יותר מתחנה /// רועי ויינברג חוגג 45 ל-Station to Station של דייויד בואי

באמצע שנות השבעים דיוויד בואי היה במשבר. התמכרות קשה לקוקאין ורצון להשתחרר מהתדמית של זיגי סטארדסט הובילו לאלבומים ניסיוניים יותר, בין אם בכיוון של גלאם רוק (Diamond Dogs) או של סול (Young Americans). באלבום הבא, Station to Station שיצא היום לפני 45 שנה, הוא הלך לכיוון ניסיוני יותר. בהתאם לשמו, האלבום הוא מעין גשר בין התחנה הראשונה בקריירה של בואי בלוס אנג'לס, לתחנה השנייה בברלין, עם בריאן אינו ורוברט פריפ.
Station to Station, יותר מהכל, מראה כמה דיוויד בואי הוא יוצר מגוון, ועושה זאת בשישה קטעים בלבד. זה מתחיל כבר בשיר הנושא, שיר של 10:17 דקות שנפתח בקטע נגינה ארוך ועמוס של מעל 3 דקות. רק אחריו שומעים את בואי מכריז על חזרתו של הדוכס הלבן והרזה, הדמות האנורקטית שהוא עטה על עצמו בניסיון להתמודד עם החרדה שמלווה את ההצלחה והשימוש בקוקאין.

הקוקאין, במובן מסוים, מגדיר את כל האלבום. זה מתחיל ב-Golden Years, אחד מלהיטיו המצליחים ביותר של בואי בארצות הברית. השיר, שהוצע במקור לאלביס פרסלי, הוא ניגוד לשיר הקודם באלבום הן מבחינת הנימה האופטימית של המילים והן מבחינת הלחן, ומהווה המשך ישיר לאלבומו הקודם, Young Americans. בהמשך, מגיע שיר על משבר אמונה בחסות הסם הלבן, Word on a Wing; וב-TVC15 מתוארת הזיה שבה אחד מחבריו של בואי, איגי פופ, דמיין את חברה שלו נאכלת על ידי הטלוויזיה. השיר הזה, בעודו מספר את ההזיה, לא מצליח לשמור על מבנה קוהרנטי בדומה לשירים אחרים של הזמר הבריטי. השילוב בין הפסנתר, הקפיצה החוזרת מהפזמון לבתים וקולות הרקע המבוהלים, מצליח לבנות את אווירת ההזיה בצורה מרשימה. בשני השירים האלו ובשיר לאחר מכן, Stay, בולט הניגוד בין המילים הקשות למוזיקה החיובית שמנגנים קרלוס אלומר וארל סילק, הגיטריסטים של בואי שמככבים באלבום.

מתוך השפל
היינו עלולים לחשוב, לפני השיר האחרון באלבום, שמדובר באלבום לא קוהרנטי של זמר רחוק משיאו. ואז מגיע Wild Is The Wind, אחת מפסגות הקריירה של בואי. הגיטרות מהשירים הקודמים מפנות את מקומן לקולו של בואי, באחד הביצועים הקוליים הנפלאים ביותר בהיסטוריה שלו ואולי של המוזיקה בכלל. אפשר להתייחס ל-Station to Station כתחנת מעבר בין הרוק של לוס אנג'לס ומיק רונסון לבין האמביינט הברלינאי של בראיין אינו. מבחינה היסטורית, כשסוקרים את הקריירה או את החיים של בואי על כל 27 אלבומיו מדובר בהערכה נכונה, אבל אחת שלא עושה צדק עם היצירה הזאת.

בעוד ש Station to Station לא מציג סיפור אחיד כמו The Rise and Fall Of Ziggy Stardust, לא מדויק כמו Scary Monsters ולא מקפיץ כמו Let's Dance, הרי שהוא אחד האלבומים החריגים ביותר והטובים ביותר של בואי (שאמר שהוא לא זוכר דבר מההקלטות). מנקודת השפל הזאת של חייו – ההתמכרות לקוקאין, פשיטת רגל, שבועות בלי שינה ונטיות פשיסטיות, הוא הצליח ליצור אלבום מרהיב שמדלג בין רעיונות מוזיקליים וליריים בקלילות ומשלב בין אליאסטר קראולי, פרדריך ניטשה, דיסקו וניו וויב בפחות מ-40 דקות. גם אחרי 45 שנים, מגלים משהו אחר בכל שמיעה נוספת של המאסטרפיס הזה.