מוזיקה יכולה לעשות הרבה דברים. היא יכולה להכאיב, היא יכולה לשמח, היא יכולה לרפא. באלבומו החדש והמצופה של אביתר בנאי, 'החיים מתחילים לנגן', היא מרפאת. גם המילים וגם המוזיקה, בהפקתו של תמיר מוסקט, ממלאות את חלל החדר באמפתיה ובאווירה מרגיעה ומשפחתית. בנאי עצמו אמר שזאת הפעם הראשונה שהוא חי בתוך סביבה בשירים שלו. רוב השירים שלו, כדבריו, היו הקשר שלו עם עצמו, ופתאום הוא בין אנשים. העטיפה מראה את זה בצורה נהדרת – תמונה ברורה של בנאי ומשפחתו בטבע, קונטרה מעניינת לעטיפות של יפה כלבנה (צללית של אשתו) וכמובן לעטיפה המיתולוגית של האלבום הראשון, תמונה מטושטשת של בנאי עצמו. ב'עומד על נייר' מ-2005 רואים את בנאי מישיר מבט למצלמה מקרוב. כאן הוא לא לבד. החיים שלו מתחילים לנגן, וזה מתחיל מהמשפחה.
נושא המשפחתיות בולט, למרות שהשיר הראשון באלבום, 'מכור', הוא דווקא אחד השירים האישיים בו (ואחד מארבעת הסינגלים שקדמו ליציאת האלבום). בנאי שר על ההתמכרויות השונות בחיים, ומסיים עם מסר אופטימי – "הנצח הזה הוא חולף". האופטימיות קיימת גם במוזיקה. הקו המוזיקלי של מוסקט, שהפיק חלק מהשירים באלבום הקודם ("פרגולה" ו"תמיד לפני הגשם" הבולטים שבהם), ממשיך גם כאן. המוזיקה שומרת על קצב מהיר יחסית שמשרה אווירה אופטימית ודוחף את השירים קדימה.
איש משפחה
המשפחתיות מורגשת, בין היתר, ב'ילדה אישה', השיר הרביעי באלבום. בנאי מתאר את ההתבגרות של בתו, שנוסעת לכנרת עם חברות. "סעי ביתי, סעי אהובתי…את מנגנת את השיר שלך, הלב נפתח". הוא רואה את הילדים שלו מתבגרים מול עיניו, וזה טוב. "לומדת לחיות / לא לבד, אף פעם לא לבד". המוזיקה הקלילה כאן מתאימה לאווירה של השינוי ביחסים, שינוי טבעי בהתחשב בהתבגרות של בתו.
בנוסף ל'ילדה אישה', גם ב'לא רואה אותי' אפשר לשמוע את הילדים של בנאי. 'לא רואה אותי', מהשירים הטובים באלבום בעיניי, מעביר ריב וסערת רגשות, מהסוג שנפוץ בין הורים לילדים בגיל ההתבגרות: "אני שונא אותך, אני שונא אותך/ חבק אותי". זה השיר הקצבי ביותר באלבום, ובנאי מראה בו שהחיים שלו לא מושלמים. הוא מעולם לא היה אדם שהסתיר רגשות קשים מהמאזינים, ההפך הוא הנכון. וכך חוזר בתשובה בן 48, מצליח להעביר את התחושה בדרך שיצרה הזדהות גם אצלי, חילוני שנולד שנתיים אחרי צאת אלבומו הראשון. משפחה היא אחד הנושאים הכי חזקים בשיח הישראלי והתיאור המקיף של בנאי, בכמה וכמה שירים, יכול להוביל להזדהות אצל כל אחד.
התמונה המשפחתית המורכבת ממשיכה גם בשיר הבא, 'חיבורים'. "אני יכולה לסמוך עליך? אתה אוהב אותי?" שואלת אשתו. "אפשר להיבלע, לא להיות מי שמולי, להפסיק לראות אותי/ מפחדים מאהבה, לצאת מהחומה". באותה תמונה מחיי הנישואין, הוא מתאר את הקושי בחיבור מ"הבשר אל הבשר", וב"עשיית דרך דרך הגוף". תמונה מורכבת, חשופה, אך חיובית.
בשירים אחרים, 'הסיפור הזה' ו'רחמים', הוא מתייחס לילדותו ולהתבגרות האישית שלו, משתי נקודות מבט שונות. ב'הסיפור הזה' הוא חוזר הביתה, רואה אם.טי.וי לבד וזועק למגע, נקודה שחוזרת בתחנות השונות שעליהן הוא מדבר בשיר. 'רחמים' מגיע מנקודת מבט דתית יותר ומספר על עליית אבותיו של בנאי ועל אביו, ש"למד משפטים עם כיפה בכיס". בסיפור הזה הוא מדבר על החוסר במגע, ברחמים על הנדודים בבאר שבע, תל אביב, הימלאיה וניו יורק עד שפגש את אהבת חייו, כשבמקביל הטמפו עולה בהדרגה.
הקצב יורד, הלב נפתח
הניגוד הזה, בין הדת לחילוניות, מתבטא גם בקאברים שיש באלבום. בנאי מעולם לא היה זר לקאברים, וגם כאן יש גרסת כיסוי לשיר 'כוכב' של אסף אמדורסקי, מתוך האלבום 'מנועים שקטים'; ולצדו לחן חדש לטקסט מהמקורות – 'מזמור לדוד', תהילים כ"ג. בשונה למשל מהגרסה של אהוד בנאי לשיר, כאן הלחן מינימלי יותר, גם בהשוואה לשירים האחרים באלבום. 'מנועים שקטים' של אמדורסקי יצא ב-1999, קצת אחרי הפריצה הגדולה של בנאי, שגם התארח באלבום המקורי. העיבוד כאן, שלא מבוסס על התכנותים של האלבום המקורי אלא על תופים שנותנים הרגשה כמעט טקסית, מראה שהמרחק לא כל כך גדול. שימו לב לכך שבשירים ה"חילוניים" יותר – 'כוכב' והחלק השני של 'רחמים', הקצב מהיר יותר, וזה בולט אפילו בהאזנה ראשונה לאלבום. לא מקרי.
החיים של בנאי מתחילים לנגן ולכן, לדעתי, הוא הכניס כאן שני שירים שמגיעים ממקורות שונים. למעשה, לאורך כל הקריירה הוא פעל בעולם שבין א"ד גורדון לרב קוק. זאת הזדמנות טובה לדבר על משהו שבולט בהעדרו באלבום הזה, בהשוואה לקודמים של אביתר בנאי לאחר שחזר בתשובה – הקשר עם אלוהים, שלא נוכח בצורה משמעותית. כל גוף היצירה של בנאי מאוד אוטוביוגרפי, אבל כאן הפוקוס נמצא על חלקת האלוהים הקטנה שלו, ולא על אלוהים עצמו. חומר למחשבה.
שינוי הקצב שבולט לכל אורך האלבום מראה, פעם נוספת, את האיכות של תמיר מוסקט כמפיק שמצליח להתאים כל עיבוד למוזיקאי וגם לאווירה שבנאי מנסה לבנות. האופטימיות נוכחת לכל אורך האלבום, גם בשירים המהירים (כוכב, רחמים, שקט, הסיפור הזה) וגם בשירים האיטיים יותר (חיבורים, לא רואה אותי). בשירים שבהם הוא מדבר על הסיפור האישי שלו או על נושאים כלליים יותר, הקצב מזנק. ברגע שהוא מתייחס לדברים משפחתיים יותר – אשתו, בנו, בתו, הוא מאט. כאילו הם מגיעים ממקום שליו ופנימי יותר.
שני השירים האחרונים באלבום חותמים אותו בצורה טובה. ב'שיר חמלה', נושא שכאמור בולט לכל אורך האלבום, הוא מתאר הופעה בהוספיס. "אם למותי אין סיבה, אז אין סיבה לכלום. אם יש סיבה למשהו, למותי יש גם", אומר לו החולה, באמרה כמעט ניהיליסטית שסותרת את האמונה שבנאי דיבר עליה באלבומיו הקודמים. בנאי עצמו אומר שהוא ראה "ים של אהבה". עולם קשוח, אבל הוא יכול עליו בזכות האהבה והמנגינה.
השיר האחרון ב'החיים מתחילים לנגן', באופן אירוני, נקרא 'שקט'. "רוצה לתפוס ואין במה/ פוחד ואין ממה… ענקים בלב מדבר לוחשים לי לוותר, עומד בחדר בתפילה ומתוך הלב עולה תפילה". בפזמון החוזר בנאי אומר ש"אין מילים והלב נפתח". זה אולי המסר של האלבום המעולה הזה. מוזיקה יכולה לפתוח את הלב, למלא את העולם. בהחלט מנגינה יקרה.
COMMENTS