולת או רצון להתמקד בהקלטה או הפקה, וחיבה לסמים תודעתיים שדרדרו את חייו לכאוס מוחלט. כל זאת אגב, באופן הפוך לחלוטין מחבריו לשעבר ללהקה, שלאחר עזיבתו עמלו בפרך על כתיבת כל שיר, והתמקדו בבניית הופעות שהיו זהות לחלוטין אחת לשנייה. אז אם רציתם לדעת איך הייתה נשמעת פינק פלויד אם סיד בארט היה נשאר בה – היא לא הייתה.
באותו יום סיד בילה את מרבית הזמן במלמולים חסרי פשר וצחצוח בלתי פוסק של שיניו, הגיע עם חבריו עד קבלת הפנים בחתונה, ואז נעלם כשאף אחד לא שם לב. מעולם המוזיקה הוא פרש סופית כבר כמה שנים לפני כן, ובשלב מסוים חזר לגור עם אמו בקיימברידג'. הוא ניתק כל קשר עם עולם המוזיקה, וכשנתקל יום אחד במקרה לחלוטין בווטרס בחנות, הוא זרק את שקית הסוכריות שאחז וברח.
במרוצת השנים מעמד הכמעט קדושה שלו לא דעך, להפך. עשרות אמנים ביצעו ומבצעים גרסאות כיסוי לשיריו בהופעות ובאלבומים, או מאזכרים אותו כהשפעה על יצירתם. הוא נפטר לפני 15 שנים בלבד, אבל לפחות מבחינת עולם המוזיקה הוא הפסיק להתקיים כבר שלושים שנים לפני כן, בביקור פתע של יום אחד באולפן.
סיד בארט היה אמן מבריק, מוזיקאי מעניין גם אם לא מהוקצע, שהתעניין בכתיבה ובמוזיקה ניסיונית ולא תמיד הצליח להתרכז מספיק זמן כדי להשלים רעיון עד הסוף. הוא הצליח להדהים ולתסכל את שותפיו לדרך בשילוב של כתיבה בחסד וחוסר יכולת להתרכז בהוצאת השירים לפועל. החברים שלו אהבו אותו, חברות התקליטים האמינו בו, והחותם שהוא תבע בעולם המוזיקה ממשיך להדהד גם עכשיו.
COMMENTS