היום אנחנו חוגגים 50 שנה לאלבום הגדול בהיסטוריה, לפחות לפי הדירוג האחרון של הרולינג סטון. הדיון סביב "האלבום הגדול בהיסטוריה" רלוונטי בערך כמו הדיון על החיה הכי נחמדה או הצבע הכי יפה. אנשים שומעים מוזיקה בצורה שונה ואף פעם לא תהיה לזה תשובה חד משמעית. למרות זאת, כדאי להקדיש זמן האזנה ל-What's Going On המדהים של מרווין גיי, שקפץ למקום הראשון בדירוג הטרי. בניגוד להרבה אלבומי מופת אחרים, הוא לא נוצר מתוך פרץ יצירתי שזכה לתמיכה מכל הכיוונים עד שיצא תקליט לאוויר העולם. ראש הלייבל של גיי ואחד האנשים המזוהים יותר מהכל עם מוטאון, ברי גורדי, לא סבל את הדמו בשמיעה ראשונה ואמר ששיר הנושא הוא "הדבר הכי גרוע ששמעתי בחיים". אבל קשה לדמיין את המוזיקה האמריקאית היום בלי ההשפעה העצומה של האלבום, שזכה בצדק למעמד של אלבום מופת.
אי אפשר לדבר על אלבום כזה בלי הרקע שלו. יש אינספור סרטים תיעודיים גם על גיי וגם על סצנת מוטאון בנטפליקס הקרוב אליכם, אז בקצרה: גיי היה כוכב ענק עוד לפני יציאת האלבום, כשמאחוריו אלבומים על גבי אלבומים של שירי סול רגשיים ומעט שטחיים. הוא שאף ליותר, אבל הלחץ הגדול מצד חברת התקליטים, המפיק גורדי (גיסו) ואביו של גיי (שכידוע רצח את בנו באחד מהמקרים המזעזעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, 13 שנה אחרי צאת האלבום); כל אלו השאירו אותו בתוך כלוב של זהב – מוזיקאי רווחי ואהוד, אבל מעין עובד קבלן בתעשיית הסול, לא אמן.
גיי התעקש. ההשראה לאלבום הגיעה בין היתר אחרי שהיה עד לאלימות ששוטר הפעיל נגד גבר אפרו-אמריקאי, בנוסף לעוד לא מעט נושאים בוערים שהטרידו את גיי, והוא סירב להקליט שירים נוספים עד להקלטת What's Going On. האלבום יצא ב-1971, באחד משיאי השפל של ארצות הברית: האבטלה בשיאה, הפגנות ענק ואלפי הרוגים בוייטנאם, מהומות אלימות על רקע גזעי ואחרי רצף התנקשויות במנהיגים שתמכו בזכויות האזרח, כמו מרטין לותר קינג ורוברט קנדי.
מחאה עטופה במוזיקה
הוא השתמש כאן בקול שלו, תרתי משמע. ב-What's Happening Brother גיי נכנס לדמות של חייל שחוזר מווייטנאם ורואה כיצד ארצו שינתה את פניה, בעוד שב-Flying High הוא שר על השימוש האישי שלו בסמים. מיד לאחר מכן, ב-Save The Children, גיי שר על עולם מיואש שנמצא בדרך למטה. בשיר האחרון של האלבום, Inner City Blues, הוא מביע מחאה על האלימות המשטרתית ובזבוז הכסף במירוץ לחלל, באופן שמתכתב עם גיל סקוט הרון, אחד מגדולי זמרי המחאה בכל הזמנים ואולי הראפר הראשון בהיסטוריה. המחאה מתבטאת בדרך יצירתית וכמעט נבואית ב-Mercy Mercy Me (The Ecology), שבו הוא מוחה על המצב הסביבתי ב-1971, לפני חמישים שנה ובתקופה בה משבר האקלים רק עלה לכותרות, שנה לאחר יום כדור הארץ הראשון. הוא מדבר שם על זיהום האוקיינוסים והקרינה בשמיים, ועושה את זה עם מוזיקה רכה ומלטפת. הטקסטים שלו ביקורתיים, אבל הנימה היא לא צינית.
בניגוד לחלק מאמני המחאה הגדולים כמו סקוט הרון או בוב דילן, שמטיחים את המחאה שלהם במאזין, גיי, בהשפעת מוטאון, עוטף אותה בשכבות של מוזיקה. מרווין גיי היה אחד מזמרי הסול הגדולים בהיסטוריה, אבל האלבום הזה הוא לא אלבום סול רגיל. זה שינוי כיוון מהסול המתוק שאפיין אותו בסיקסטיז והוא מראה כאן, בדומה למה שיאפיין אותו בהמשך הקריירה, גיוון מוזיקלי מרשים. הוא נשאר בגבולות הסול (God Is Love), הולך למחוזות הבלוז (Inner City Blues) ויש לו גם השפעות גדולות של ג'אז. מבחינה מוזיקלית, האלבום מגיע לשיא ב-Right On, מסע של 7:32 דקות שעובר דרך Funk, סול ומעט פסיכדליה. כל מוזיקה, בפרט מוזיקה של זמר אייקוני כמו מרווין גיי, כוללת גם את השירה. קולו העצום של גיי נוכח, כמובן, לכל אורך האלבום ומצליח לחבר בין ההשפעות השונות. הוא בעצמו אמר שהוא הרגיש כאילו רק ב-What's Going On הוא למד איך לשיר כמו שצריך, אחרי ששר חזק מדי, לדבריו.
What's Going On התקבל באהבה גם בזמן אמת, עם שלושה סינגלים שהגיעו לעשירייה הראשונה בטופ 100 של בילבורד. גדולתו של האלבום טמונה בחירות שמרווין גיי נטל, הן ככותב והן כמוזיקאי, כדי להכניס השקפת עולם אחרת לגמרי לתעשיית המוטאון. הדבר הזה סלל את הדרך לאמנים אחרים בתחילת דרכם להשיג חופש אומנותי גדול יותר. כיום, שילוב אלמנטים של מחאה הוא מאפיין מרכזי במוזיקה השחורה בארצות הברית (וחלקים גדולים ממוזיקת הפופ). בלי מרווין גיי, גם To Pimp A Butterfly של קנדריק למאר היה נשמע אחרת.
אבל גדולתו של האלבום לא נעוצה רק בהשפעה שלו. השילוב בין מוזיקה מרובת שכבות, קול אלמותי וטקסטים חדים הצליח להוציא מגיי אלבום מורכב מצד אחד וקליט מהצד השני, איפשהו באמצע בין הד"ר קינג לדוכס אלינגטון. בפוסט שהעלנו לכבוד האלבום בשנה שעברה הגדרנו אותו כאלבום שגדל עליך ובתוכך. בין אם זאת השמיעה הראשונה או ה-1,000, תמיד כדאי לפנות זמן כדי להבין מה קורה.
COMMENTS