לא הולך לאיבוד /// רועי ויינברג על האלבום החדש של טיילר דה קריאייטור

לאחרונה יצא לאוויר העולם אלבומו החדש של טיילר דה קרייאטור, "Call Me if You Get Lost". בדומה למגמה שבלטה אצלו לכל אורך הקריירה, הוא מראה שינוי רציני מהאלבום הקודם שלו, Igor. זה אחד הדברים המעניינים אצל טיילר, שהתחיל את הקריירה כמוביל הלייבל Odd Future. יש לו יכולת ליצור להיטים ענקיים כמו Earfquake האדיר מ'איגור', אבל באלבום החדש הוא לא מנסה ללכת בכיוון הזה. הקלישאתיים יגידו שהוא נאמן לעצמו, הריאליסטיים יגידו שהוא עושה את מה שהוא רוצה מבלי להיכנס להגדרות. כוכב ראפ, אבל מאוד רחוק מכוכבים יותר מיינסטרימיים כמו דרייק ואמינם שמשחררים להיט אחרי להיט. קשה לעכל את האקסצנטריות של הקרייאטור בשמיעה ראשונה, או לדבר עליו רק מנקודת מבט אחת. לכן, אם רוצים לקיים דיון על האלבום, צריך להתייחס לשני הצדדים השונים שבאים לידי ביטוי בו – טיילר הראפר, טיילר היוצר.

טיילר, הראפר

טיילר דה קרייאטור הוא ראפר מצוין. זה בלט בכל קטע שהוא הוציא במהלך הקריירה, אבל באלבום החדש הראפ שלו במרכז, בסגנון שיותר מזכיר את Flower Boy ופחות את 'איגור'. הפלואו שוטף וזורם גם על מקצבים שונים לכל אורך האלבום, עם שילוב נהדר בין פאנצ'ים לבין נושאים כבדים יותר. "I don't lean, but my house do", הוא אומר על הבית שלו בהרים מעל קליפורניה ב-Lemonhead, ומבטא את הניגוד שבין הקשיים הכרוכים בתהילה (lean הוא סוג של סם שמערבב קודאין), לבין הצדדים החיובים שלה. ב-WILSHERE הוא מדבר על חיי האהבה שלו, נושא מורכב שצף לכל אורך הקריירה, עם השורה הנפלאה "אני מעדיף להחזיק לך את היד מלעשות לחיצת ידיים מגניבה". הראפרים הגדולים ביותר מצליחים להעביר עולם שלם בשורה אחת. גם טיילר.

לא חסרים, כאמור, גם נושאים עמוקים יותר שהוא מצליח לפרק דרך הראפ. זה בולט בשירים כמו Lumberjack ("Whips on Whips, My Ancestors Got They Backs Out") או Massa, שבו הוא מדבר על העבדות ועל הפחד בקהילה השחורה גם היום ("I'm paranoid, I sleep with a gun"). המיניות שלו מקבלת ביטוי לכל אורך השיר ב-Wilshere וכן בשני השירים הארוכים באלבום. הכתיבה הזאת מגיעה לשיא מסוים במניפסט של טיילר, שנקרא בפשטות Manifesto. גם כאן, החל משם השיר ועד למילים, בולט השילוב בין התרבות הגבוהה כביכול של בודלר, לתרבות הרחוב של הגנגאסטה גרילז שמתבטאת בביט האולד-סקול. "אני לא הולך לעודד עם כולכם, אלא רק להיות רקדן", הוא אומר; ומאוחר יותר מתנצל על כמה ציוצים סקסיסטיים מהעבר, עושה משחק מילים נהדר בין "מזל טוב" ו"מולוטוב" ואפילו מרפרר ל-To Pimp A Butterfly של קנדריק.

טיילר גדל מאלבום לאלבום, ובמניפסט יש השלמה מסוימת עם העבר הילדותי והסקסיסטי והכרה בטעויות, כל זה בשלוש דקות על ביט נהדר ובקצב מסחרר. היפ-הופ במיטבו. הראפר שאמר שהוא רוצה לשכב עם סלינה גומז וסיבך את בילי אייליש עם מילים גזעניות, הפך לאחד שאומר שהוא לא אוהב בכלל את המילה ביץ', ומשתמש בה רק כי היא נשמעת מגניבה (ב-Corso). הטקסט והמוזיקה מוכיחים את זה.

טיילר, המפיק

ההפקה של האלבום נהדרת. זה מתחיל מדי ג'יי דרמה, האיש שעומד מאחורי סדרת המיקסטייפים האגדיתGangsta Grillz. יש כאן לא מעט ביטים קצת יותר פשוטים שמזכירים את העשור הקודם והשפעות אחרות מאותה תקופה, כמו In My Mind: The Prequel של פארל וויליאמס (שמתארח באלבום) ונגיעות של MF Doom ז"ל. השיר עם פארל וליל עוזי וורט, Juggernaut, הוא באנגר שהיה יכול להרים גם לפני עשר שנים וממחיש את ההשפעות האלה בצורה טובה.

הביטים הישנים מגיעים מכמה מקומות שונים. בג'ארגנט או בחצי השני של Rise, למשל, הביט מרגיש יותר "נמוך" ומבוסס בסים, בניגוד לחצוצרות והגוון הכמעט מלכותי שיש בשירים כמו Lumberjack או Safari. בניגוד ל'איגור', שהוא יותר אלבום פופ אומנותי, האלבום החדש הוא אלבום ראפ טהור וכן מזכיר את החומרים המוקדמים יותר של הקרייאטור.

זה לא כל הסיפור כאן, כי טיילר הוא מפיק ומוזיקאי מגוון יותר מרוב הראפרים. הוא הולך לכיוון של ארנ'בי ישן יותר ב-"I thought you want to dance", עשר דקות מהפנטות מוזיקלית שמלאות בקריצות לת'אנדרקאט וג'ורג' קלינטון ועוברות בכלל לכיוון של סלסה בדקה 4:50. בכל אחד מחמשת אלבומיו השיר העשירי ארוך במיוחד, בארבעת האחרונים הוא ממש שני שירים שונים מחוברים. אפשר להשתמש בהם בתור אינדיקטור להתפתחות של טיילר כאדם וכמוזיקאי בשמיעה אחת, שיוצרת פלייליסט מעניין.

הגיוון הזה בולט גם בשירים כמו Wusyaname ו-Run it up, שחוזרים לכיוון הפופי של 'איגור'. הראפ של הקרייאטור ממשיך לעבוד, אבל המקצב מאט וההרמוניות תופסות תפקיד מרכזי. ב-When wind blows וב-Sir BaudelirE הוא הולך למקום קצת יותר ג'אזי ואיטי. יש כאן שירים שהיו יכולים להיכנס בקלות לרפרטואר של קנדריק למאר, ברוקהמפטון, פארל וויליאמס, אם.אף דום, טרייב קולד קווסט ורבים נוספים. אין הרבה מוזיקאים שיכולים להראות כל כך הרבה גיוון באלבום אחד, וזה מה שהופך אותו ליוצר כל כך מעניין ואת האלבום הזה לכל כך טוב. ראינו אותו הולך לקצה עם כל מיני כיוונים שונים ב-Cherry Bomb או ב'איגור', אבל כאן יש את האלבום השלם ביותר שלו, כשהראפ תופס מקום מרכזי. חתיכת מסע מוזיקלי.
להאזנה לאלבום