זה קרה בשיר מספר עשר. הלכתי ברחוב עם אוזניות, ופשוט התחלתי לרקוד. למסתכלים מן הצד זה כנראה היה נראה כמו דיבוק פתאומי או שבץ קטן. אבל מה שחולל את התקרית היה בס שהתחיל כמו בס של טראפ, עם פרקשן יבשים שנשמעים כמו תקתוק עצמות (בקטע טוב), והבס הזה, מה הוא ממשיך לעשות שם? נשמע מוכר באופן משונה… הגוף הבין קודם את מה שלמוח לקח עוד זמן – זה אולי סאונד של טראפ, אבל הבס פשוט עושה את התפקיד המוכר, הבנאלי, המוצה-עד-תום של 12 bar blues! ואז בדקה 1:50 אנחנו עוברים לתחושה פופית יותר עם עצירה דרמטית – when I look up to the stars, I know exactly who we are” “– עוד נחזור למשפט הזה בהמשך, ואחרי 15 שניות הבס מחזיר את החגיגה. על זה תוסיפו שירת גוספל משוחררת, קצת נשפנים של ניו-אורלינס, ותבינו למה לפעמים, אין ברירה אלא פשוט לרקוד. “when I move my body like this, I don’t know why but I feel freedom”.
פיצוץ אטומי
‘We Are’ הוא אלבום שצריך לשמוע מהתחלה עד הסוף, ברצף, ככה גם ג'ון בטיסט ביקש שנאזין לו. כך שאני עושה לו קצת עוול בקפיצה הזו ישר לשיר העשירי. אבל גאד דאם, כשזה טוב זה טוב. והשיר הזה שמתחיל היפ הופי, ממשיך גוספלי, מדלג לניו אורלינס ובכלל עושה טייק אוף ממזרי על ה-12 באר בלוז הישן והטוב, פשוט ממחיש בצורה הכי טובה את האלבום הכל-ז'אנרי, או הנטול-ז'אנר שבאטיסט יצר כאן. אבל בואו נחזור להתחלה.
בטיסט נולד ב-86 באחד הפרברים של ניו אורלינס, למשפחה קתולית מאוד ומוזיקלית מאוד. בגיל שמונה הוא כבר ניגן פרקשן בהרכב המשפחתי, אבל בגיל 11 עבר לפסנתר ונשאר שם מאז, כשהוא משכלל את הטכניקה שלו בלימודי פסנתר קלאסי אבל גם בלימוד-עצמי של מוזיקה ממשחקי מחשב שאהב. הוא למד בג'וליארד, התמקד בעיקר בג'אז והוציא ארבעה אלבומים, כולם שונים ואינסטרומנטליים יותר מהאלבום החדש. יש לו כבר לא-מעט מועמדויות לגראמי ברקורד, ולמי שעוד לא עשה את הקישור – בסיסט הוא גם מי שהלחין את המוזיקה לסרט 'סול' של פיקסאר שיצא השנה, והאצבעות שלו הן שמככבות שם באנימציה היפהפייה.
ניו אורלינס היא מכה מוזיקלית, או ירושלים, אם תרצו. יש משהו אנרגטי שמתנקז לתוך העיר הזו והופך אותה מסתם עיר מהגרים חביבה לפיצוץ אטומי של יצירתיות וגרוב. הדי.אן.איי המוזיקלי שם כבר נספג כל כך עמוק באוויר ובבתים שהיא פשוט ממשיכה לנפק לנו מוזיקאים כמו בטיסט, יצירתיים וחסרי מורא. אבל ניו אורלינס לבדה לא מספיקה, וגם לא התעודה מג'וליארד. בשנים האחרונות בטיסט משמש גם כמנהל המוזיקלי ופסנתרן הבית בלייט נייט של סטיבן קולבר, שם בגדול הוא נדרש לנגן כל ערב שירים אחרים, עם מוזיקאים אחרים, ונחשף לא רק לערמות של מוזיקה חדשה אלא גם לאופן שבו דברים עובדים בתעשייה. ב- We Are התחושה היא שהגענו לאמן בשיא היצירתיות שלו, כשהוא חד, דרוך ומסתער בתשוקה אמיתית על העשייה המוזיקלית.
הבסיס לאלבום הזה הונח בספטמבר 2019, במהלך תשעה ימים שבהם בטיסט והמפיק שלו, Kizzo, הסתגרו מדי ערב בחדר ההלבשה של בטיסט, לפני שעלה להופיע, ויצרו שם. עד מאי 2020 הוא כבר היה כמעט גמור, כשבדרך התחילה, נו אתם יודעים, המגיפה ההיא. בפודקאסט Song Exploder הוא סיפר על תהליך היצירה של השיר הראשון, הנושא את שם האלבום. הבסיס היו ביט והרמוניה שיצר המפיק. עליהם התווספה מלודיה שכתבה המוזיקאית Autumn Rowe, וכשבטיסט שמע אותה מילות הפזמון יצאו ממנו – we are the golden ones, we are the chosen ones. הוא דמיין את עצמו שר אותו בסופרבול, ולכן הצטרפו הביג בנד ומקהלת הגוספל. הוא הקליט את סבא שלו בחדר השינה שלו והכניס את הקטע לשיר. כמעט 200 איש השתתפו ביצירתו.
סיפורים, לא ז'אנרים
זה שיר שעוסק בגיבורים הנסתרים של הקהילה האפרו-אמריקאית. אנשים כמו סבא וסבתא של בטיסט שהיו אקטיביסטיים, עבדו ונאבקו, אבל הם לא נמנים על אותם עשרה אנשים שזוכרים את השם שלהם בהקשר של המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית. The ghetto is full of stars – זו התמה המרכזית של האלבום שבטיסט חוזר אליה שוב ושוב. ‘We Are’ היה גם השם למחאה מוזיקלית לא-אלימה שהוביל בטיסט בניו יורק בקיץ 2020, בשיא ההפגנות של הקהילה האפרו-אמריקאית על האלימות המשטרתית. הגיבורים הנסתרים, הכוכבים שהמציאות לא מאפשרת להם לזרוח, והחיבור האנושי שהוא מאמין שצריך לשאוף אליו. אני חושבת שההתכווננות הזו, יותר מאשר אפילו הכשרון המוזיקלי המבריק של בטיסט, היא שמצליחה ללכד את האלבום הכל-כך אקלקטי הזה. כשמוזיקאי מצהיר שהוא יצר 'אלבום בלי ז'אנר' זו יכולה להיות הצהרה יומרנית, שקשה בסוף לעמוד מאחוריה. אבל כשמבינים שהדבר שבטיסט חתר אליו הוא תחושה של קהילה, של שרשרת דורות שלמרות כל קשיי ההיסטוריה מצליחה ליצור ולזרוח, ברור גם איך הוא מצליח לייצר חוט מוזיקלי שיקשר בין ההתרחשות באלבום. במוזיקה שלו הוא מנסה להעביר סיפור, חוויות חיים, לא ז'אנר. ריבוי האורחים – בשיר ובכל האלבום, הוא הצעד המתבקש הבא. מהסופרת זיידי סמית' דרך מייוויס סטייפלס ועד התזמורת של בית הספר התיכון שבו הוא למד – בטיסט מזמין את כל הקהילה לקחת חלק באלבום, והופך את הביוגרפיה הספציפית שלו למשהו רחב והומני יותר.
אפשר להתעכב על כל שיר באלבום הזה, כי פשוט אין בו שירים לא-טובים. I need you הוא הכלאה מרהיבה בין פסנתר סווינג והיפ הופ. Whatchatalkingbout שם ספוקן וורד חריף על ג'אז מיושן. שלושת השירים – Boy Hood, Movement’ 11 ו-Adulthood הם הליבה שסביבה נוצר האלבום, מהילדות בניו אורלינס עם החבר'ה – פי.ג'יי. מורטון וטרומבון שורטי, דרך קטע פסנתר יפהפה בהשראת התקופה בג'וליארד ועד התחכום והיופי המעודכנים שב-adulthood. Show me the way הוא שיר אהבה למוזיקאים גדולים שקדמו לו – מאלה פיצג'רלד ועד וו טאנג קלאן, בבקשה שיראו לו את הדרך. והשיר האחרון שמורכב רק מפסנתר וסימפולים של קולות מכיל את כל הגעגוע ואת כל הכמיהה לעתיד טוב יותר. ריבוי הז'אנרים וריבוי האורחים לא מעמיסים, לא נמצאים שם כדי להוכיח לנו את הוירטואוזיות של בטיסט כיוצר, אלא ההיפך: הם שם כדי לתקשר עם המאזין בכל רובד של זמן – ההיסטוריה, ההווה והחזון לעתיד. זה אלבום מקורי, מורכב אבל מתקשר מאוד, שלדעתי יגדל אל תוך העשור הזה ועוד יזכר כאחד מסמניו המוזיקליים.
להאזנה לאלבום:
COMMENTS