היום לפני עשר שנים הגיח לאוויר העולם אלבום האולפן השמיני של רדיוהד, בדיוק ארבעה ימים לאחר ההכרזה על צאתו. הוא יצא לרשת, בלי יחסי ציבור, בלי הופעות, בלי טיזרים וללא כל הכנה מראש. האלבום שוחרר בכמה מהדורות: קובץ דיגיטלי, תקליט ויניל וגרסת דלוקס שכוללת דיסק, שני תקליטים ועיתון מיוחד (אלבום העיתון הראשון בהיסטוריה של המוזיקה אני משער).
קשה להסתיר את העובדה שמדובר באחד האלבומים הפחות פופולריים של הלהקה – הוא קצר מאד, בסה"ב 8 רצועות, אין בו אף שיר עם סאונד חדש, משהו שמאתגר את האוזניים כמו שיש בכל באלבומים הקודמים.
אבל מבחינת הלהקה, מדובר באלבום חדשני ופורץ דרך שלהם מבחינת הדרך בו הוא נוצר, אולי אפילו יותר מקיד איי.
כנראה שיש לכך שתי סיבות – הראשונה היא הקושי הרב של הלהקה להקליט אותו. אחרי 18 חודשים של הקלטות הלהקה הרגישה שהיא במבוי סתום, ואז המפיק נייג'ל גודריץ' הציע לעשות ניסוי של שבועיים (שהפכו לחצי שנה) בהם לא מקליטים עוד מוזיקה חדשה אלא משתמשים רק בפטיפונים ובתוכנות מחשב כדי ליצר לופים ולערוך מוזיקה מקטעים שכל אחד הקליט. כשחברי הלהקה מדברים על תהליך ההקלטה הזה, הם משווים אותו לעריכה של סרט. יצרו המון מקטעים, חיברו ושכפלו אותם, הוסיפו עוד קולות וכלים וכך יצרו את האלבום. לכן אם יש משהו שלאלבום הזה יש ולאחרים אין זה המון גרוב והמון קצב.
הסיבה השניה קשורה לעניין המקצבים ושכבות הסאונד שנוצרו בתהליך ההקלטה. אחרי שהאלבום היה מוכן ושוחרר, הלהקה הבינה שאין לה שום דרך לנגן אותו בהופעות. הפתרון שנמצא הפך להיות משהו שהפיח המון חיים בלהקה – צירופו של המתופף קלייב דימר (פורטיסהד) להופעות בתור מתופף ופרקשינסט שני.
אם את 'אין ריינבואז' רדיוהד ניגנה לייב ועשתה ניסויים על השירים מול קהל, כאן מגיע משהו הפוך לגמרי – ערימת שירים שהלהקה תצטרך לגלות מחדש כדי לנגן לקהל.
לדעתי, הפוטנציאל הענקי של האלבום, לעומת האכזבה היחסית ממנו, מתממש בגרסאות הלייב של השירים, ולכן אני ממליץ למי שלא אוהב את האלבום, או למי שלא שמע אותו – להאזין לגרסה החיה שלו מהמרתף…
יש המון אנשים שהעידו שדווקא הגרסה הזאת, פתחה אותם לאלבום עצמו. מעבר לשירי האלבום, תמצאו בה גם שלושה ביסיידז נפלאים, שעד היום אני לא מבין איך לא מצאו את דרכם לאלבום.
מעבר לחדשנות הטכנית, כל הקונספט של האלבום הוא לידה מחדש וטרנספורמציה, כך לפחות לפי תום יורק, שאמר בראיון שהצד הפיסי של האלבום הוא חלק מאד משמעותי מהיצירה.
תוכלו לראות את העיתון מתוך המהדורה המיוחדת כאן.
"הכל התחיל במאחורה של הראש שלי, האובססיה שלי עם הסביבה ועם דלק מאובנים. זה גרם לי לחשוב על כמות היצורים והחיים שדרכו על כדור הארץ מבלי שיש לנו מושג עליהם, וגם לעולם לא יהיה לנו" – כך מספר יורק בראיון.
סטנלי דונווד, שאחראי יחד עם יורק על הצד הויזואלי של אלבומי הלהקה, יצר עולם דימויים וסמלים של הטבע – עצים, ציפורים, נופים, ולצד זאת יצורים מסתוריים ודימיוניים, חלקם ללא צורה ממשית.
והעיתון? גם הוא עובר טרנספורמציה – מתפורר, דוהה, ונאכל על ידי הטבע בדרך להפוך למשהו חדש.
זו לא היצירה הכי גדולה של רדיוהד, אפילו לא קרוב, אבל יש כאן הרבה רעיונות מעניינים, והרצף של ארבעת השירים האחרונים באלבום הוא אחד הרצפים הכי טובים שתמצאו בכל הדיסקוגרפיה שלהם.
COMMENTS