קילפתי תפוז /// רועי ויינברג במסע אחר שירי התפוז במוזיקה הישראלית

איור: אלעד אלחרר

אחד הסמלים הבולטים ביותר של מדינת ישראל, החל מימיה הראשונים של התנועה הציונית, הוא התפוז. תפוזי ג'אפה הישראלים הפכו לגאווה מקומית והפרי הכתום הופיע על בולים, פוסטרים והפך לאייקון ישראלי. בדומה לכל אייקון אחר בתרבות המקומית, מרתק לעקוב אחרי המקום שהוא תפס לאורך ההיסטוריה המוזיקלית שלנו. רועי ויינברג יצא למסע בשביל קליפות התפוזים.

התפוז נכח עוד בשירים העבריים המוקדמים, חלקם יצאו לפני שהשימוש בקיצור של 'תפוח הזהב' נכנס לשפה העברית באופן מלא. כך למשל שמואל בס (1899-1949) כתב ש"בעצם ידינו נשתול ונקטוף תפוח ארצנו תפוח זהב", וכך גם לוין קיפניס כתב שיר שלם על קטיף תפוזים עוד ב-1923. באותה תקופה היו לא-מעט שירים ציוניים שדיברו על בניית הארץ, ופרדסים בלטו במיוחד בישוב העברי הצעיר.

ייצוג מובהק יותר של התפוז כסמל סטטוס בשנים הראשונות למדינה הוא שירה של רבקה זוהר מ-1971, 'במדינת התפוז'. השיר, שנכתב על ידי עלי מוהר, כולו אופטימי, תמים ופטריוטי. משפט כמו "יושבים יהודים שומרים ועובדים/ ויש להם גם ממשלה" עלול להשמע ציני או סאטירי היום, אבל הוא מצליח לבטא את הצייטגייסט, רוח התקופה של אז, בצורה מושלמת. הקול האדיר של זוהר מלא הכרת תודה בהמשך השיר: "ארץ ישראל, הו תודה לאל/ שאנחנו כאן". התפוז משמש כאן סמל לישראליות שהאמינו בה בזמנו, בתקופה בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור. "ריח תפוז וריח ים/ איזה מקום יפה וחם", שרה זוהר בשיר שאומר בכוונה טהורה ואמיתית, שבאמת נפלא פה.

התפוזים מופיעים פעם נוספת באחד משירי הרוק הישראלים הגדולים ביותר, 'סוף עונת התפוזים' של תמוז. מוזיקה ציונית נרגשת בסגנון הלהקות הצבאיות פינתה אז את הדרך לרוק שמהדהד השפעות של מוזיקה בריטית ואמריקאית מאותה תקופה. כאן זה מתחיל בריף אגדי של יהודה עדר ובהפקתו של לואי להב, חודשים לאחר שהיה ממפיקי Born To Run האלמותי של ברוס ספרינגסטין. השיר מדבר בעיקר על סוף העונה, ולא בהכרח זאת של התפוזים. כל אחד מהבתים השונים מדבר על פרידה של הדובר ממישהי אחרת. בבית אחד התפוזים מסמלים את סיום החורף, בבית אחר סוף עונת הרחצה מסמלת את סיום הקיץ. באופן ישיר התפוזים מסמלים סיום תקופה, או לכל הפחות סוף של אהבה קצרה. פרשנות אחרת, שעשויה להתחבר לחומרים שמאיר אריאל הוציא בשנים מאוחרות יותר, כמו 'שיר כאב', יכולה לטעון כי מדובר בסיום של תקופה משמעותית יותר, עידן התמימות. הפרשנות הזאת באה לידי ביטוי בשורות כמו "סוף עונת האהבה" בשיר הזה, או בשירים אניגמטיים יותר כמו "תקווה" או "שיר כאב" מאלבומו הראשון של אריאל שיצא ב-1978, שנתיים לאחר 'סוף עונת התפוזים'. מעטים השירים של אריאל שניתן לפרש רק בדרך אחת.

נקפוץ כמעט 15 שנים קדימה ל-1989. אריק אינשטיין ויוני רכטר מוציאים אלבום שירי ילדים שזוכה לאחד השמות הטובים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, 'הייתי פעם ילד'. זה לא אלבום ילדים רגיל, אבל חלק משמעותי מהשירים בו נכנסו לקאנון שירי הילדים הישראלי. אחד מהם הוא כמובן 'קילפתי תפוז' שכתבה נורית זרחי. הדובר מספר על ילד שהוא מצא בתוך תפוז. הילד, שהתעורר משנתו, מבקש ממנו להחזיר את פלח התפוז למקום ולעזוב אותו בשקט. השיר זכה למעמד מיתי בזכות השילוב בין הפנטזיה שמתארת זרחי, ההגשה של אינשטיין והלחן הכיפי של רכטר. מבט מעמיק על המילים משאיר את הקורא, או המאזין, בתחושה שיש כאן משהו מעבר.

זאת לא פנטזיה רגילה. בניגוד לשירי או סיפורי ילדים אחרים, כולל כאלה של זרחי עצמה, אין כאן סוף שמח או פעילות מרגשת במיוחד – הילד נשאר לבדו בתפוז וממשיך לישון. מאחורי הפסנתר והעיבוד שנוגע ברגאיי, ז'אנר שלא ממש היה קיים עד אז בעברית, מסתתר סיפור על ילד שמעדיף להשאר בתוך התפוז שלו ולהמנע מהעולם החיצון, או לחלופין על העולם החיצון שמנסה להוציא את אותו ילד ממקומו. התפוז של נורית זרחי יכול להתפרש כבית או ככלוב, תלוי במתבונן. מה שבטוח זה שנשארנו עם שיר נפלא:

התייחסות מעניינת אחרת לתפוזים במוזיקה העברית נמצאת בתחילת המאה ה-21, בעטיפה של אלבום הבכורה המופתי של שייגעצ, 'ניו יורק-רפיח'. בשונה מהתפוזים השלווים של נחום גוטמן מתחילת הכתבה, התפוז הישראלי שלהם כועס, יושב על מגבר ומעשן סיגריה. דימוי חזק מאוד בפני עצמו, גם אם אין התייחסות לתפוזים באלבום.

עטיפת האלבום של שייגעצ, ניו יורק-רפיח

'תפוזים' של יוני בלוך הוא שיר קטן באלבום גדול, 'אולי זה אני' שיצא ב-2003. בשיר, שנכתב על ידי שותפו של בלוך, ברק פלדמן, הדובר מנסה לצאת מריב עם בת זוגו דרך מיץ תפוזים."הלכתי הצידה וסחטתי לך/ שלושים תפוזים שהיו במטבח/ את חייכת ששאלת אם זה מיץ אמיתי/ אולי את בכל זאת אוהבת אותי". התפוזים בעולמו של בלוך מייצגים משהו נוסטלגי ופשוט יותר, כשבמקביל הוא מצליח לשמור על גישה מפוכחת. הבעיות שלו עדיין לא נפתרו, אבל הוא הצליח ליצור רגע קטן של נחת.

יחס מעניין נוסף לפרי מגיע מהכיוון של הבילויים, בשיר שהיה חלק מאלבום עצום אחר, 'שכול וכישלון' שיצא ב-2007. בשיר שנכתב על ידי ימי ויסלר, מוזיקה בלקנית קופצנית מכסה מילים קשות על ניחום אבלים שאיבדו את ילדיהם. "לימון וקלמנטינה, אשכולית ומנדרינה, הם אחיו ואחיותיו של התפוז", הם שרים ומצטטים סלוגן ישן של המועצה לפירות ההדר, "נותנת החסות" הלא רשמית של השיר והמפיצה לשעבר של תפוזי ג'אפה, לפני הפרטתה ב-1991. הסתירה בין המסר הנוסטלגי והמוזיקה הכיפית לטקסט הקשה, מוסיפה עוד רובד לשיר.

השיר הבולט האחרון, לעת עתה, הוא 'מות התפוז' של רונה קינן מהאלבום בעל השם הדומה ('זמן התפוז') שיצא ב-2018. קינן, שכתבה והלחינה את השיר, קוברת את התפוז ואיתו את הנוסטלגיה. בשונה מהשירים האחרים שהוזכרו עד עכשיו בכתבה, כאן התפוז הוא לא רק דימוי, אלא נושאו המרכזי של השיר. באחד מהשירים המדויקים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות, קינן מחברת באמצעות התפוז בין שירים על סיום הנוסטלגיה ("היו הספדים נוגעים ללב/ מי החלום היו מרים/ העץ לא לבלב"), לשכול ("מותו של עץ התפוז/ בקיץ שוב מלחמה/ ושוב הדמעות, שוב אין ברירה"). קינן בוחרת בכוונה את אחד הסמלים הגדולים של הישראליות הישנה ומצליחה להביע דרכו מחאה ישירה לא פחות משירי רוק או היפ-הופ אגרסיביים.

אין יותר מדי במשותף בין השיר של קינן לשיר הראשון אליו התייחסתי, 'במדינת התפוז' של רבקה זוהר. בעוד שהשיר של זוהר מדבר על ה"יש" – יש ממשלה ליהודים, יש מדבר ובונים עיר; השיר של קינן מדבר על ה"אין" – הסדק שהתגלע, העץ שלא לבלב והברירה שלא הייתה. זוהר מסיימת את השיר שלה ב"אנחנו כאן", קינן את שלה ב"רציתי לכתוב לך שיר יפה". אחד מדבר על אתוס לאומי, אחד על סיום אישי של תקופה.

כל זה מתחיל ונגמר בתפוז. אותו אחד שבישר למאיר אריאל שזה הזמן לעזוב את ניצה, שאריק אינשטיין מצא בו ילד ישן, ושנתן ליוני בלוך אמונה זמנית שהכל יהיה טוב. בדומה לכל סמל אחר בתרבות, התפקיד של התפוז השתנה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה הקצרה של המוזיקה הישראלית, וסביר שימשיך להשתנות. רק תזכרו שגם אם ישראל כבר לא מייצאת תפוזים לכל העולם, עדיין אפשר למצוא תפוזים לא רעים בכלל בסופר הקרוב אליכם.