באלבומו החדש 'עובדי נמל', ג'ימבו ג'יי יצא לצוד את הנאצים, בשיר אחר הוא חסם את נתיבי איילון, בשלישי הוא ירה בטלפון. זה אלבום האולפן השלישי של ג'ימבו, שם הבמה של עומר הברון, ואולי הכועס ביותר. המוזיקה כבדה יותר והטקסטים נוקבים יותר ממה שהם היו בשני האלבומים הקודמים שלו ושל להקת ספא.
אז מה ראפרים רוצים?
שינוי הכיוון מתחיל מהשיר הראשון, המשך ישיר של האלבום הקודם 'מה ראפרים רוצים?' שם, ג'ימבו אמר שראפרים רוצים שיכירו אותם ושהקהל יתלהב. כאן הוא מתייחס לעצמו כעובד נמל: "חלמתי להגיע לחלל וטעיתי, כי לא ראיתי שאנחנו עובדי נמל". הוא מדבר, אולי בהשפעת הקורונה ושנה בלי הופעות, על הצדדים הקשים והשוחקים גם בחיים של ראפר. אבל בוורס השלישי של השיר, שמוקדש לקהל האמיתי שלו, לכל מי ש"באו לפני" הוא אומר "אתם עדיין קולומבוס בשבילנו/ זאת רק אמריקה שנהייתה פחות תגלית".
ג'ימבו ג'יי הגיע לאותה אמריקה, לפסגה. היה לו להיט עצום בקנה מידה ארצי ('עשיתי') ותפקיד קטן בלהיט נוסף (עורך הדין ב'עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי'). הוא נוגע בזה גם בשיר הבא, 'סצנה בפלוס', שבו הוא מספר על סמנכ"לית משאבי אנוש וסמנכ"ל כספים שמרימים לו בהופעה ומתקלטים את 'עשיתי'. הניגוד מהשיר הראשון, שבו הוא מצייר תמונה של עובדי נמל שמחכים לשירים שיגיעו, יעצרו אצלם ויצאו, בולט. הוא חוזר לכתיבה הארס-פואטית באחד השירים האחרונים, 'קזינו', שבו הוא מתאר משחק פוקר עם כמה ראפרים (במבטא אמריקאי כבד). שם הוא מגיע לאחד השיאים הליריקליים המרשימים של האלבום: "מכירים את משל הצב והארנב?/ במשל הצב מנצח במירוץ, אבל לא מספרים לנו שהצב השקיע במירוץ את כל חייו/ ושכח בשביל מי הוא סחב את הבית על הגב/ לילדים שלו חסרה דמות אב, אשתו הלכה עם הארנב/ מה הוא יעשה לבד עם מדליית הזהב?" זה קטע מעולה ואולי אחד הקטעים שמייצגים את ג'ימבו ג'יי בצורה הטובה ביותר. הדיון על הפער בין ההצלחה לחיים שמאחורי שם הבמה, חזר גם ב'מה ראפרים רוצים', גם ב'בואו לפני' ואפילו ב'סמוראי', השיר שלו ושל רביד פלוטניק. אבל הסיפור הגדול כאן, מעבר לנושא עצמו, הוא הכתיבה.
טטריס
ראפ, כמו כל אומנות אחרת, הוא לא משהו שאפשר לעשות רק בדרך אחת. יש ראפרים שזורקים שורות חזקות אחת אחרי השנייה, בדומה לאמנים שמשתמשים במשיכות מכחול אגרסיביות ובולטות, יש ראפרים שבונים תמונה בקצב קבוע עד לשיא מסוים. הכתיבה של ג'ימבו ג'יי, שמושפעת גם משירה מדוברת, יותר מזכירה טטריס. חתיכה אחרי חתיכה שנופלות לתוך המסך ומצליחות להרכיב פאזל שלם במהירות ובחוכמה אדירה. גם כאן, במהירות גבוהה ובנושאים כבדים, הוא מצליח לעשות את זה ולענות על הציפיות הגבוהות שיש מאלבום חדש שלו.
ג'ימבו ג'יי הוא לא ראפר רגיל, והמוזיקה שלו, לפחות בחצי הראשון של האלבום, היא לא בדיוק היפ הופ. אין כאן סאמפלים וצעקות על בס או ביטים שנשמעים במכוון כאילו הם הונדסו על ידי מחשב, ולא נוכחים כאן מפיקים גדולים של ההיפ הופ הישראלי כמו סוויסה, שקל או אורי שוחט. המפיק המרכזי של האלבום הוא גם הבסיסט בלהקת ספא, רועי דורון, והגיטרות בולטות לכל אורך האלבום – בין אם ב'מטקות' שמזכיר מאוד את מאנו צ'או או ב'חתולים', הלהיט הגדול מהאלבום שמושפע מברי סחרוף (זה בולט במיוחד בגרסה האינסטרומנטלית). אבל זה לא אלבום גיטרות לחלוטין. שירים אחרים, כמו 'סצנה בפלוס' ו'טינדר', הרבה יותר דומים סגנונית לשירים המוקדמים של ג'ימבו, עם מוזיקה כיפית שלא נכנסת לתבנית של היפ הופ רגיל. ולמרות השוני המוזיקלי בין השירים, ג'ימבו מצליח לשדר אווירה נינוחה בכל גרסה.
אהבת נעוריי
חזרה לטקסטים, הלב הפועם של "עובדי נמל". אחד הנושאים המעניינים שעולים באלבום הוא הירידה מהארץ, שמשתלב במוטיב המחאה הכללי באלבום. 'מאמי אני על זה' מדבר על מעבר לחו"ל, בשיר שמתחיל בניסיון לרדת מהארץ, משנה קצב באמצע כשהוא יוצא לצוד את הנאצים ומסתיים בדרך הכי ישראלית שיש – עם "טו גלאס אוף עראקס". האלימות הזאת ממשיכה גם באחד משיריו הטובים ביותר, 'תביאו חטיפים'. זה שיר מחאה מעולה שמציב מראה לחברה הישראלית ונוגע בנקודה רגישה ומורכבת – חסימת כבישים בהפגנות. הפער בין התמיכה הבלתי מסויגת בהפגנות לבין הפתרון הברוטלי שמוצע בסוף, מציג היטב את הנטייה של חלקים מהשיח בחברה הישראלית לקיצוניות. כנראה שמספר מערכות בחירות, מבצע צבאי ומגפה עולמית הצליחו להשפיע גם על ג'ימבו.
נושא מעניין אחר שעולה לכל אורך האלבום הוא אהבה, בפרט אהבת נעורים. החל מ"חתולים", הסינגל בו ג'ימבו ורביד פלוטניק מנסים לחדש קשר עם הקראש מהתיכון; דרך 'טינדר (Done That)' המושר מנקודת מבטה של האישה, ועד 'פלאפון' שבו מתארחת רבקה מיכאלי. הנושאים האלה מתחברים אחד לשני ב'מקום הכי נמוך בעולם', שבו ג'ימבו מתאר אהבת נעורים ומשלב בין אהבה לבחורה ולמדינה ("את ואני מביטים בעיניים רטובות על ישראל מתייבשת").
השיר האחרון, שקט יותר מקודמיו, מדבר על ה-11 בספטמבר. התגובה הראשונית של ג'ימבו היא ש"מזל שזה לא כאן". מיד לאחר מכן הוא ואיה זהבי פייגלין, שמתארחת בשיר, מדברים על האנשים שנתקעו במעלית במגדלי התאומים באותו בוקר, בסיטואציה אבסורדית בה איש לא מגיע לעזור להם. זהבי פייגלין חותמת את השיר והאלבום בבקשה לסוף טוב. השיר עשוי להיות לא מובן בשמיעות הראשונות, ויתכן שגם הפרשנות שלי מאוד שונה ממה שהתכוונו אליו במקור. בעיני הוא ה-Closer המושלם לאלבום הזה, שמתחיל (עם עובדי נמל) ונגמר (עם האנשים שנתקעו במעלית) בהפניית הזרקור למי שהיו בשוליים. סוף אינטליגנטי ואמפתי שמצליח לשמור על תקווה מהולה באופטימיות.
COMMENTS