"יש כמה אנשים שמנסים למצוא מי. יש כמה אנשים שמנסים למצוא למה. יש כמה אנשים שלא מנסים למצוא כלום, חוץ מהממלכה הגדולה בשמיים". כך נפתח האלבום החדש של ניק קייב, הראשון מאז 1982 שלא כולל את הבאד סידס (עקב מגבלות הקורונה). זאת הפעם הראשונה בה וורן אליס, הכנר ושותפו של קייב להלחנת השירים של הזרעים הרעים, מקבל קרדיט כשותף מלא באלבום.
מאז ומעולם ניק קייב ידע לבנות אווירה של פחד. זה מתחיל עוד בגרסת הכיסוי מקפיאת הדם ל-Avalanche של לאונרד כהן – השיר הראשון באלבום הראשון של הבאד סידס, ועובר דרך אלבומים כמו Tender Prey או Murder Ballads. היצירות האחרונות שלו, Skeleton Tree מ-2016 ו-Ghosteen מ-2019, עסקו באבל האישי של קייב שאיבד את בנו. הטרגדיה זוכה כמובן להתייחסות באלבום החדש, אבל האימה בו היא כללית יותר. זה אולי האלבום האקטואלי ביותר של קייב.
הרגשת האימה נוכחת כבר בשיר הראשון, Hand of God, אחד השירים הקליטים ביותר באלבום. השיר נפתח בתיאור מסע בצל נהר שעולה על גדותיו ונגמר במקהלה שחוזרת על קריאות פחד והתפעלות מאותה יד אלוהית. לאחר מכן, ב-Old Time, הקצב עולה והטקסט הופך לדכאוני יותר: "העצים שחורים והעבר הפיל אותנו על הברכיים בזמנים קרים/ החלומות של כולם מתו"; ובהמשך משלב בין נוסטלגיה (כולל רפרנסים ל-By The Time I Get To Phoenix ואולי גם ל-Higgs Boson Blues) ללידה מחודשת.
לאחר מכן אנחנו מגיעים ל-Carnage, שיר הנושא, שיר רך יותר מהשניים הראשונים שעוסק באהבה ופרידה. מצד אחד המוזיקה רכה ורגועה, מצד שני הוא מדבר על געגוע בצורה הישירה ביותר. "זאת רק אהבה מלווה בגשם ואני מקווה שאראה אותך שוב", אומר קייב. הניגוד בין הטון הרך והאופטימי של השיר לשמו, מילה שמתארת טבח המוני וברוטלי באנשים, בולט בעוד שירים באלבום. המוזיקה היפה של קייב ואליס מתחברת למילים כואבות במיוחד, גם כאן וגם בהמשך.
אחריו יש את אחד משיאי האלבום ואולי השיר הפוליטי ביותר בקריירה של קייב, White Elephant. השיר מספר את סיפורו של צייד לבן שירה בכל אחד שהתקרב אליו, ומיד לאחר מכן עובר לעסוק במפגין שחונק למוות פסל עם הברך, התייחסות ישירה למותו של ג'ורג' פלויד. "אני ונוס של בוטצ'ילי עם פין", שר קייב. "אני פסל קרח שנמס בשמש. הנשיא התקשר לרשויות הפדרליות. תכננתי את זה במשך שנים. אני אירה לכם בפנים אם תחשבו להתקרב לכאן". גיטרה ותופים מלווים את השירה החצי-דיבורית שלו, שמצליחה להעביר את תחושת האימה והפחד מהצייד שיירה בכל מי שיתקרב אליו. בתוך כל האימה הזאת, 3 ורבע דקות לתוך השיר, הוא משתנה לחלוטין. המוזיקה האיטית והטקסט הזועם של קייב מתחלפים במוזיקה שמזכירה מאוד רוק קלאסי, ומקהלה שמדברת בשבחו של העולם הבא. "אל תשאל מי, אל תשאל מה, יש ממלכה בשמיים. כולנו באים הביתה לתקופה", חוזר על עצמו במשך כמה דקות. מתוך כל היאוש הזה יוצאת תקווה. קייב, באופן מודע, לא מבהיר אם מדובר בתקווה של הצייד לכך שהוא יזכה לגורל טוב יותר בעולם הבא, או בפרץ של אופטימיות שלא קשור כלל לטקסט האלים הזה.
קטסטרופה קהילתית
אי אפשר לדבר על האלבום מבלי להתייחס לוורן אליס, ובמידה מסוימת אי אפשר להתייחס לניק קייב בלי וורן אליס. אליס, יד ימינו של קייב, מלחין יחד איתו את השירים של הבאד סידס מאז 2013 (וחבר בה מאז 1994). השניים שיתפו פעולה גם בגריינדרמן, להקת הגראז'-רוק מאמצע שנות האלפיים, ובפסקולים לסרטים שונים. המולטי-אינסטרומנליסט זוכה לקרדיט מלא כשותף באלבום, גם בשם האלבום וגם בקרדיט על הכתיבה וההלחנה של כל השירים. המוזיקה יותר אנרגטית ממה שראינו ב-Ghosteen השמיימי או Skeleton Tree השקט, אבל עדיין רחוקה מאוד מהחומרים המוקדמים יותר של קייב וקרובה למחוזות האמביינט. השילוב בין הסינתיסייזר לכינור מכניס נפח למילים של קייב, והמוזיקה המינימליסטית הזאת מצליחה להעביר את המאזין בין הברוטליות לרוך שאפיינו את קייב כל הקריירה, וגם כאן.
צילום:estrelas e limóns, ויקיפדיה
ארבעת השירים האחרונים באלבום הם הרבה יותר רכים. אלברקרקי, השיר החמישי, הוא שיר אהבה נוסף שמתייחס לעוצר הטיסות שיש בעולם בשנה האחרונה. Lavender Fields ו-Shattered Ground מזכירים מאוד את Ghosteen, הן מוזיקלית והן תמטית. הראשון נוסטלגי לילדותו של קייב בן ה-63, השני על האבל בחיים בלי ארתור, בנו בן ה-15 שנהרג לאחר שנפל מצוק בהשפעת LSD. "בכל מקום בו אתה נמצא, אני מחזיק את ידך", שר הזמר, וכך מהדהד את "אני לצידך" מ-Ghosteen Speaks, אחד מרגעי השיא של האלבום הקודם.
השיר הסוגר את האלבום, Balcony Man, מספר את סיפורו של איש המרפסת, אצלו הכל בסדר עד שכבר לא. הוא מזגזג בין פרצי אהבה ("הבוקר הזה מדהים וגם אתה") לבין הערכה עצמית לא ברורה ("אני שק במשקל מאתיים פאונד של דם ועצמות שדולף על הכיסא האהוב עליך"). "אתה רפה, ומדהים, ועצלן", אומר קייב. "מה שלא הורג אותך הופך אותך למשוגע יותר". 2020 במשפט, אם תרצו.
בסופו של דבר, זה אלבום מיוחד בקריירה הענפה והמפותלת של קייב. יש כאן שירים אגרסיביים, אבל במקום האהבה לנשק החם והגיטרות של Stagger Lee, למשל, הם הרבה יותר מופשטים, בחסות מוזיקה כמעט חסרת-קצב. יש כאן שירים עדינים ומלאים באהבה וגעגוע בדומה ל-Ghosteen, אבל בשונה ממנו או מכמעט כל אלבום אחר של קייב אנד אליס, כאן מורגשת התקופה שבה נוצרו השירים. "קארנאג' זה אלבום ברוטלי ויפה מאוד שמבוסס על קטסטרופה קהילתית", כתב קייב באתרו The Red Hand Files.
COMMENTS