פעם, לפני כמה שנים, כשעוד היה מותר לאכול בחוץ, הגעתי לאחד המקומות המוכרים של אייל שני בתל אביב, רגע לפני שהתחילה משמרת הערב. אחת העובדות יצאה עם ערימת עלי מרווה ושרפה אותם על המדרכה בכניסה למסעדה, במטרה לטהר את המקום מרוחות רעות ואנרגיות שליליות. כבוגר לא מדופלם של הודו, ויפאסנה, פסטיבלי בומבמלה, שנטיפי ועוד שמות קוד עמוקים ופחות עמוקים של רוחניקים, הרגשתי שכבר מזמן עברתי את השלב הזה, והאינסטינקט הראשוני שלי היה כמובן לעקם פרצוף ולרטון לעצמי "נו עוד פעם אייל שני והשטויות שלו". אבל ברגע שניחוח המרווה התפזר באוויר והגיע לאפי, הפקק שבי השתחרר בהדרגה, שכבות הציניות התקלפו אט אט, אולי קצת נזכרתי בדברים שכבר שכחתי, ולרגעים אחדים באמת הרגשתי יותר מרומם נפש. והאמת, גם כל שאר יושבי המקום נראו טיפה יותר שלווים. כך גם מתחיל האלבום החדש של גון בן ארי ומקהלת זולת – בטיהור להרחקת הציניות. מנטרה קצרה שחוזרת על עצמה, כלי הקשה באווירה שבטית, קול רועד אך בוטח של שאמאן שמטיף למאמיניו, וליווי מקהלתי שחוזר באדיקות אחרי רסיסי המילים המקודשות: "ת תתאר רוח, ת תטהר". אפשר להתבלבל ולהרים גבה בתחילה למשמע המילים, שעלולות לזרוק אתכם לרגע לימי להקת שבע פינת שוטי הנבואה (לא שיש משהו רע בזה, כן?). אבל באותה נשימה אולי תחושו עקצוץ כזה בגוף שמבשר טובות, ותרגישו שיש כאן משהו אחר, מורכב, מרענן – חדש, חדש, חדש (הנה כבר התחלתי לדלקם את המנטרה של שיר מספר 2 באלבום). ואם תתנו לעצמכם להתמסר, אני מאמין שתגלו את אחד האלבומים המפתיעים, החכמים והמתגמלים שיצאו כאן בשנים האחרונות.
אבל בואו נחזור רגע כמה חודשים אחורה. כל הסימנים המקדימים העידו על כך שלא הייתי אמור לאהוב את האלבום הזה. הגעתי אליו בהיסוס רב, חמוש במבט חצי חמוץ, לאחר שלא הייתי שותף להתלהבות הרבה סביבי מהשיר "הנחיות חדשות" שהוציא בן ארי כחלק מפרויקט "הגל השני", ולבושתי הגדולה אף קצת נרתעתי מהוייב ההיפסטרוחְני (תזרמו איתי על ההֶלחם שאלתרתי זה עתה) שנדף מההופעות של "מקהלת זולת" שיצא לי לדגום במרשתת. הספיקה לי המקהלה של קנייה ווסט, תודה רבה. אבל אז, כמו בסיפור אגדה, הגיח על סוס לבן הסינגל הראשון שמבשר את בוא אלבום האולפן של גון בן ארי ומקהלת זולת, הזמין אותי לעלות, ומאז אנחנו דוהרים יחד אל עבר האופק בלי לעצור. בקיצור, נראה לי שנכנסתי למאניה.
כל זרם תודעה עלול להפוך לשיטפון, וגון בן ארי מודע לכך היטב. לעיתים הטקסטים החדים עוברים לנו מול האוזניים בקצב שיא, כשאנחנו כמאזינים מסורים רוצים לעצור ולנתח כל שורה לעומקה. אבל לא, אין זמן לעצור, אנחנו כבר הרחק בתוך הראש של בן ארי, ואנחנו חייבים לנווט עם המשוטים שלנו בתוך הזרם בקצב שנקבע מראש, כשאנחנו סומכים עליו שיידע מדי פעם להאט ולתת לנו פשוט לשוט, ללא דאגות.
עוד לפני שניכנס לעומק התכנים – קלטו איזה עיבוד אולפן נפלא ואוורירי, איזו הפקה סוכר (של מתי גלעד, שמוכר בעיקר מההרכב "ג'יין בורדו"), ואיזו עבודת מקהלה מגניבה ומרימה. איך מירי רגב הייתה אומרת? "אהבתי את הנגיעות הנכונות". וזה אלבום שמורכב כולו מנגיעות נכונות, שמצליחות לאזן בין המהלכים ההרמוניים הפשוטים והראשוניים באופן מכוון (רוב הקטעים כאן מבוססים על שלושה אקורדים מקסימום), לבין הגודש המילולי רווי השכבות, שבידיים פחות מיומנות היה יכול להיות יותר מדי overwhelming, בהעדר מילה יותר מדויקת בעברית. כל זרם תודעה עלול להפוך לשיטפון, וגון בן ארי מודע לכך היטב. לעיתים הטקסטים החדים עוברים לנו מול האוזניים בקצב שיא, כשאנחנו כמאזינים מסורים רוצים לעצור ולנתח כל שורה לעומקה. אבל לא, אין זמן לעצור, אנחנו כבר הרחק בתוך הראש של בן ארי, ואנחנו חייבים לנווט עם המשוטים שלנו בתוך הזרם בקצב שנקבע מראש, כשאנחנו סומכים עליו שיידע מדי פעם להאט ולתת לנו פשוט לשוט, ללא דאגות.
כל מי שגדל פה נדפק באיזושהי צורה מאיזה שיט שנפל עליו: מלחמות, טילים, פיגועים, אלימות, יו ניים איט – לכל דור ודור יש את הדפֶקה שאותה הוא סוחב מילדות. בשיר "מאניה" גון בן ארי מצליח לפרק ביעילות וברגישות, מתוך החוויה הכי אישית וסובייקטיבית, את מנגנון הפוסט טראומה וההדחקה הקולקטיבי שקיים בכולנו, מתוקף היותנו ישראלים שחיים על האדמה הרועדת הזאת. בזכות ההגשה הזורמת כמים, העיבוד המוזיקלי העוטף, והמנטרה הסדוקה (מנטרות הן מוטיב חוזר באלבום) שזועקת מתוך הפזמון – "המאניה מאניה מאניה מאניה" – השיר מתעלה מהקונקרטי אל המופשט, מהגשמי אל הרוחני. ויש כאן עוד מהלך מוזיקלי מבריק, שאין לי מושג אם נעשה בכוונת מכוון, אבל אני עף עליו: הקטע מתחיל עם בית קצר, כשהפזמון הראשון מגיע תוך 50 שניות בערך מתחילת השיר. לג'יט. אבל אז, אחרי שההוּק בפזמון כבר תפס אותנו, ומדגדג לנו לחזור אליו שוב בהקדם, השיר גורם לנו לצפות לו בהמתנה דרוכה – כאילו אומר לנו: עצרו רגע ושמעו סיפור. כי עכשיו מגיע השטף האמיתי, הצונאמי של הטראומות והחרדות, וצריך להקשיב באמת, לבלוע בשקיקה כל מילה ומילה, ולהתאפק עוד 2 דקות מלאות עד לסוף השיר שבו מגיע הפזמון בפעם השנייה והאחרונה, ומביא איתו תחושת שיחרור מספקת.
האלבום הזה באמת לא דומה לשום דבר אחר שיוצא פה בסביבה. הוא פופי לפרקים, לעיתים היפ הופי במובן המשוחרר מהגדרות של ההגדרה, רגוע ודרוך בו זמנית. יש בו משהו מאוד קדמוני, אדמתי, אפילו מְעָרָתי. ומצד שני הוא גם מרחף לחלוטין, עם מבט שלוח מעלה אל החלל, וקדימה אל העתיד. אבל בעיקר, הוא קורא לנו להיות קשובים להווה.
כפי שניתן להבין, בשלב הזה כבר הייתי שבוי, ונתתי לאלבום לעשות בי כבתוך שלו. ואם יש דבר אחד שניתן לקבוע בוודאות, הוא שהאלבום הזה באמת לא דומה לשום דבר אחר שיוצא פה בסביבה. הוא פופי לפרקים, לעיתים היפ הופי במובן המשוחרר מהגדרות של ההגדרה, רגוע ודרוך בו זמנית. יש בו משהו מאוד קדמוני, אדמתי, אפילו מְעָרָתי. ומצד שני הוא גם מרחף לחלוטין, עם מבט שלוח מעלה אל החלל, וקדימה אל העתיד. אבל בעיקר, הוא קורא לנו להיות קשובים להווה. והדוגמה המפוארת ביותר באלבום ליצירה שמהווה הוויה, היא הקטע המופלא שנקרא "מה שקורה עכשיו".
כבר חלקתי כאן בעבר את סלידתי מצריכת חדשות. לא בקטע נזירי שמסתתר מהאנושות, אני דווקא בעד להתעדכן באקטואליה – או לפחות חלק ממנה – אך האקט הרפטטיבי של האזנה או צפייה בדבר שנקרא "חדשות" (איזו מילה כבדה שנתלשה מהקשרה הראשוני) הוא מנהג מגונה בעיניי – כזה שבמקום להעניק זווית חדשה על העולם, פעמים רבות דווקא ממסך את הדעת מהעולם. התובנה הזו התחדדה אצלי לפני כמה שנים, כאשר בגלי צה"ל החליטו לעשות "מיתוג מחדש" למבזק החדשות, ובמקום ההקדמה המוכרת של צפצופי ה"טו, טו, טו, טוווווו" שמבשרים את תחילת המבזק, הם יצרו ג'ינגל חדש ועדכני, שפותח כל מבזק בקריאה: "מהההה, שקורהההה, עכשיו!". אני זוכר ששמעתי את זה לראשונה בתמיהה וחשבתי לעצמי: "באמת? זה מה שקורה עכשיו?" לא ידעתי להסביר לעצמי בדיוק מדוע זה כל כך הרתיע אותי, ועכשיו הגיע גון בן ארי וסידר לי את המחשבות, עם אחד השירים הכי יפים וטהורים ששמעתי לאחרונה. עשו לעצמכם טובה ותקשיבו לו במקום להאזין לחדשות, תאמינו לי שהיום שלכם ייראה הרבה יותר טוב.
אם הגעתם עד לכאן, אני מניח שהאלבום הזה הוא בשבילכם. הוא ברובו מאוד נעים להאזנה, אבל זה לא אומר שהוא קל להאזנה. המלצתי היא להקשיב לו בליווי חוברת המילים, כדי להצליח להתעמק בכל שורה ולפעמים גם לחזור אחורה תוך כדי האזנה כדי לפרש שורות מחדש. אט אט נוחתת התובנה הבסיסית, כמו בזמן שקוראים ספר טוב (באופן לא מפתיע, בן ארי הוא גם סופר), שהמקום והזמן יכולים לקבל משמעות חדשה אם רק בוחנים אותם מזווית אחרת. כך למשל, התהייה הגיאוגרפית הכי יומיומית שבטוח עלתה לכם פעם כשחזרתם מהחוף, הופכת לתובנה קיומית כשהיא מתכווצת לשורה: "כי למה כמה הגיוני ההגיון של העולם / שבו מותר להיות אני ככל שמתקרבים לים". השורה הזאת לקוחה מתוך הקטע "עלי עלי", שבו מתארח זמר נהדר ולא מוכר בשם רועי איטון, שמשדרג את השיר עם קול פעמונים ואווירת שאנטי מקפיצה ומרחיבת לב. אם תרצו לדלות מן האלבום משהו שיכול להיקרא "להיט", זה בהחלט יהיה השיר הכיפי הזה.
בסרט "האדם שנפל מכוכב אחר" בכיכובו של דייויד בואי כחייזר שמגיע לכדור הארץ, הוא אומר באחת הסצנות: "אני אולי לא מדען, אבל אני יודע שכל הדברים מתחילים ונגמרים באינסוף". וזאת, לדעתי, גם התחושה שמעביר האלבום של גון בן ארי ומקהלת זולת. כפי שלימדו אותנו מיטב הגורואים, כשחוזרים על מנטרה מספיק פעמים בריכוז תודעה מוחלט, אפשר לרגע לתפוס ביד את הניצוץ הקמאי הזה של העכשיו, וגם של הנצח – במקרה הזה למרות, ואולי בזכות, שהמנטרה מוסווית בתוך שירי פופ. גון בן ארי העיד על עצמו שכתיבת האלבום הגיעה בעקבות תקופה קשה של דיכאון, שלאחריה טיפול עצמי באמצעות השתתפות בטקסי (בסדר, טכסי) אייוואסקה, שהובילו לתובנות קיומיות על תפקידו של השאמאן, וגם של המוזיקאי. במובן הזה, "טכס I OCD" הוא אלבום רוחני לאנשים ציניקנים, שמזמין אותנו להתחבר דרך היומיום הכאוטי לתוך ההוויה הפשוטה, כשהוא מעביר אותנו ריטואל שאמאני מודרני באמצעות מוזיקה. אבל בינינו, עזבו את כל המילים האלה – הוא גם יכול לתפקד נהדר כרקע לספונג'ה של יום שישי. אל תהיו כבדים.
יאללה, חדש חדש.
COMMENTS