ללא פילטרים /// מחשבות על סרט הדוקו החדש על בילי אייליש – "The World's a Little Blurry"

באחד הקטעים המרגשים באגביותם בסרט הדוקו החדש על בילי אייליש, "The World's a Little Blurry" (או בשמו העברי "העולם קצת מטושטש"), נתקלת אייליש בפסטיבל קואצ'לה מאחורי הקלעים בקייטי פרי, הכוכבת הוותיקה ולמודת הקרבות במונחי עולם הפופ. פרי מחבקת אותה באהבה, ואז אומרת לה בחצי מבוכה משהו בסגנון: "תשמעי, עשר השנים הבאות הולכות להיות מטורפות עבורך. אז אם תרצי לדבר, אני כאן". היא יודעת שבשביל אייליש, בת ה-17 באותו זמן, זוהי רק ההתחלה של מסע לא פשוט בנבכי התהילה הבלתי ניתנת לתיאור שנחתה עליה בגיל כל כך צעיר, ובזמן כל כך קצר. ומצד שני, במהלך הצפייה בסרט רחב היריעה הזה, נדמה שדווקא לבילי אייליש הטינאייג'רית יש כמה דברים ללמד את הכוכבת המנוסה ממנה, ואולי גם את כולנו.

אני אמנם הגעתי כבר חצי מאוהב עוד לפני הסרט, אך בטוחני שגם להייטרים שבינינו יהיה קשה שלא לצאת מהצפייה שבויים בקסמה של אייליש, אם לא לפחות ביראת כבוד לדרך שהילדה הזאת עשתה בשנים האחרונות. ואכן, הסרט האינטימי מלווה אותה כמעט מהיותה ילדה שהעלתה כמה סרטונים ליוטיוב מהחדר של אחיה, ועד להפיכתה לאחת הכוכבות הגדולות בעולם, המוזיקאית הצעירה ביותר אי פעם שזכתה בגראמי, והאישה הראשונה אי פעם לזכות בכל ארבע הקטגוריות החשובות בטקס – גם זה עדיין מהחדר של אחיה, שבו הוקלט כל האלבום עטור השבחים שלה. "העולם קצת מטושטש" מציג את המסע הזה כמעט ללא פילטרים או ייפוי המציאות, בצילומים חושפניים ואישיים – בטח יחסית לז'אנר ה"דוקו-פופ" העמוס לעייפה – צילומים שלא חוסכים מאיתנו את נפתולי הדרכים שבין העליות והנפילות (ואני מתכוון לנפילות במובן המילולי ביותר – חכו לרגע האאוץ' האולטימטיבי), ומציבים בפני הצופים את הניצחונות הגדולים יד ביד עם המבוכות שבדרך: מהופעות הענק מול עשרות אלפי אנשים ועד הבכי החרישי הקטן לבד בחדר, מהמפגש המרגש עם אליל נעוריה ג'סטין ביבר ועד התקפי ה"טיקים" הפיזיים והנפשיים שלעיתים עלולים להיות קשים לצפייה. כמעט הכול שם, מתועד באדיקות על גבול האובססיביות – בין אם על ידי צוות הצילום הצמוד (שקיבל מאייליש יד חופשית בכל הנוגע לעריכת החומרים), או על ידי המשפחה עצמה.

בניגוד לאלמנטים שהפריעו לי קצת בסרטים אחרים בסוגה (אהממ… כחכוך בגרון… ביונסה), שנוטים להפוך את מושא הסרט לחצי אל, ואפילו פיסות החיים ה"אותנטיות" שהוצגו בהם נראו מעט מהונדסות, כאן הסיפור שונה: זה לא עוד מקרה של "זבוב על הקיר" – הזבוב עד כדי כך על הקיר שהוא כבר הופך לחלק מהמשפחה. ואיזו משפחה, יא וואראדי. באמת קשה לתאר מה עובר על ההורים של אייליש, שמצד אחד מלווים אותה בכל צעד ואף דוחפים אותה – לעיתים מעבר לקצה שלה, כמו בסצנה מכמירת לב בזמן סשן צילומי סלפי מתיש – ומצד שני חרדים למה שעלול לקרות לה בעקבות ההצלחה. הסרט מפגיש אותנו עם הפחדים האלה באופן מאוד מכיל (ובואו נודה בזה, כמעט מעריץ), אבל גם גורם לנו לחשוב האם זה שווה את כל ההשלכות. בעיקר מדהים להיזכר כל פעם מחדש – וקל מאוד לשכוח את זה – שבתוך המותג האדיר שנקרא "בילי אייליש" מסתתרת גם אותה נערה שבסך הכול רוצה לעבור טסט נהיגה, או לבלות עם חברות, או לקבל הודעת טקסט אוהבת מהבויפרנד – הודעה שלא תמיד מגיעה. נסו להיזכר רגע בכל הצרות שהיו לכם כשהייתם טינאייג'רים, איך כל משפט או מבט או סמס היה יכול להוות עבורכם אופוריה מטורפת מחד או סוף העולם מאידך. ועכשיו, דמיינו שאתם חווים את מערבולת הרגשות הזו בזמן שאתם כוכבי ענק בינלאומיים, בעוד עיני כל העולם נשואות אליכם, ושופטות כל צעד ושעל שתעשו. הלא אפשר להשתגייע.

בטיימינג סמלי, יחד עם הדוקו המדובר שיצא לאחרונה על בריטני ספירס, שמתמקד בדיעבד בסיכול הממוקד שהיא עברה על ידי המערכת המשומנת שסביבה ועל ידי התקשורת, מעניין לצפות בדוקו שמצליח לתעד בזמן אמת התבגרות אישית ומקצועית של זמרת, שמנסה בכל כוחה לשמור על שפיות יחסית, בעזרת סביבתה התומכת (איזה נסיך פיניאס, אחיה ושותפה ליצירה!), ואפילו בעזרת התקשורת – שהפכה בעשור האחרון להרבה יותר בלתי אמצעית, בזכות הרשתות החברתיות והקשר הישיר של האמנית עם מעריציה. אייליש, בניגוד לבריטני ספירס, יכולה לפתוח לייב אינסטגרם בכל רגע נתון ולקבל אהבה מיידית ממיליוני העוקבים שלה – אך האם זהו חיבוק אמיתי, או רק אשליה של קהילתיות ו"ביחדנס"? בסצנה לקראת סוף הסרט, אייליש עולה לסרטון לייב מחדר אפל וכחלחל, פשוט בוהה במסך, רק היא ועכביש המחמד שלה, בלי שום מטרה מוגדרת. כשהיא מכבה את הסרטון היא ממלמלת, ספק לעצמה ספק למצלמה: "300 אלף איש צפו בחרא הזה עכשיו. למה?!". אבל היא יודעת היטב למה. זו התמכרות דו צדדית – של המעריצים לקבל עוד חתיכה מבילי ולהרגיש טיפה יותר קרובים אליה, ושלה עצמה לתחושת האדרנלין הפועם כאשר מיליון איש מצפים למוצא פיך – גם אם יוצא מתוכו עכביש. יש ציטוט ידוע ושחוק של ג'ניס ג'ופלין, על כך שהיא הייתה עושה אהבה עם 25,000 איש על הבמה, ואז חוזרת הביתה לבד. אז דמיינו מה היה קורה אם לג'ניס ג'ופלין היה אינסטגרם.

למעריצים שרופים של בילי אייליש הסרט הזה יהווה עוד צוהר לחייה הפרטיים ולמקורות יצירתה, והם ודאי לא זקוקים להמלצתי. לאנשים שפחות מצויים בחומר, אני מאמין שהסרט יכול לשמש פתח להיכרות מחודשת עם אמנית מפתיעה בכנותה ובפתיחותה, ובכלל עם החוויה הייחודית והבלתי נתפסת של כוכבות ותהילה בגיל כה צעיר. ואולי, הכי מסקרן יהיה לצפות בסרט ההמשך, שוודאי יגיע בעוד עשר שנים, ולהיווכח האם היא אכן צלחה את המסע הזה בגאון. נחזיק לה אצבעות. אז עשו לעצמכם טובה, פנו לכם שעתיים וחצי (כן, כן, זה אורך הסרט, והוא לא משעמם לרגע) וצפו ב"העולם קצת מטושטש". אולי גם אתם תצאו ממנו קצת מטושטשים. בקטע טוב.