Homeקולומבוס

הסיכום השנתי של קולומבוס ל-2020 /// האלבומים והשירים של השנה

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

2020, מה נאמר ומה נגיד… לזכותך ייאמר, שכשהתחלת עם הבלגנים חששנו שתצא פחות מוזיקה. בלי הופעות, כשכולם מבולבלים יותר ועניים יותר, איך בכלל מוציאים מוזיקה בתקופה כזו? אבל כמה שבועות לתוך הסגר הראשון, הבנו שלפחות החשש הזה לא יתממש. המוזיקאים והמוזיקאיות מצאו עצמם בבית, עם הרבה זמן פנוי והרבה לבבות שכמהים לאהבה ונחמה, וגם לפריקת תסכולים. הם לא אכזבו. היו כל כך הרבה אלבומים, שירים וסשנים יפים השנה, יותר מתמיד היה קשה לבחור. אז קבלו את האלבומים והשירים שצוות הסיפון הכי אהב בשנה החולפת, מי יתן ובחודשים הקרובים כבר נזכה לראות את כולם חזרה על הבמות.

Peter Cottontale – CATCH
פיטר קוטונטייל, אחד מנגני הקלידים של צ'אנס הראפר, אחראי לאחד אלבומי הגוספל-ארנ'בי היפים של השנה. למרות ש-CATCH יצא עוד באפריל, הוא הצליח לגבור על ה-Recency Bias ונותר אחד מהאלבומים המושמעים ביותר בפלייליסט שלי, ועדות לכך היא ה-Wrapped בספוטיפיי – כמעט כל השירים מהאלבום נמצאים ברשימת 200 השירים המושמעים שלי ל-2020.
קוטונטייל מארח באלבום הזה את צ'אנסלור, רקס אורנג' קאונטי, ג'מילה וודס, יבה ועוד נציגים מקהילת הארנ'בי הענפה של שיקגו. יחד הם יוצרים אלבום שנע על הציר שבין האדם למקום (He's Real Pt 1) והאדם לחברו (Don't Leave, Shoes). השירים היפים ביותר באלבום, לטעמי, הם דווקא האישיים יותר. Don't Leave הנוגע ללב, Shoes המרסק ולבסוף ב-Way Up High הנועל את האלבום כך:
“Way up high/ In the morning, I'll be just fine”. נותר רק לקוות.
להאזנה

Dua Lipa – Future Nostalgia
האמת? האלבום הזה כמעט ולא נכנס לרשימה. נתתי לו מספר האזנות בעקבות חפירות חוזרות ונשנות מאנשים שאמרו שזה אלבום השנה, העשור, החיים – ולא הצלחתי להבין אותו. ואז הגיע ה-Tiny Desk של דואה ליפה ב-4.12, שניה לפני שסיכומי השנה עולים לאוויר… ופתאום משהו לגמרי התחבר: הקריצה לאייטיז ב-Physical הצבעוני, הבייסליין הכיפי של Don't Start Now, ו-Levitating שלחלוטין היה מוצלח יותר בגרסת הטייני דסק. בלי המסכות, הבנתי שבניגוד להרבה פופ מהודק ששמעתי השנה – יש פה הרבה מעבר להפקה מוצלחת. אם כבר – ההפקה בחלק מהשירים עושה עוול לקול המטורף של דואה ליפה.
אז אולי ההמלצה שלי היא: תתחילו מהטייני דסק ותתקדמו משם, זה הכי קרוב להופעה חיה שיש כעת…
להאזנה

Bonny Light Horseman – The Roving
השנה הזו, מבחינתי ומבחינת רבים, נחלקת לשניים. זה כמובן מצא ביטוי גם במובן המוזיקלי: מוזיקה שהקשבתי לה לפני ה-16.3 שונה מאוד מהמוזיקה שבאה לאחר מכן. אם רבע השנה הראשונה היה בקו הרבה יותר רגוע, נעים, נוח, מערסל – מה שבא החל מאפריל והלאה הוא פיצוץ של תחושות, של ז'אנרים, של כלי נגינה, של קצב. גם כמות המוזיקה החדשה לה האזנתי הלכה וגדלה ככל שהשנה הזו התקדמה, על אף עומס לא רגיל בעבודה. העבודה מהבית והמחסור במגע אנושי תיעלו את עצמם לצורך בבס, בתופים, במשהו שיביא את הגוף ואת המוח לדרכים חלופיות להרגיש.
אבל לפני שהכל התחיל היה את בוני לייט הורסמן. פרויקט המחווה למוזיקת עם של אנאיס מיטשל (Hadestown), אריק ד. ג'ונסון (Fruit Bats) וג'וש קאופמן (הנשיונל) היה פס הקול של הרבעון הראשון של 2020 מבחינתי, והכל התחיל בשיר הזה, The Roving. הוא נגלה אליי כדרכם של שירים: ב-Release Radar של ספוטיפיי, והמשיך להתלוות אליי במהלך השנה כשהייתי צריכה הפוגה. The Roving הוא פולק נעים, פשוט, אבל מה שנותן לו את האקסטרא אדג' הוא הקול המיוחד והנוגע ללב של מיטשל וההרמוניות היפהפיות שמלוות אותו. Take a chill pill:

The Strokes – The Adults are Talking
האלבום האחרון של הסטרוקס, The New Abnormal, מייצג בדיוק את הקיצון לבוני לייט הורסמן. למרות שיצא באפריל, הגעתי אליו רק לקראת סוף השנה ומצאתי את עצמי חוזרת לשני שירים מתוכו שוב ושוב (ושוב ושוב). The Adults are Talking ו-Selfless מביאים אותי הכי קרוב שאפשר, במסגרת התנאים המגבילים וההנחיות החדשות והחדשות יותר, למוזיקה חיה. ליין הגיטרה שפותח את האלבום ב-The Adults are Talking והליווי של המצילה לאורך כל השיר (וגם נועל אותו) לא יכול שלא להדהד לך בראש הרבה אחרי שהשיר נגמר.
מעולם לא הייתי חובבת הסטרוקס, ואני חושבת שאני אפילו לא יודעת לנקוב בשם של אלבום או שיר אחר שלהם – והשיר הזה הפך אותי למעריצה מושבעת. אם זה לא שיר שנה – אני לא יודעת מה כן.

The Weeknd (ft. Kenny G) – In Your Eyes Remix
בניגוד לשני השירים לעיל ולארשת האיכות האליטיסטית והמעושה, בטופ 10 של שירי השנה שלי שלטו ז'אנר הפופ והדאנס. פסיכולוגיה בשקל? ההיעדר הזה במסיבות, במפגש עם העולם, גרם לי לפצוח בריקוד ברחבי הבית, גם אם לפעמים זה היה רק נדנוד ראש מצד לצד תוך ייאוש תהומי מעוד סגר או בידוד. אבל שנת 2020 החזירה את דה וויקנד לפלייליסט שלי אחרי חמש שנים של הפסקה. מה שנקרא – כל השאר זה בונוס.

?James Blake – Are You Even Real
ואם כבר בנעלמים-וחוזרים לפלייליסט עסקינן, גם ג'יימס בלייק עשה קאמבק עם אחד השירים היפים ביותר שיצאו השנה. בלייק היה מכוכבי ההקלטות הביתיות במהלך הסגרים ואף שחרר ממש לאחרונה EP מסכם לתקופה הזו, שנקרא Before. אבל בניגוד ליתר החומרים ששחרר ולהקלטות הביתיות האקספרימנטליות (יש שיגידו אקספרימנטליות מדי), Are You Even Real ממש עומד כשיר. לבלייק יש נטיה לאבד אותי איפשהו ברפטטיביות וברצון לשבור את המבנה הסטנדרטי של שירים, ופה הוא דווקא חזר למשהו יותר מובנה, ששולח מדי פעם זרועות בדמות ליין כינור, או קריצה לקצב ארנ'בי – וזה יפה יפה יפה.

Teyana Taylor (ft. Ms Lauryn Hill) – We Got Love
We Got Love היה אמור לצאת כחלק מאלבומו התשיעי של קניה ווסט, Yahndi. האלבום של ווסט עוד מבושש לבוא וכך השיר מצא את עצמו נועל את אלבומה של טיאנה טיילור הסולנית. כנראה שמדובר באחד השירים הכי אופטימיים בפלייליסט שלי השנה. גוספל פוגש ספוקן, ושיר שמובל לחלוטין על ידי סשן תופים בסגנון תהלוכה צבאית. צבא האהבה שצועד על הפקה של קניה. השיר ננעל באאוטרו של מיס לוריין היל האהובה עלינו מאוד. קחו לכם רגע ותזכרו שהשנה הזו נגמרה והנה, עברתם אותה והיא מאחוריכם, אז כל הכבוד לכם:
You can have everything / You could have all the money in the world
But if it’s not enjoyable, if it’s not sustainable, you know
If you can't be a person of integrity while having all these things
What does it matter? / What does it mean?
The value is internal / Your value is internal

השנה הזו הייתה מגוונת מכל קודמותיה וזה משתקף בפלייליסט האישי שלי. הצטרפו אליי…

 

Laura Marling – Song for Our Daughter
לפעמים, טיימינג זה הכול בחיים. בשיאו של הסגר השני בחצי ממדינות העולם, בזמן שרובנו שקענו בדכדוך קודר, לורה מארלינג החליטה לעשות מעשה ולהקדים את הוצאת אלבומה המתוכנן, כי היא הבינה שיש בידיה אוצר שלא יסולא בפז – הכוח להחדיר בדל של אור (אם יורשה לי לצטט את ברי סחרוף ודודו טסה) מבין סדקי האפלה הגדולה. וכמה אור היא הצליחה להרעיף עליי, קשה לתאר. בכלל, לורה מארלינג הפכה לחברה הכי טובה שלי ולמורה שלי לגיטרה במהלך הסגר ההוא. ועל כן, על אף שהאלבום הזה הוא לא פסגת יצירתה (מה לעשות, היא הציבה לעצמה חתיכת סטנדרט), אבקש לנצל אותו כדי להעניק ללורה מארלינג פרס מפעל חיים בגיל שלושים המופלג, ולהודות לה על כך שהיא היוותה חלק כה נכבד בחיי השנה.

אבל אם נחזור לחתן השמחה – האלבום בעל השם המושלם "שיר לבתנו", שנכתב כמעין חצי יומן וחצי מכתב בבקבוק, שאולי מתישהו תמצא בתה הדמיונית שעוד לא נולדה של מארלינג. הוא עדין בעוצמתו, מתריס ברכותו, ומצליח להיות נוקב ומעורר מחשבה מבלי להיות דידקטי ומעצבן (ואלוקים עדי ש-2020 הביאה עמה מספיק מניפסטים מעיקים). באמצעות שירתה מלאת הרבדים של מארלינג, נגינת הגיטרה הייחודית שלה (נדיר להיתקל במוזיקאים שכל כך מסונכרנים עם כלי הנגינה כמוה), וההפקה העדינה והעוטפת, האלבום מתאר פיסות חיים, אבל מתפקד גם כמדריך לחיים – לעיתים בטקסט עצמו, ולעיתים בין השורות. הדרך הטובה ביותר להאזין לו היא בשלמותו, שכן זהו מקרה קלאסי של השלם הגדול מסכום חלקיו. אם בכל זאת תרצו להתחיל מחלקיו – אמליץ להאזין לשירים העוקבים באלבום 2, 3, 4 – "Held Down", "Strange Girl" ו-"Only The Strong". ואם יש לכם בת, השמיעו לה גם, שתלמד מהטובה ביותר.
להאזנה

Tim Heidecker – Fear of Death
את טים היידקר אתם אולי מכירים כחלק מהצמד הקומי בעל ההומור ה… מיוחד נקרא לזה – טים ואריק (עדיין לא הצלחתי להסביר לרוב מכריי למה הם קורעים אותי מצחוק), או כשחקן קולנוע ששיחק בסרטים כמו "מסיבת רווקות" ו-"אנחנו". ובכן, מסתבר שהבחור הוא גם מוזיקאי מוכשר בעל וייב אקזיסטנציאליסטי, ואפילו עם כמה וכמה אלבומים ברזומה, שאמנם קיבלו ביקורות טובות אך לא הותירו יותר מדי חותם. אבל אז, בשיאו של משבר אמצע החיים, הוא פגש את נטלי מרינג – הידועה גם כאהובת הסיפון Weyes Blood – ונוצר ביניהם קליק מוזיקלי שהוליד את היצירה המשותפת שלשמה התכנסנו. וכן, זוהי לגמרי יצירה משותפת, למרות שרק שמו של היידקר מעטר את העטיפה המאוירת. מרינג לוקחת חלק פעיל ומרכזי כמעט בכל השירים, ומזניקה את האלבום בכמה רמות עם גוון קולה הקסום, שלעיתים מזמר עם היידקר בסנכרון מלא ולעיתים נותן לו קונטרה כקול שני – כי בינינו, קולו של היידקר לבדו לא מספיק כדי להחזיק אלבום. אבל מה שחסר לו במנעד קולי, יש לו בכמויות של נוכחות, רגש וטיימינג. כמובן, גם טיימינג קומי.

כי מעל הכול, זה אלבום שבו בזמן שהוא מושפע משורשי האמריקנה, הקאנטרי והפופ-רוק של שנות השבעים, הוא גם קצת צוחק על ההשפעות שלו בקריצה; ובו בזמן שהוא מיוסר ועוסק בנושאים כמו מוות, פרידות וכאב, הוא גם לגמרי לא לוקח את עצמו ברצינות. וכך למשל, אנחנו מקבלים שיר כמו "Nothing" שעוסק בחלל הריק שמחכה לנו לאחר מותנו, וכולל את השורה הפטאלית: "A black void waitin' down the road for us one day", אך כמה שורות אחרי זה מנפק באותה רצינות את השורה האוקוורדית "I just said hello to the same guy twice". כמו בקומדיה שלו, שהיא לא תמיד "מצחיקה" במובן המקובל, גם כאן היידקר מתבוסס במבוכה ללא פחד: המבוכה שלנו לגבי אפסותנו אל מול הקיום שאינו מובן לנו, המבוכה שלנו כלפי האנשים בחיים שלנו, וגם המבוכה של להגיד בטעות "שלום" פעמיים לאותו בנאדם באירוע חברתי. בקיצור: החיים מביכים, כלום לא מחכה לנו בסופם – אז בואו נחגוג אותם!
להאזנה

Chilly Gonzales – A Very Chilly Christmas
מאז היותי ילד – נדמה לי שזה החל אחרי הצפייה הראשונה בסרט "שכחו אותי בבית" – התקנאתי בגויים האלה שיש להם את כריסמס. איך הם קיבלו את כל הקסם הזה, עם הפעמונים, השלג, סנטה קלאוס ועץ חג המולד, כשאנחנו תקועים פה עם נס פך השמן? אבל אלבומי כריסמס – אותם מוצרי צריכה נחותים שכמעט כל אמן בארצות הברית הוציא מתישהו כדי להפציץ במכירות בתקופת החגים – אף פעם לא אהבתי. זה כמעט תמיד צ'יזי ברמות של סכרת, ונודף ניחוח של חגיגיות מעושה. מזל שיש את צ'ילי גונזלס, הפסנתרן הגאון (זה לא אני קבעתי, ככה הוא מציג את עצמו), שבחוכמתו ורגישותו הרבה הצליח להביא אלבום כריסמס שכיף לשמוע. ובהחלט לא מזיק שגם ג'ארוויס קוקר ופייסט הגיעו להתארח (פייסט גם שרה בקטע המקורי היחיד באלבום, והוא כה עדין, מרומם נפש ומגלם בתוכו את כל רוח הכריסמס).

למרות שאינו קומיקאי בהגדרתו, גם גונזלס – כמו טים היידקר שמופיע פה מעל – הוא דמות עם מראה רציני שעמוסה בשכבות דקיקות של הומור, גלוי ונסתר כאחד. אבל איך מביעים הומור במוזיקה שהיא ברובה אינסטרומנטלית? מלחינים קלאסיים כמו מוצרט ושומאן היו מומחים בזה, וגם גונזלס ניחן ביכולת הנדירה הזו באלבומי הסולו שלו. גם כאן, כשהוא מבצע קטעים מוכרים – בין אם זו העוצמה שבה הוא מנחית את אצבעו על הקלידים, אורך הפאוזות בין צליל לצליל, או התווים ש"מתפלקים בטעות" – אם מאזינים היטב אפשר לשמוע בכל גרסאותיו הערומות של גונזלס הומור שנוזל מבין החריצים של הפסנתר הכבד, אבל גם הרבה עצב שאורב מאחורי שירי הכריסמס העליזים. הדוגמה המושלמת לכך היא הפיכתן של קלאסיקות כמו "Silent Night" ו-"Jingle Bells" ממאז'וריות למינוריות – התוצאה משעשעת ומכמירת לב גם יחד. הקשיבו וגלו בעצמכם את הקסם. מרי כריסמס!
להאזנה

Khruangbin & Leon Bridges – Texas Sun
לפני כמה שנים ביליתי מספר שבועות ביוסטון טקסס – מקום הולדתם של ההרכב קרונגבין, ולא רחוק ממקום הולדתו של ליאון ברידג'ס – כחלק מפרויקט התנדבות לשיקום הריסות ההוריקן שפגע קשות במדינה הדרומית. בכל יום נסענו מבסיס האם לבית אחר שנפגע מהאסון, כשהנסיעות היוו את רגעי החסד הטהורים של היום; המרחבים הירוקים צהבהבים, משובצים בתי עץ רעועים, מרפסות עם כיסאות נדנדה, תיבות דואר על עמוד כמו בסרטים, אנשים קשי יום עם חיוך מריר-מתוק על הפנים (לרוב), והמון קרני שמש טובות שחדרו דרך החלונות והלבבות. אח, כמה אני מצטער שהשיר הזה לא היה קיים אז, כשהכי הזדקקתי לו. יש שירי נסיעה טובים, ויש שירי נסיעה שבזכותם המרחבים שבחוץ נפתחים – וגם המרחבים שבפנים. "שמש טקסס" הוא שיר הנסיעה המושלם: מרגיע, מחמם, מלטף. כמו קרן שמש.

ציון לשבח לשיר הנסיעה המושלם של השנה:
Fleet Foxes – can I Believe You
האזינו לו פעמיים שלוש. אחר כך נראה אתכם לא צועקים את השורה"Can I Believe Yoooouuuuuuu" בנסיעה עם חלונות פתוחים, עם מחשבה על נמען/ת בראש שהמילים האלה צריכות להגיע אליו/ה.

Sevdaliza – Darkest Hour
יש שירים שהם קצת מפחידים. משהו בהם מפתה אותך ומוליך אותך עמוק מדי לתוך המסדרון האפל במוחו של היוצר, ולעיתים נדמה שאתה לא יכול לצאת. כזה הוא השיר של המוזיקאית ההולנדית-איראנית סבדליזה, שצוות קולומבוס התגייס לכתוב יחד על אלבומה לא מזמן. הפסנתר הסדוק שצליליו כאילו מגיעים מעליית גג מסתורית, בשילוב קולה השבור – כמעט מקונן – של הזמרת, מזדחלים אל המאזין כמו בסרט אימה. הטקסט המתעתע נע בין קבלת אהוב אל חיקה החמים לבין רתיעה וניכור, ונדמה שבתוך הסיטואציה הכמעט "גן עדנית" המוצגת בשיר, מתרחש משהו ממש לא בסדר:
It's a perfect world/ I'm the perfect girl
You're the nightmare/ And I'm the dream
אבל השיר עצמו לא היה מספיק עבורי רק כך, כבלדת פסנתר אפלה. מה שקורה בדקה 1:56 הוא מה שבאמת כבש אותי לגמרי. לפתע נכנס מקצב אלקטרוני חדש-ישן, סינתיסייזר אייטיזי עם וייב שהזכיר לי קצת את פסקול הסרט "דרייב", והופך את השיר לגמרי על פיו. אז אל תפחדו ילדים, היכנסו:

ציון לשבח לשיר המזדחל של השנה
Billie Eilish – everything i wanted
בילי אייליש מתעוררת מסיוט, ואנחנו מקבלים חלום. היא לוחשת לנו באוזן, קרובה עד כאב, והעור מצטמרר כשהיא שרה: "I tried to scream / But my head was underwater". בררררר…

Eminem ft. Juice WRLD – Godzilla
בגיל 48 המופלג, הוציא אמינם אלבום בהפתעה ללא יחסי ציבור מוקדמים, שרובו ככולו מחווה – וגם אצבע משולשת – לדור החדש של הראפ. לאורך כל האלבום אמינם מתריס בילדים: אוהבים טראפ? סבבה, הנה אני עושה את זה יותר טוב מכם. מאמבל ראפ? פחחחחח… פלואו מטורף ומהיר? תחזיקו לי את הבירה. לפעמים זה עובד, ולפעמים פחות. אבל בשיר Godzilla – שבו מתארח גם הראפר המנוח Juice WRLD שנפטר בשנת 2019 – אמינם שובר את השיא של עצמו (לפי דיווחים זרים) ודופק את הוורס כנראה הכי מהיר בהיסטוריה. כל השיר מעולה, אבל החל מדקה 2:55, התרווחו לכם בכיסא ותיהנו מתצוגת תכלית של ראפ טהור.

ציון לשבח לתצוגת התכלית של השנה:
Busta Rhymes ft. Kendrick Lamar – Look Over Your Shoulder
מפגש של שני ענקים, כל אחד סוג של גאון בדורו, פלוס סימפול של מייקל ג'קסון הענק מכולם (כשהוא עוד היה ילד, תירגעו). מה צריך בנאדם יותר מזה?

Taylor Swift ft. Bon Iver – Exile
כוכבת הפופ הכי גדולה בעולם משתפת פעולה עם נסיך האינדי האקספרימנטלי האולטימטיבי. רגע, מה?! אז נכון, טיילור סוויפט ובון איבר אולי נשמע כמו שילוב מעט מוזר, אבל לפני עשור גם השילוב בין קניה ווסט ובון איבר נשמע חריג, ותראו לאן זה הוביל. השיר בעל השם היפהפה Exile (גָלוּת), הוא למעשה הדואט היחיד באלבום הסגר הראשון של טיילור סוויפט (ממש עכשיו יצא השני והפחות טוב לדעתי, שגם בו משתתף בון איבר). בלדת פופ מרגשת, מבוססת על נגינת פסנתר עדינה, שנפתחת בקול באס די מפתיע של ג'סטין ורנון (שלרוב שר בפאלסט הבון איברי הגבוה שכה מזוהה עימו), וממשיכה עם קולה הענוג של טיילור סוויפט, עד שמתישהו שניהם נפגשים – ושם הקסם האמיתי מתרחש. ככל שהשיר מתפתח, טביעת האצבע המוזיקלית של בון איבר הופכת ליותר ויותר נוכחת. שני הזמרים המוכשרים משחקים בשיר תפקיד של זוג לאחר פרידה קשה – מטיחים זה בזה האשמות, אך גם אוהבים עד כאב. בשלב מסוים, הדואט הופך לדו(אט) קרב, כאשר שניהם נכנסים זה לזו בין השורות, נלחמים על קולם, כל אחד מבטא את הצד שלו בסיפור – בנחישות ורגישות. כשהוא שר לה "מעולם לא נתת סימן אזהרה", היא עונה לו בנחרצות "נתתי כל כך הרבה סימנים". הם אמנם פונים אחד לשנייה, אבל אי אפשר לדעת אם הם באמת מקשיבים זה לזו. ככה זה בפרידות.

ציון לשבח לשיר האינדי-פופ של השנה:
Christine and The Queens – People, I've Been Sad
הייתי בטוח שאני היחיד שמכיר את השיר הזה, ואז גיליתי שהוא מקום שני בסיכום השנה של פיצ'פורק. נו, אני לא כזה מיוחד… אבל עדיין נדמה לי שלא מספיק אנשים כאן נחשפו אליו. אז זו ההזדמנות ליפול בקסמו – ובעיקר של הבתים המושלמים בצרפתית.

Dua Lipa – Don't Start Now
השיר הזה יצא אמנם בשלהי 2019, אבל קיבלתי אישור מיוחד מהקפטן לכלול אותו בשירי השנה הנוכחית. ואיך אפשר לסרב, שהרי מדובר בשיר הפופ המושלם של השנה, מתוך אלבום הפופ המושלם של השנה, של עוכרת ישראל המוכשרת ביותר שפעילה כרגע. למעשה, יש מצב שזה שיר הפופ הטוב ביותר שיצא מאז "אינני יכול להרגיש את פניי" של האמן המתקרא "סוף השבוע", אשר כיכב ברשימת שירי השנה שלי אי אז בסוף 2015. לצערי, דווקא לאלבום של The Weekend מהשנה שכולם עפו עליו אני פחות התחברתי; מזל שדואה ליפה כאן כדי למלא את החלל ולהבעיר את הרחבה עם קול ערמונים חמימים, הפקת דבש ניגר, וזעקה שכולנו יכולים ויכולות להתחבר אליה: "אל תתחיל עכשיו", או בתרגום חופשי לעברית – "עזוב'תי באמא'שך".

ציון לשבח לפופ המושלם של השנה + בונוס: הופעת השנה!
Dua Lipa – Tiny Desk (Home) Concert
סליחה, לא התאפקתי… דואה ליפה שוב! Levitating – השיר שפותח את הופעת הטייני דסק המעולה שלה (ללא הדסק וללא הקהל כמובן, כי קורונה) הוא בהחלט מתחרה על תואר שיר הפופ של השנה. אבל בלי קשר אליו, קחו לכם רבע שעה, תפנו מקום בסלון לריקוד, ועופו על ההופעה הקטנה של הזמרת הגדולה שיודעת בדיוק איך לפרוט על נימי הלב והרגליים הנכונים. הדרך המושלמת לפתוח שנה חדשה, בתקווה שנוכל לרקוד יחד בשנה הבאה.

*עוד שירים מרימים (ומורידים) של אמנים לא פחות טובים (בעיקר אמניות), תוכלו למצוא בפלייליסט 20 שירי 2020 שלי, פלוס קאבר אחד לשנה הבאה

 

Nubya Garcia – Source
את זה שנוביה גארסיה היא סקסופוניסטית מוכשרת כבר ידעתי. ושהיא מצליחה לעשות ג'אז מעניין ורלוונטי גם ידעתי. אבל עדיין לא הייתי מוכן לחדשנות ולשלמות של האלבום הזה. הסקסופוניסטית הלונדונית לקחה בו את כל מה שעשתה עד עכשיו, ועליו הוסיפה עוד הרבה שכבות צבעוניות ולא רגילות. למשל, יש באלבום רגע נפלא שבו קטע קומביה (מוזיקה לטינית ומקצבים אפריקאים-קאריביים) משולב בשירה שנשמעת כמו תפילה.
כמעט כל השירים באלבום באורך שש דקות וצפונה, אבל שיר הנושא מגזים והולך על כל הקופה עם תריסר דקות של ג'אם סשן בספקטרום של ג'אז "קלאסי", רגאיי ומוזיקה לטינית. העיבוד נותן כבוד לכל הכלים המשתתפים, ובעיקר לתופים שמחזיקים את הערבוביה כל הזמן על הביט.
בפתיחת קטע הסיום גארסיה שרה ביוניסון עם הבס, רגע שלכאורה נשמע זר יותר בנוף. אבל כל הקסם של האלבום טמון בהפתעות האלה, שבהן גארסיה מרשה לעצמה לגוון יותר, לשנות ולעשות דברים שפחות נכחו בפרויקטים קודמים שלה. זהו רק האלבום השני של הסקסופוניסטית, אבל היא פעילה בעוד לא מעט פרויקטים של הרכבי ג'אז סופר מעניינים בלונדון, כמו עזרא קולקטיב וג'ו ארמון – ג'ונס. נראה שאחרי שני אלבומים ולמרות שהיא תמיד מוסיפה כנגנית, ברגע שהמושכות אצלה היא הולכת לעוד הרבה כיוונים מפתיעים ומוצלחים.
להאזנה

Run the Jewels – RTJ4
אפשר להגיד הרבה דברים על 2020, אבל נעימה היא לא הייתה לאף אחד כנראה. קצת כמוה, כך גם האלבום הזה. המילים והמסרים של El-P וקילר מייק חריפים מתמיד, תמונת ראי של המציאות. את כל מה שקרה בארצות הברית עם מחאת BLM הם מבטאים גם במוזיקה. משטרה ויריות? תקבלו בומים ואזעקות גם באזניות. שיר על מרדף? סינתיסייזר שרץ על אקורדים במהירות שיגרום לכם לבדוק מי נמצא מאחורי הכתף שלכם. כשאדי המחאה של BLM כבר שזורים עמוק בפסקול הנוכחי של אמריקה, הצמד הזכירו באלבום הזה מהו כוחה של מוזיקה ואיך אפשר להעביר מסר דרך לא רק מילים, אלא דרך צלילים, הפקה ואסתטיקה של כללית של אלבום.
אבל למרות הפיתוי לשפוט את האלבום הזה על תפקידו החברתי החשוב, כל ניסיון כזה רק חוטא לפיסת המוזיקה הנפלאה שהוא. תמצאו פה ביטים שבורים וסאונד פסנתר עקום ב- Ooh La LA, סאונד סינתיסייזר דארק אייטיז ב- Never Look Back והפקה נקייה ומהודקת ב- JU$T. האלבום שהוא כמו תיבת הפתעות מוזיקלית – כל שיר הוא שליפת פתק רנדומלית מהכובע של הצמד.
לפעמים במהלך השמיעה נתקלתי בקונפליקט, כי איך לעזאזל אפשר להקשיב למילים הנוראיות של Walking In the Snow, לשמוע את המילים I Cant Breath ולהתמודד בצורה הגיונית עם כך שזה אחד השירים הכי מזיזי אגן שיצאו השנה, מבלי להרגיש קצת מוזר? אבל אולי זה הסיפור של RTJ וקצת גם של אמריקה הנוכחית. הקונפליקט בין ההצלחה ההיסטרית של הקהילה השחורה ועוד הרבה קבוצות מיעוטים בספורט, במוזיקה ובתרבות בכלל, לצד זה שמעשים נוראים עדיין מתרחשים על בסיס קבוע, כנגד לא מעט קהילות מוחלשות.
RTJ מתמודדים עם הקונפליקט הזה עם המון מוזיקה, שתמיד שומרת על סטנדרט כמעט בלתי אפשרי. למרות שכל שיר באלבום הנוכחי מופק בסגנון אחר לחלוטין, הסטנדרט הזה נשמר לכל אורכו. גם אחרי המון שמיעות מרגיש כאילו לרגע לא עבדו על האלבום הזה בפחות מ-120% מוזה ומקצועיות. כל מה שנותר הוא לקוות שיהיו לצמד ב-2021 קצת פחות חומרים מהמציאות להכניס לאלבום, ואולי הם יסתפקו באיזה אלבום כריסמס אופטימי. אני בטוח שגם את זה הם יעשו מושלם.
להאזנה

Fiona Apple – Fetch the Bolt Cutters
תפסו את חותכי הכבלים!
ככה פיונה אפל מכינה את המאזינים למסע המוזיקלי שלה לשבירת שלשלאות, שהוא האלבום המופתי הזה. ולא שהאלבומים הקודמים של הזמרת-יוצרת היו מאופקים מבחינת היצירתיות, אבל מה שקורה בחמישים הדקות הללו הוא רכבת הרים מוזיקלית: חגיגה של כלי הקשה מופרעים, פסנתר שלעתים משתולל ולעתים מרקד בעדינות, ומעל הכל הקול של אפל שכמו מנצח על תזמורת ומצליח תמיד לנווט הכל למקום הנכון.
יש פה שירים עם סאונד יותר סטנדרטי כמו Ladies ו- Cosmonauts, אבל גם הם נעים לרגעים בין לחישות לבין שירה מלאת קולות רקע, על גבול הצעקות. הניגוד הזה בין השקט לקולני הוא מה שהופך אפילו את השירים הסולידיים באלבום ליופי צרוף. בשירים בהם אפל מרשה לעצמה לשחרר את הכבלים, כמו Shameika, זה כבר הופך ללונה פארק משוגע יותר, עם ריף הפסנתר שהיה זוכה בתואר 'קטע הפסנתר המושלם של השנה' לו היה תואר כזה.
אבל המהות של האלבום נמצאת בעיני בקטע הראשון, I Want You to Love Me. הוא מתחיל רגוע עם פסנתר נעים, גם הקול של אפל נמצא בטווח הכי נעים שלו, ואז לאט לאט -הכל משתנה. היא מכניסה את קטע הפסנתר המופרע מ-Shameika והקול שלה משתנה, נעשה צרוד יותר, עד שבסוף הוא הופך ממש לצווחה. כמו שהיא אומרת בהתחלה, אפל רוצה שנאהב אותה. אבל לא בזכות הקול העדין והסטנדרטי, אלא בזכות אותם רגעים שהיא מרשה לעצמה להשתולל.
וכמה שאני אוהב את האלבום הזה. את אותם הרגעים שבהם גם עם פסנתר, בס וקצת קולות רקע, אפל לא נשמעת כמו שום דבר אחר, ויוצרת סאונד שדומה לאותו צליל קצת מעוות שמתנגן כשאתה עולה על הקרוסלה בלונה-פארק. את המילים שמצליחות להיות כל כך מוזרות לעתים, אבל עדיין עוסקות בנושא הכי בסיסי, מישהי שרק רוצה שיאהבו אותה.
הלוואי שאני אזכור אותו אי שם בעוד עשר שנים כשנעשה סיכום עשור.
להאזנה

William Elliott Whitmore – Save Ourselves
אלבום חדש מהקאובוי הכי אמיתי בסצנה הוא כשלעצמו סיבה למסיבה. אסופת השירים הזו נפלאה כחבילה, אבל לא הרגשתי שהיו שירים בודדים נפלאים שעומדים בפני עצמם, כפי שקרה באלבומים שלו בעבר. פרט ל-Save Ourselves. בקטע איטי ומלודי, כשהקול שלו יוצא מגרונו בעדינות מקסימלית ולא אופיינית, יחד עם ליין גיטרה חולמני ועמוס הד, וויטמור הצליח לשבות את האוזן שלי באופן שלא קרה לי איתו בדרך כלל. מזמר-יוצר שעיקר כוחו הוא קולו, קיבלנו שיר עם שיווי משקל שונה בין השירה לאינסטרומנטלי, אבל זה עובד מדהים ומרגיש בדיוק כמו וויטמור הרגיל.

Dua Lipa – Love Again
Future Nostalgia, האלבום שליפה הוציאה השנה, עמוס כולו בלהיטי פופ-דיסקו ממכרים. למרות שהאלבום הזה עושה הרבה דברים מצוין, מה שהכי משך אותי היא היכולת להשתמש בסמפולים באלגנטיות. הקטע הזה משתמש בסמפול מתוך להיט הניינטיזYour Woman של White Town, וגם הוא מסמפל מקטע בן כמעט תשעים של אמן בשם אל באוולי. הסמפול משתלב מושלם בפזמון ומרים אותו לרמות ההתמכרות הראויות ללהיט פופ.
העלייה בקול של ליפה באחד מקטעי המעבר לפני הפזמון, לוקחת את השיר אפילו עוד צעד אחד למעלה, עד שהיא חוזרת לפזמון המעולה. בשאר האלבום ליפה הלכה על דיסקו הארד קור, אבל דווקא פה שהשיר יוצא שיר פופ שהוא קצת ניינטיז קלאסי היא מצליחה להוציא שיר שמצליח לבלוט אפילו שיש מסביבו כמות בלתי נתפסת של להיטים.

Sam Lee – Lay This Body Down
מי שמכיר את אמן הפולק סאם לי, בטוח נהנה מהאלבום שלו Old Wow שיצא השנה. אבל השיר הזה בו הוא משתף פעולה עם ברנארד באטלר, חבר סווייד לשעבר וגיטריסט ומוזיקאי מוצלח בפני עצמו, נועד לכל מי שסגנון הפולק המסורתי של סאם לי נקי מדי לטעמו. השיר מתחיל עם הרמוניות נפלאות של קטע אקפלה, ממשיך סולידי עם בס ופסנתר, ולאט לאט מתמלא בגיטרה מלאת הדיסטורשן של באטלר. הוא נזהר מאוד שלא להשתלט ולהפוך את השיר לסובב סביב הגיטרה שלו, ומצליח בכך. מה שאנחנו מקבלים הוא קטע שמרגיש כמו תפילה, מלא כלים אקוסטיים, בתוספת גיטרה חשמלית שהופכת אותו מעוד קטע יפה באלבום לקטע ממכר שלא נמאס גם אחרי עשרות שמיעות.

Nadine Shah – Club Cougar
אפשר להתחבר אל השיר הזה ואפשר שלא, אבל הסאונד המוזר, עמוס הסינתיסייזרים וכלי הנשיפה, הוא משהו שאי אפשר להישאר אליו אדיש. יש בשיר כל כך הרבה ממה להנות מבחינת כלי הנגינה: ברגעים בהם ליין הבס בולט אתה מבין שהוא המנוע של השיר, כלי הנשיפה נכנסים לפזמון עם סקסופון בריטון שנותן להם קונטרה, וכלי ההקשה מעלים את הקצב של השיר עוד רמה אחת למעלה. ועל כל אלו – השירה המופלאה של הזמרת הבריטית, שלפעמים גורמת למילים להישמע מעט שבורות, אבל עושה זאת באלגנטיות ולא נשמעת כמו שום דבר שהכרתי.

Tony Allen and Hugh Masekele – We've Landed
מפגש של שני ענקים כאלה כנראה לא יכול להשתבש. ולמרות זאת, לא מובן מאליו שהם הצליחו להוציא קטע שנשמע ככה כששניהם כבר התקרבו לגיל שמונים. אין פה המון כלים – חצוצרה, תופים, בס וקסילופון. זהו. אבל יש פה קצב מהפנט של הבס, החצוצרה דואגת בכל רגע להניע את השיר בסינרגיה מדויקת עם התופים, והקול העמוק של אלן סוגר את הסיפור בסאונד ומלודיה ממכרים.
מאז, טוני אלן הספיק לעזוב את העולם הנוכחי לטובת מקומות טובים יותר, אבל השיר הזה שהוא חלק מאלבום משותף של הצמד הוא לחלוטין מייצג טוב של המורשת שלו, ושל הקריירה של מאסקלה. שני אמנים שלא רק שהחזיקו בקריירות מפוארות, אלא בעצם מעולם לא הפסיקו להיות רלוונטיים.

בעוד ש-2020 באה בעיקר להוריד, היתה בה מספיק מוזיקה טובה שתעשה בדיוק ההיפך. אלו השירים שעשו לי את 2020 לקצת יותר נסבלת

 

MYRKUR – Folkesange
מירקור (שהכרתי בזכות קולומבוס) הוא הרכב מטאל של הזמרת הדנית Amalie Bruun. אבל באלבום הזה היא עשתה תפנית חדה, והוציאה אלבום שירי פולק בסגנון מסורתי, חלקם קאברים לשירים מוכרים. הקשר בין מטאל ופולק ידוע ומוכר, זו אפילו נחשבת תת-סוגה פופולארית של הז'אנר, ועדיין מעניין שיצא אלבום כל כך שונה בלייבל Relapse Records, שרוב החומרים שיוצאים במסגרתו רועשים בהרבה מהאלבום הזה. כשהאלבום יצא במרץ, בדיוק באמצע הסגר הראשון, זה היה בדיוק מה שהרופא הזמין עבור בלוז הסגר.
האלבום הזה מתכתב באופן יפה עם הפולק שאני מכירה ואוהבת, אבל מכיוון שרבים מן השירים הם בשפה הדנית, הם לא מוכרים לי ומהווים חידוש עבורי. השימוש בכלי נגינה ייחודיים למרחב הנורדי, כמו הניקלהרפה (מה שקורה כשמזווגים כינור עם הארדי גרדי), מוסיף ממד של אותנטיות לביצועים. אפשר לתת קרדיט למפיק האלבום, כריסטופר יול מהרכב הפולק הפגאני Heilung, על העיבודים הללו. יחד עם זאת, האלבום לא תמיד נצמד לעיבודים עם תחושת רטרו, ולפעמים מתווספת נימה דיסוננטית וקצת מוזרה באופן מכוון, שבאה מהעולם של המטאל. יכולת השירה שאמלי ברון מפגינה כאן מרשימה ביותר, ונעה משירת סופרן צלולה (שמזכירה את סנדי דני) בשירים כמו "Harpens Kraft" ועד לצווחות דמויות יודל בשירים כמו "Tor i Helheim". בלטו גם שירים באנגלית כמו קאבר לשיר פחות מוכר של בוב דילן, "House Carpenter". האלבום הזה מספק את האסקפיזם המושלם. אני ממליצה להקשיב לו ולדמיין שאת האישה בציור העטיפה, בשמלה כפרית, מקפצת לה בשדה על רקע פיורדים מרהיבים ובאמתחתך סלסלת פרחים, ואיפשהו ברקע מרקדים פיות ואלפים.
להאזנה

Jessie Ware – What's Your Pleasure
אחד הדברים שבוודאי מתסכלים את ג'סי וור הוא שהאלבום הזה שלה, שבבירור נוצר עבור רחבת הריקודים, יצא בתקופה שבה כל מועדוני הריקודים והאולמות סגורים. זהו אלבומה הרביעי של וור, שמאז שפרצה לחיינו עם "Wildest Moments" ב-2011 פשוט לא מסוגלת להוציא שיר רע. כיף לראות אמנית שככל שהיא מתבגרת נעשית יותר מתוחכמת ובטוחה בעצמה, בלי למעוד ולהתבלבל.
האלבום הזה נועד להיות אלבום "חזרה למקורות" שמחזיר אותה לכיוון קליל יותר, אבל עם טוויסט. הוא מתכתב עם מה שוור הגדירה כ"מוזיקת דיסקו מוזרה", קטעים ניסיוניים שמפיקים כמו ג'ורג'יו מורדור הוציאו בשנות השבעים. אפשר היה להרגיש בזה כבר בסינגל הראשון שיצא, "Adore you", שבו הפזמון מורכב מאותה שורה שחוזרת על עצמה, כשברקע הקול של וור מלהטט. הנגיעה הזו של "מוזרות" מונעת מהאלבום להישמע סתם כמו חיקוי יד שניה, וכמו וור עצמה הוא קלאסי ועדכני בו זמנית. אני אוהבת את הסקסיות הבלתי מתאמצת שלו, ואת העובדה שהוא מאוד כייפי לשמיעה אבל לא מזלזל באינטליגנציה של המאזינים. מי שאהב פופ מתוחכם כמו ב"Honey" של רובין או את האלבום האחרון של ליאנה דה האבאס ייהנה מהאלבום הזה. אפילו הקליפ הרשמי שיצא לשיר הנושא רומז שגם אם המועדונים סגורים, תמיד אפשר לרקוד כמו מלכה בחדר השינה (רק תדאגו למלתחה מתאימה, כמו בקליפ).
להאזנה

Moses Sumney – græ
כשמוציאים אלבום בכורה מהמם ביופיו, כמו האלבום Aromanticism של מוזס סאמניי, מעמידים אתגר ממש רציני לגבי האלבום שאמור להגיע אחריו. סאמניי הצליח לעמוד באתגר שהציב לעצמו באמצעות יצירת אלבום קונספט כפול, שהולך עד הסוף עם השאפתנות האמנותית שלו. סאמניי מצליח להביא יחדיו ארנ'בי בסגנון פרינס, לצד המלנכוליה האלקטרונית המהורהרת של רדיוהד. גם האלבום הזה לא מפחד לגעת בנושאים מורכבים כמו יצר הרס עצמי בשיר הבולט מתוכו, "Cut me". מכתבת הפרופיל שפיצ'פורק ערכו עליו לקראת הוצאת האלבום, שהצהירה כי סאמניי "מוכן עכשיו למקום שלו בספוטלייט", ניכר בו שהוא אדם שחושב על דברים לעומק, פועל בצורה מושכלת אבל גם שנותנת מקום לאינטואיציה.
האלבום עצמו מורכב משני חלקים, החלק הראשון עם עיבודים מורכבים ושירים שהם לפעמים יותר "רוקיסטיים" או רדיו-פרנדלי, בעוד החלק השני יותר מינימליסטי, שקט ומופנם. מבנה האלבום משקף את הנושא שהוא עוסק בו – דואליות ולימינליות, הסירוב להתפקס על הגדרות והתעקשות להישאר באזור אפור ועמום. בדומה לאלבום של בלאד אורנג', גם פה נעשה שימוש ברב-קוליות כדי לשקף דיאלוג פנימי, שמכיל אלמנטים דיאלקטיים. לא במקרה אני נדרשת לשפה גבוהה כדי לתאר את האלבום הזה – הוא עצמו ניתלה באילנות די גבוהים, ומביא קולות של אנשי רוח כמו הסופרים מייקל שייבון או הסופרת הבריטית-אפריקאית Taiye Selasi. למרות שהוא יחסית מאתגר אינטלקטואלית, האלבום עדיין שומר על משחקיות מסוימת. סאמניי מלהטט בקולו, עובר מרג'יסטר נמוך לפלאצטו; משירים יחסית פשוטים על כאב לב בעקבות פרידה לתהיות אקסיזטנציאליסטיות או לתיאוריה קווירית. האלבום כל הזמן מחבר את האישי לפוליטי-סוציולוגי, הוא לא מדבר בצורה מופשטת על נושאים אלא עם הרבה רגש, כאב, בלבול ומבוכה. בקיצור, שווה לתת לו הזדמנות ויותר מהאזנה אחת.
להאזנה

Phoebe Bridgers – I Know the End
יש שירים שמצליחים ללכוד את רוח התקופה בצורה מושלמת, גם מבלי שהתכוונו לכך במקור. השיר הזה מן הסתם נכתב הרבה לפני הקורונה, אבל הוא מצליח להביע את החרדה האקזיסטנציאליסטית, חוסר הוודאות וחוסר האונים של התקופה האחרונה. לא פלא שהאלבום שיצא מתוכו זיכה את ברידג'רס במועמדויות לכל הפרסים האפשריים. השיר אמנם נכתב על סיום מערכת יחסים, אבל הוא רווי תחושה אפוקליפטית, כאילו לא רק הזוגיות מסתיימת אלא העולם כולו. בהמשך השיר מתארת ברידג'רס נוף מסויט שבו יש תערובת מבולגנת של סממנים אמריקאים: בית מטבחיים, קניון, מכונות מזל וגם התקפת מל"טים או חייזרים, כך שהשיר עובר מתחושה רעה אישית לאיום ברמה הלאומית. הקליפ שלו מחדד עוד יותר את התחושה של סיום העולם. גם העיבוד מחדד את התחושה הזו: השיר מתחיל כמו שיר לואו פיי, וככל שהוא מתקדם נוספים לו כלים ברקע, עד שלקראת הסוף יש כמעט קקופוניה עם מקהלה, דיסטורשן, חצוצרות ותופים. בסוף נשאר רק לצרוח. הסוף מעולם לא נשמע כל כך קרוב.

Orville Peck, Shania Twain – Legends Never Die
לא לקח הרבה זמן עד שאורוויל פק יצא מהשוליים והצליח לתפוס את המקום שמגיע לו בקדמת הבמה, בשיתוף הפעולה הזה עם דיוות הפופ-קאנטרי שאנייה טוויין. זו לא בחירה מקרית. פק אוהב מאוד זמרות פופ כמו וויטני יוסטון, וזו בטח התגשמות חלום עבורו ליצור שיר יחד עם טוויין. יש משהו מאוד מענג באופן שהשיר הזה הוא מיינסטרימי ללא בושה, גם מבחינת השפה החזותית שלו, עם התלבושות המוגזמות שמאפיינות את הסגנון והקליפ עם האופנועים והטנדרים. אבל מכיוון שמדובר באורוויל פק, זה בא כמובן עם קריצה קווירית: החליפה הזוהרת שהוא לובש היא בצבעי הקשת, ובקהל יש מלכות דראג. אני באמת מאמינה שהשיר הזה מסוגל לקחת את החשיפה שלו רמה אחת למעלה, ולהפוך אותו לכוכב גם בנאשוויל השמרנית. אנחנו רק נרוויח מכך.

Fiona Apple – Shameika
כשפיונה אפל מוציאה אלבום חדש, כל העולם שם לב, גם כשהיא כמעט ולא משקיעה זמן בלייחצן אותו. למרות שאני מעריצה ותיקה של אפל, לפעמים הגלגול הנוכחי שלה שמבוסס על סאונד של כלי הקשה והרמוניות עם הרבה סינקופות הוא קצת קשה לעיכול בשבילי. אבל השיר הזה בולט לטובה כי הוא קליט במיוחד. הוא חוזר אחורנית לחוויות המעצבות של אפל כילדה, שחשה דחויה חברתית ובודדה, ומה שעזר לה לעבור את התקופה הייתה הידיעה שאחת מחברותיה לכיתה, שאמיקה, חושבת עליה דברים חיוביים. אני אוהבת מאוד את הדגש על ה"סיסטרהוד" בשיר, ילדות ונערות שמרימות אחת לשנייה ונותנות גב. בטוויסט משעשע של העלילה, המורה של אפל ששמעה את השיר יצרה איתה קשר והזכירה לה את שמה המלא של החברה לכיתה. הן יצרו קשר, והסתבר ששאמיקה היא גם מוזיקאית, ראפרית שיצרה שיר תשובה בשם "Shamieka Said".

Anjimile – In Your Eyes
לשיר הזה הגעתי בזכות ספוטיפיי (שאליו אגב נרשמתי רק השנה), והוא פשוט כבש אותי בשמיעה ראשונה. גיליתי שלא במפתיע, אנג'ימיל הוא יליד טקסס מרקע אפריקאי, ואפשר להרגיש את הנגיעה הזו בנגינת הגיטרה שכה אופיינית למוזיקה של מאלי, מקום המוצא של הוריו. אבל הוא גם יוצר טרנס א-בינארי, מה שיוצר זיקה מסוימת ליוצרים כמו אנהוני, גם בקול שלו שהוא קצת לא ברור מגדרית וגם בנושאי השירים. לשיר הזה יש יחסית קצת השמעות או צפיות בשירותי הסטרימינג ויוטיוב, ובאמת שמגיע לו להיות מוכר יותר. יש לו שילוב מיוחד של חשיפה רגשית ומנגינה קליטה, שמזכירה לי את טרייסי צ'אפמן או סופיאן סטיבנס. מצאתי את עצמי מאזינה לו שוב ושוב, מיטלטלת בין הנימה הרגועה שלו לעצב שבמילותיו, שעוסקות ברגע הזה שמבינים שכוונותיו של אדם אהוב אינו ברורות לנו, שאנו חווים את הנפרדות שלנו כאנשים גם בתוך הזוגיות.

Adrianne Lenker – anything
בחרתי לסיים את הסקירה עם שיר מתוק ועדין, שמעלה חיוך על שפתיי בכל פעם שאני מקשיבה לו. זו הפעם השניה שאדריאן לנקר נכנסת לסיכום השנתי שלי, ולא במקרה, עוד לא שמעתי אלבום שלה שלא אהבתי, ויש לציין שהיא מוזיקאית פורה במיוחד, כך שאני לרוב נשארת בתחושה שקשה לי לעמוד בקצב שלה. השיר הזה שומר במיוחד על תחושת לואו-פיי, ממש כאילו אני בחדר השינה של לנקר, בזמן שהיא מנגנת שיר שנועד רק לאוזניה של בת זוגתה. היא מתארת כל מיני רגעים אינטימיים ביניהן כמו טיפת מנגו מתוקה שזולגת מצידי הפה או בכי בזרועותיה. התחושה הזו שהאהבה מורכבת ממיליון חוויות משותפות ולא ממשהו אחד ויחיד היא כמובן אחת כזו שכל אחת ואחד מרגישים, והופכת את השיר לנוגע ללב במיוחד.

הפלייליסט שלי ל-2020 יצא מגוון במיוחד השנה. חלק מהשירים כועסים או מדוכאים מהמצב, חלק דווקא אופטימיים ומלאי תקווה. דווקא הקושי לשבץ בפלייליסט שירים כל כך שונים באופיים, ממחיש היטב את השנה הזו עם האופי מאני-דיפרסיבי שלה.

 

Lido Pimienta – Miss Colombia
פצצת האנרגיה הזו בדמות האלבום השני של לידו פימיינטה שהוטלה לפתחנו בתחילת המגיפה, שומרת על רעננות עם כל האזנה, והיו הרבה כאלה. פימיינטה, קנדית ממוצא קולומביאני, יוצרת מקנדה התכה מהסוג שאנחנו מכירים הרבה בישראל בשנים האחרונות, של מוזיקה שורשית עם הפקה עכשווית. אבל פימיינטה לא מתרפקת על שירי עם קולומביאניים. היא כותבת טקסטים מקוריים וחריפים בספרדית, שעוסקים בקשת רחבה של נושאים חברתיים, החל משחיתות, דרך גזענות ועד מערכות יחסים מזיקות (נושא שהיא מכירה מקרוב מדי). למרות הנושאים קשים, זה אחד האלבומים הכיפיים להאזין (ואף לפזז) להם – שילוב של מקצבים וז'אנרים מקולומביה עם ביטים מופקים היטב (היא גם הפיקה אותו במו ידיה) ושירה מתוקה אך ממזרית. משהו בלחנים ובהגשה מצליח לחלחל עמוק יותר מהמעטה המסיבתי של חלק מהשירים. לא תמיד אלבומי השנה שלנו ממשיכים איתנו הלאה לשנה החדשה. במקרה של פימיינטה, אין לי ספק שהוא יישאר.
להאזנה

PJ Morton – Gospel According To PJ
פי ג'יי מורטון, איש של סול, איש של פופ, איש של פרסי גראמי, ניו-אורלינסי בדם, בן של בישופ. אחרי לא מעט שנים שהוא בעסקי המוזיקה, התפילות של אבא סוף סוף עזרו והוא הקליט אלבום גוספל. אבל כיאה למפיק שכבר עשה דבר או שניים בחייו, זה לא אלבום סטנדרטי של שירי תפילה. מורטון מארח באלבום את כל המי ומי של סצנת הגוספל, והסגנון המוזיקלי (חוץ מגוספל) עובר בחן ובהתאמה בין סול חלקלק, פופ מתקתק, אפילו קצת היפ הופ, הכל עם הפסנתר הניו-אורלינסי הפרוע, אורגן (כנסייה, בכל זאת), והרבה גרוב ושאר רוח. ואם זה לא הספיק, באלבום שזורים גם שלושה קטעי דיבור של הבישופ פול אס. מורטון, אביו של פי ג'יי. קטעים קצרים, כנים ונהדרים שבעצם מספרים את הסיפור המוזיקלי של המשפחה. לסיכום, האלבום הזה הוא הדרך הכי כיפית שמצאתי לפתוח את היום בחודשים האחרונים.
להאזנה

Kurt Vile – Speed, Sound, Lonely KV EP
מאז שיצא, לפחות פעם בשבוע (ולרוב יותר) יש לי צורך לשמוע את Speed, Sound, Lonely KV., האי.פי האחרון של קורט וייל. יש משהו בסאונד של הגיטרה האקוסטית שלו שגורם לך להתגעגע אליו מיד כשהשיר מסתיים. את חמשת השירים באלבום הוא הקליט בסשנים ארוכים, על פני כמה שנים, באולפן מקומי בנאשוויל עם כמה מענקי הסצנה שם. שלושה קאוורים ושני שירים מקוריים, כל אחד מהם פנינת אמריקנה שמאירה את הפסקול העצוב של השנה הזו. התחושה העולה מן השירים היא נינוחות, של מישהו שמצא את הבית שלו, ולו לכמה שעות באולפן. השיר האהוב עלי הוא הדואט הנפלא עם ג'ון פריין, שהמתיקות המחוספסת שלו מזכירה את הבלוזים האקוסטיים של תחילת המאה הקודמת.
להאזנה

Andrew Bird – Andalucia
אוי אנדרו בירד, לא רק שהוצאת אלבום חדש, הוא גם אלבום של שירי כריסמס. יש לך את עצמך ביותר מושלם? זו כבר מסורת עם אלבומי אנדרו בירד שהשיר הראשון הוא הקסום ביותר, וגם במקרה הזה Andalucia, הקאוור שפותח את Hark!, מנצח.

Mary Lattimore – Pine Trees
נמשיך בגזרת שירי-פתיחת-אלבום מושלמים, אל השיר שפותח את האלבום Silver Ladders של נגנית הנבל מארי לטימור. Pine Trees היא מנגינה שמצליחה לעורר געגוע מרוב שהיא יפה. לא געגוע נוסטלגי, אלא פשוט תמצות בצלילים של הרגש האנושי הזה. יפה יפה יפה.

Gillian Welch – Rambling Blade
כמעט בלתי אפשרי לבחור שיר אחד מתוך שלושת הבוטלגים הנהדרים שג'יליאן וולש הוציאה השנה. פולק ובלוגראס, בעיקר גיטרות, ותחושה של אינטימיות וקרבה עולה מהם. אבל מכיוון שחייבים לבחור אחד, אז Rambling Blade הנוגה והמהורהר מהבוטלג השני הוא המנצח אצלי. שיר שכל כך מתאים לתקופה.

Noname – Song 32
השיר הזה השתרבב לפלייליסט ועוד פלייליסט, האזנה ועוד האזנה, עד שלא הותיר ברירה אלא להכריז עליו כאחד משירי השנה. הראפרית Noname נכנסת בפטריארכיה, בעשירים, באייקונים אמריקאים ובעוד כמה. אבל היא עושה זאת בכזה חן ונונשלנטיות, והראפ המהיר שלה שמגיע דווקא עם ביט רגוע באווירת ארנ'בי ברקע הוא כיף גדול לאוזניים.

(Public Enemy ft. DJ Premier – State of the Union (STFU
בשיר הזה לעומת זאת אין טיפת חן או נונשלנטיות, הוא יורה ישר לפרצוף את מה שבאמת הגיע הזמן שכולנו נגיד לפוליטיקאים שלנו – פשוט סתמו.

 

Lianne La Havas – Lianne La Havas
כצפוי, לפני שיצא האלבום באופן רשמי, שיחררה ליאן לה-האבאס כמה סינגלים מתוכו. וכצפוי מבחינתי, עוד כשידעתי שהוא בתכנון, הייתה לי תחושה שאוהב אותו. כגודל הציפייה, כך גם המציאות: זה אלבום יפיפה המשתבח מהאזנה להאזנה. המוזיקה של לה-האבאס דיברה אלי תמיד ותפסה אותי בקלות, ולא כי היא מוזיקה קליטה מדי – היא קליטה רק במידה הנכונה. אבל עם קול כשלה, כבר לא משנה מה היא תעשה. תוסיפו לזה את קאבר השנה ל- Weird Fishes של רדיוהד (כתבתי עליו בהמשך, בשירים הטובים של השנה), שבו היא הקליטה גרסה שלה לשיר שהוא מהטובים והאהובים של הלהקה בעיני, וקיבלתם אלבום לא רחוק ממושלם.
ב- Bittersweet, הקטע הפותח (שקיים בשתי גרסאות באלבום, קצרה וארוכה קצת יותר), היא שואלת ליין גיטרה מאייזק היינס (Ik’s Rap Part III/Your Love Is So Doggone Good) ומרימה אותו עם בס-תופים והמהום נהדר לתוך המשפט הראשון. השיר עוסק בשיברון הלב שלה בעקבות פרידה מבן זוגה לפני הקלטת האלבום, מה שנתן לה דחיפה להקליט אותו. אבל גם בשיר הזה כמו בחלקים נוספים באלבום אין רק עצבות, אלא גם שיקום והרמה, בפזמון שבו היא חוזרת על כך שהיא נולדת מחדש עם גשמי הקיץ.
Can't Fight, הקטע הרביעי באלבום, הוא קליל וקצבי עם איזו חרדה קלה שמגיעה מהמיתרים מתחת לסאונד העיקרי של השיר. אבל קולה של לה-האבאס יוצר קלילות ורעננות שמביאות פה אפילו פופיות נעימה. הקטע האחרון באלבום (מלבד bittersweet בגרסת הרדיו) הוא Sour Flower, ביטוי שמגיע מסבתא רבה של לה-האבאס. הוא נכתב כהתמודדות עם מותו של פרינס, שהיה המנטור שלה אחרי ששמע וראה את נגינת הגיטרה שלה, והפינגר-פיקינג סטייל אותו למדה לבד מסרטוני יוטיוב כשהייתה נערה. מעבר לעצבות העדינה שנוטפת ממנו, אני מאד אוהב שהשיר האחרון באלבום מתגלגל באופן טבעי למעין ג׳אם סשן ארוך יותר. הוא משאיר טעם של עוד ועם זאת מסתיים בעדינות נהדרת, כשהכלים לאט לאט הולכים ונעלמים ונשאר רק תיפוף, שבסופו לה- האבאס אומרת That It, It's Done.
להאזנה
Tom Misch & Yussef Dayes – What Kinda Music
גם אלבומו הקודם והראשון של טום מיש נכנס אצלי לרשימת אלבומי השנה כשיצא ב 2018, אז הפעם הייתה פחות התלבטות, במיוחד כשראיתי שהמתופף יוסף דאייס הוא שותפו ליצירה. דאייס הוא מתופף ג׳אז ואחד המוזיקאים הבולטים בסצנת הג׳אז הלונדונית הרותחת של השנים האחרונות. דאייס פעיל מאוד בהמון שיתופי פעולה ולראייה, מלבד האלבום הזה עם טום מיש הוא שחרר השנה עוד אלבום עם שני שותפיו ליצירה בשנתיים האחרונות – רוקו פאלאדינו וצ׳רלי סטייסי. השילוב הזה בין מיש לדאייס הוא כאילו חיבור של שני עולמות שונים, אבל לא באמת, ומרגיש שהם משלימים אחד את השני. הגישה הפופית יותר של מיש מתחברת לתיפוף המדויק אך מלא הרגש של דאייס, ולכך הם מוסיפים שכבות סאונד נוספות, טונות של ריוורב ומוזיקאים נוספים מהסצנה הלונדונית. כל אלו הופכים את האלבום ליותר מחיבור של שני עולמות סאונד – הוא יצירה שלמה שמוציאה את הטוב בשניהם יחד ולחוד.
הקטע המושמע ביותר באלבום, אולי הודות לקליפ הנהדר ולשיתוף הפעולה עם פרדי גיבס, הוא Night Rider, שאכן מרגיש כאילו המצב האולטימטיבי להאזין לו הוא עם גג פתוח בנסיעה שקטה בלילה. גם Tidal Wave הוא קטע נהדר שבו התופים של דאייס ממש מרגישים כמו רעמים, וכל הסאונד משרת את המילים עד כדי הרגשת גל המתנפץ לתוך האוזן. Lift Off שבו משתתף גם הבסיסט רוקו פאלאדינו הוא קטע מאד ג׳אזי, ללא מילים, אבל עם הגיטרה המייללת של מיש הנסמכת על מהלכים נגדיים של התופים, שמרימים קרשנדו מעולה בסופו.
זהו אחד האלבומים ששמעתי המון השנה. משהו בשקט ובצלילים החמים שלו מאוד התאים לי לשנה שבה נכפתה עלינו בעיקר האזנה בבית, באוזניות ובסטריאו (כשהילדים ערים). ידעתי שללחוץ פליי מביא אותי לנמל מבטחים מוזיקלי.
להאזנה

Gregory Porter – Revival
מבחינתי אין מה לא לאהוב בשיר הזה. גוספל מודרני, מחוזק בסול, ג׳אז ובלוז. גרגורי פורטר הוא זמר ויוצר אמריקאי המביט על נט קינג קול כמושא הערצתו, ואף הקדיש לכך אלבום לפני כמה שנים בשם Nat King Cole & Me. קול הבריטון הנהדר שלו המחוזק באלבום הזה גם במחלקת נשיפה, מקהלה בת עשרה חברים ומיתרים מהתזמורת הסימפונית של לונדון. פורטר יצר פה שיר שמזיז את הרגליים, שגורם לנו לרצות להרים את עצמנו למעלה גם בתקופות קשות כמו השנה האחרונה.

Lianne La Havas – Weird Fishes
החלטתי שהביצוע של ליאן לה האבאס ל-Weird Fishes של רדיוהד חייב לקבל מקום של כבוד גם בחלק המדבר על שירי השנה. במקרה הזה, קאבר השנה. לה-האבאס לקחה פה את אחד השירים שאני באופן אישי מאד אוהב, ואני בטוח שהוא אהוב על עוד די הרבה מעריצי רדיוהד, וניכסה אותה אליה בצורה מושלמת. הקול המעט מעושן שלה, העיבוד העשיר והצמרמורת שאני מקבל בכל האזנה כשהיא מגיעה לקרשנדו לא מותירים מקום לספק. 2020 סיפקה לנו הרבה קאברים נהדרים מאמנים שאנחנו אוהבים. אולי אלו הימים והשבועות בבית, אולי הרצון לחזור למשהו שאנחנו אוהבים ומרגישים בטוחים איתו. במקרה הזה, לה-האבאס ביצעה את השיר בהופעות לא מעט, בערך מ- 2013 (לפחות זו העדות המוקדמת ביותר ביוטיוב – למרות שהביצוע הזה מ 2014 טוב יותר), והפעם החליטה להקליט אותו באולפן ולהכניס לאלבום. החלטה מעולה שרק מעלה את קרנו של האלבום כולו.

Rhiannon Giddens – Don’t Call me names
ריהנון גידנס בדרך כלל לא כותבת שירים שמדברים עליה, או על סיפור אישי שלה. להפך, היא נוטה להשתמש בעבר הקרוב והרחוק כדי להציף שוב סיפורים ומעשים. היא שואבת אותך לתוך העולם שהיא מציירת כדי להזכיר שלא הרבה השתנה ושעלינו לא לשכוח, לשים לב ולהילחם עבור שוויון – לנשים, למיעוטים ובכלל. הפעם, היא כותבת את עצמה. הפעם השיר הוא חשמלי ולא אקוסטי. בס, תופים, המונד, כינור, גיטרה חשמלית וכעס. היא קוראת לבן זוג או מאהב להתייחס אליה בכבוד. לא לקרוא לה בשמות ולא להמעיט בערכה. מבחינה מוזיקלית אני חושב שהגרסה הזו של גידנס לא פחות טובה מזו האקוסטית. ההמונד הנהדר מוריד את האווירה לדרום ארצות הברית ומחזיר אותנו למקומות שבהם היא בדרך כלל מספרת את סיפוריה. שיר נהדר, סוחף שמצליח לייצר גם סקרנות אצלי לגבי העתיד, אולי חשמל זו הדרך החדשה של ריהנון גידנס?

Nubya Garcia – Source
נוביה גרסיה הסקסופוניסטית המופלאה, גם היא מהסצנה הלונדונית שממנה מגיעים טום מיש ויוסף דאייס. ואולי אפילו יש לומר שהם גם מגיעים מהסצנה שלה. אחת מהאמניות הבולטות, שמאחוריה שיתופי פעולה רבים עם הרכבים שונים. בקטע הנהדר Source מתוך האוסף We Out Here, מתארחים החצוצרנית MS Maurice (שמובילה את ההרכב האהוב עלינו בספינה KOKOROKO וגם משתתפת בשלושה שירים אחרים), ושלישיית ווקליסטים שמצליחים להוות ממש עוד כלי נגינה. הקטע הוא ג׳אז במובן העדין ביותר של המילה. מקצבים הנעים בין אפריקה לרוק ולג׳אז יותר ״קלאסי״ אבל ממש לא נעלמים ברקע. קלידים שמתייצבים כחלק מחטיבת הקצב בחלק הראשון ולקראת סוף השיר, אך לא משתלטים. ולצד זאת תחושת משיכה ועילוי וקתרזיס. אין רגע דל בקטע הארוך הזה – הוא לא מתיש ומתאים גם למי שבדרך כלל ג׳אז הוא לא הז׳אנר שלו.

הפלייליסט שלי ל-2020 עם השירים הטובים ביותר ששמעתי השנה, בלי סדר מסוים. מתוכם בחרתי רק את הטובים ביותר בעיני לשים בסיכום, אבל רבים אחרים היו הפסקול שליווה אותי השנה.

 

מקומן של מוזיקאיות הג'אז (זמרות ואינסטרומנטליסטיות) כמעט ונפקד השנה מהמועמדויות לפרסי הגראמי. מיעוטן של מוזיקאיות הג'אז צרם השנה במיוחד לאור כך שבקטגוריות אחרות התבלטו לא מעט נשים. למעשה, נשים קיבלו השנה חמש מתוך שמונה המועמדויות הן לאלבום השנה והן לאמנית החדשה הטובה ביותר, ואף סחפו את קטגוריית ביצועי הרוק הטובים ביותר. בג'אז, מתוך עשרים ושלוש מועמדויות, שש בלבד היו של נשים, ובג'אז הלטיני לא היו מועמדות נשים בכלל. האכזבה מהרשימה הזו משמעותית במיוחד על רקע העובדה שיצאו השנה הרבה מאוד אלבומי ג'אז איכותיים מאוד של מוזיקאיות נשים. ואלו אלבומי השנה שלי…

!Jyoti – Mama, You Can Bet
לאורך הקריירה שלה, המוזיקאית ג'ורגיה אן מולדרו (שמכנה את עצמה Jyoti, כינוי שניתן לה על-ידי אליס קולטריין) שאפה להרחיב את גבולות הג'אז המודרני. ג'יוטי היא זמרת נהדרת, מפיקה בחסד ומנגנת בעצמה בכמה כלים. האלבום החדש שלה משלב בתוכו את כל מה שיש למוזיקה בכלל ולג'אז בפרט להציע. הג'אז האקוסטי שלה מתבסס על רעיונות של ענקי הג'אז האמריקאים, והיא מוסיפה להם נגיעות בלוזיות ואף מתרחבת להיפ-הופ עם עיבודים נהדרים. המוזיקה באלבום מורכבת, מעניינת, מפתיעה, ובעיקר כזו שלא שומעים כל יום.
להאזנה

Maria Schneider Orchestra – Data Lords
המוזיקאית והמעבדת מריה שניידר שזכתה בגראמי 5 פעמים (ואחת הנשים הבודדות שמועמדות גם השנה), עומדת בחזית המאבק של המוזיקאים לבעלות על יצירתם. באלבום החדש היא מוחה על כוחם של "אדוני הנתונים", גוגל, יוטיוב, ענקיות המדיה החברתית ושירותי הסטרימינג, שמקדמות את התפיסה שמוזיקה צריכה להיות כמעט בחינם, על חשבון תשלום הולם ליוצרים. עם המאבק הזה היא הגיעה עד לקונגרס האמריקאי, וכחלק ממנו, את האלבום החדש שלה אפשר לרכוש פיזית או דיגיטלית, לא בסטרימינג. באלבום הכפול החדש היא מכניסה את המאבק פנימה ליצירה שלה, ללחנים ולעיבודי התזמורת שהיא מובילה. "דאטה לורדס" מבקש לדבריה לשלב בין הדברים הבסיסיים בחיים למידע הרב שמגיע מהאינטרנט והמדיה החברתית. ביחד עם הרכב נגנים משובח ועיבודים מוקפדים, שניידר יוצרת מוזיקה עוצמתית, מגובשת, רבת סגנונות והשפעות, המזכירה לרבים את העיבודים של גיל אוונס (שעבד בין היתר עם מיילס דיוויס). גם אם זה נכון, שניידר לוקחת את המוזיקה שלה למקומות רחוקים בהרבה.
להאזנה לסינגל מתוך האלבום

Carla Bley/ Andy Sheppard/ Steve Swallow – Life Goes On
עיצוב מופשט של עטיפות אלבומים הוא אחד הסממנים המזוהים ביותר עם הלייבל אי.סי.אם. באלבום הטריו החדש של קרלה בליי (פסנתר), אנדי שפרד (סקסופון טנור/סופרן) והבסיסט סטיב סוואלו, נרשמה חריגה בקו האומנותי עם עטיפה שעליה מתנוססת תמונתה של בליי ליד הפסנתר. יתכן שהשינוי נובע מהכבוד וההערכה של מייסד הלייבל מנפרד אייכר, לבליי, שהשנה מלאו לה 84.
קרלה בליי החלה לפעול בסצינת הפרי ג'אז בשנות ה-60 של המאה הקודמת ומאחוריה 60 שנות קריירה מוזיקלית מפוארת. אלבום "החיים חולפים" מסכם 25 שנות נגינה עם הטריו שלה. עם סוואלו היא מנגנת מ-1961 ואף הובילה איתו את "הביג בנד של קרלה בליי". הלחנים באלבום שואבים השראה ממקורות רבים, ובליי מייצרת עונג מוזיקלי מתמשך שמתחיל כבר מהצליל הראשון באלבום. 25 שנות הנגינה המשותפת באות לידי ביטוי בתיאום ובהבלטת היתרונות של כל אחד מהמוזיקאים. הם יצרו בהנהגתה של בליי אלבום מרשים ונעים לאוזן, שעדיין שומר על מסורת הג'אז בכלל והג'אז החופשי בפרט.
להאזנה

Nubya Garcia – Source
הסקסופוניסטית נוביה גרסיה כבשה בסערה את סצנת הג'אז הבריטית ממקום מושבה בלונדון. גרסיה היא בת למשפחת מהגרים מוזיקלית. אמה מגינאה, אביה מטרינידד והמוזיקה שלה בהתאם. בילדותה היא ניגנה בפסנתר, משם המשיכה לכינור ובסופו של דבר, לשמחת רבים, התייצבה והתמקדה בסקסופון. באלבומה החדש היא מצליחה לתת ביטוי למורשת המשפחתית האפרו-קריבית שלה, אבל עם שורשים עמוקים במסורת הג'אז האמריקאית. מבקרי מוזיקה בבריטניה אוהבים להשוות את הנגינה שלה לזו של דקסטר גורדון וסוני רולינס. כשמאזינים לה, בהחלט אפשר להבין מה עומד מאחורי ההשוואה.
להאזנה

ARTEMIS – RENEE ROSNES, ANAT COHEN, MELISSA ALDANA, INGRID JENSEN, NORIKO UEDA, ALLISON MILLER & CÉCILE McLORIN SALVANT
ארטמיס היא אלת הציד וחיות הבר, בתו של זאוס ואחות תאומה של אפולו אל השמש. באמצעות אותו השם, הצליחו השנה שבע מוזיקאיות ג'אז ליצור מיתולוגיה חדשה בג'אז העולמי. ארטמיס שלהן הוא אלבום סופר-גרופ נשי שמורכב מהכוכבות הגדולות של הג'אז העולמי. המייסדת, המנהלת האומנותית והרוח החיה של ההרכב היא הפסנתרנית רנה רוזנס, שצירפה אליה נשים עם קריירות מוזיקליות מופלאות שהובילו הרכבים וזכו להערכה ברחבי העולם. מדובר בחבורת מוזיקאיות מארצות הברית, קנדה, צרפת, צ'ילה, יפן וישראל (ענת כהן). כולן ביחד וכל אחת לחוד מעורבות בלחנים ובעיבודים של תשעת הקטעים באלבום, חלקם מקוריים וחלקם מוכרים ואהובים. אפשר לכתוב ולדבר רבות על האלבום הנהדר הזה, אבל הכל מתגמד כשמקשיבים למוזיקה. שבע נשים שכל אחת מהן מנהיגה ברוחה ובאופן מעשי (ארטמיס, אם תרצו), מצליחות לקחת על עצמן תפקיד של סייד-וומן וליצור יחד בדיוק את מה שמצופה מהשמות הגדולים הללו: המוזיקה נפלאה ומרגשת, רב-תרבותית, מלאת נשמה וגרוב. וכל זאת כשמאחורי הצלילים מהדהדת הכוונה וההתרסה כנגד הממסד הגברי ברובו, מחאה שמתחברת לרעיונות שהיו עוד בתחילת המאה ה-20, כשהג'אז החל להתבסס כסגנון מוזיקלי.
להאזנה

 

Fleet Foxes – Shore
שנת הקורונה השפיעה על הרגלי ההאזנה של כל אחד מאיתנו באופן שונה. אני פחות הצלחתי להתחבר לאלבומים שלמים, וכשכן מצאתי את עצמי מאזין לאלבומים, אלה היו רק אלבומים ישנים ואהובים. יוצא מן הכלל חריג הוא Shore של פליט פוקסס. הסיבה היא שכל דבר שפליט פוקסס יוציאו אני מאזין לו, וכך אני נוהג מאז שגיליתי אותם אי שם בתחילת העשור. מה שנחמד הוא שהפעם חובבי פליט פוקסס לא נאלצו לחכות כל כך הרבה זמן. האלבום הקודם “Crack Up” יצא לאחר הפסקה ארוכה של שש שנים, והאלבום הזה יצא בסך הכל שלוש שנים אחריו. בעוד ש "Crack Up" היה אלבום מורכב, מהורהר, מעט "דאונר" ואף קשה להאזנה, “Shore” התגלה במהרה כאלבום קליל יחסית, אופטימי, מלווה בתחושת תמימות שהזכירה לי את פליט פוקסס של אלבום הראשון. איזה עיתוי מושלם לאלבום כזה, בין סגר אחד למשנהו.
האלבום נפתח בנגינה אקוסטית עדינה, פשוטה ורפטטיבית. באופן מפתיע הקול ששר הוא לא קולו המוכר של רובין פקנולד, אלא של זמרת לא מוכרת וצעירה בשם Uwade Akhere, שפקנולד גילה לאחר שהעלתה לאינסטגרם קאבר של שיר אחר של פליט פוקסס – “Mykonos”. התחלה טובה לקריירה אם לוקחים את First Aid Kit כדוגמא. השיר נקרא Wading in Waist-High Water, ומעלה לי אסוציאציה לספיריטואל “Wade In The Water”, שיר שהנחה עבדים לברוח דרך הנהר בשביל לטשטש את עקבותיהם. מעניין אם זאת הייתה הכוונה. השיר מוביל ישירות ל-“SunBlind” שבו פקנולד מונה כמה מהגיבורים המוזיקליים שלו שהלכו לעולמם לאחרונה. אותי בעיקר ריגש האזכור לג'ון פריין, שנפטר השנה בעקבות סיבוכים מהקורונה. האלבום ממשיך ברצף של שירים חזקים וסוחפים: Can I Believe You (שיצא לו גם ביצוע לייב נהדר בתוכנית של סטיבן קולבר עם מקהלת Resistance Revival Chorus), Jara, Featherweight (שחביב עלי במיוחד). משם האלבום ממשיך ל-54 דקות סוחפות בלי רגעים חלשים, באמת. עובדה אחרונה מעניינת על האלבום הזה: כתוצאה מהתקופה והריחוק החברתי, מסתבר שפקנולד הקליט אותו כמעט לבד, מלבד כמה שיתופי פעולה עם כמה חברים מלהקת “Grizzly Bear”. אף אחד מחברי הלהקה האחרים לא היו מעורבים בהקלטות. למרות זאת, האלבום לגמרי מרגיש פליט פוקסס. אלבום שהוא גם תוצר, אבל גם תרופה לתקופה הזאת.
להאזנה

Bill Callahan – Pigeons
בלי להתבלבל, ביל קלהאן פותח את השיר הזה (שהוא גם השיר הפותח של האלבום שלו שיצא השנה) במילים: “Hello, I’m Johnny Cash”, וסוגר אותו במילים: “Sincerely, L. Cohen”. אני לא חושב שיש מישהו חוץ מקלהאן שיכול להכניס את זה לשיר שלו ולצאת לא יומרני בטירוף. אבל הוא מצליח להצדיק את האמירות האלה בשיר שבו הקול העמוק והנמוך שלו תופס מקום מרכזי. השיר הוא בעצם סיפור קצר על נהג לימוזינה מבוגר שמסיע זוג שהרגע התחתן, ומעניק להם קצת מחוכמת החיים שלו.

Black Pumas – I’m Ready
ההרכב הזה חמק ממני ב-2019, ויצא לי להתוודע אליו במהלך סיבוב בשכונה בסגר הראשון, כשפתאום שמענו מאחד הבתים מוזיקה ממש מגניבה. לפני שהספקתי להפעיל את השאזאם, יצא מישהו מהבית ופשוט שאלתי אותו מי מנגן, The old fashioned way. אז האלבום שלהם אמנם יצא ב-2019, אבל השנה יצאה גרסת Deluxe עם גרסות מחודשות, קאברים לביטלס ולטרייסי צ'פמן וביניהם גם השיר הזה. עוד דוגמה לשילוב של רוק פסיכדלי עם מוטאון סטייל מרווין גיי. חגיגה לאוזניים.

’The War and Treaty – Hustlin
הפתעת ספוטיפיי. שיר שהגיע משומקום. בהתחלה חשבתי שמדובר בשיר של ריאנון גידנס יקירת קולומבוס, אבל הופתעתי לגלות שמדובר בדואו של זוג נשוי בשם המעניין The War And Treaty. השילוב של הפסנתר והגיטרה עם הסאונד השורשי משלבים ישן וחדש. אמריקנה במיטבה!

Woods – Strange To Explain
עוד פנינת ספוטיפיי. פולק כמו שצריך, של ההרכב Woods מתוך האלבום ה-11 במספר שלהם. פשוט אחלה שיר, עם מקצב זורם, שטיח מעניין של סאונד ושירה בטון גבוה שלא משאירה אותך אדיש.

Steve Gunn, Cass McCombs – Wild Mountain Thyme
מסתבר שסטיב גאן וקאס מקומבס היו אמורים לצאת לסיבוב הופעות בקיץ שבוטל עקב הקורונה. מצד שני, הביטול הזה גרם להם להוציא תקליטון שבו שני שירים. אחד מהם הוא Wild Mountain Thyme, ביצוע של שיר עם סקוטי ישן שכבר בוצע על ידי (בין השאר) ג'ודי קולינס, ואן מוריסון וברט יאנש. אם אתם מחובבי הז'אנר, התיאור הנ"ל כבר צריך להספיק לכם. כדאי גם להאזין לשיר השני בתקליטון – Sweet Lucy.

 

לפני הכל אני רוצה להגיד תודה לחברי וחברות הצוות שמעבר לכך שהרכיבו פה סיכום נהדר, גם כתבו על כמה אלבומים שללא ספק היו נכנסים לסיכום שלי אם הם לא היו בוחרים בהם. בראשם האלבומים הנהדרים של ליאן לה הבס, לידו פימיינטה והאלבום המשותף של טום מיש ויוסף דאייס. אז תודה חברים, חסכתם לי כמה דילמות קשות. ועכשיו לעניין לשמו התכנסנו, האלבומים האהובים עלי מהשנה האחרונה…

Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman
האלבום הזה יצא אי שם בינואר ויכול מאוד להיות שהמרחק הגדול מסיכומי השנה בנובמבר ודצמבר מנע ממנו מלהכנס לחלקם, כי אני לא יכול לראות סיבה אחרת לכך שזה יקרה.
בוני לייט הורסמן הוא טריו אמריקנה המורכב מאנאיס מיטשל, זמרת נהדרת ודמות וותיקה בחוגי האמריקנה שאלבומה "Hadestown" מ-2010 (לכו לבדוק אותו) הוא עדיין מהאלבומים האהובים עלי אי פעם; שחברה לג’וש קאופמן, מולטי אינטרומנטליסט ומפיק בסצינה ולאריק ד. ג’ונסון, האיש מאחורי Fruit Bats, אחד ההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות.
הפרויקט מבוסס על שירי עם ישנים, חלקם עוסקים בסיפורים מאוד אפלים, אותם לוקחים החברים ומפיחים בהם חיים חדשים בעזרת אסתטיקה של אמריקנה עכשווית והרבה אוויר שהם מכניסים לתוך העיבודים. בתוספת השירה היפהפיה של מיטשל, ההרמוניות המשותפות והנגינה הלא מתאמצת על מגוון של כלים מתקבלת הפנינה של השנה מבחינתי. ההרכב חתום בלייבל של ג'סטין ורנון (הלא הוא בון איבר), וכמו באלבומה של מיטשל מלפני עשור, הוא אפילו מתארח פה, בשיר לפני האחרון באלבום "Bright Morning Stars".
להאזנה

Adrianne Lenker – songs / instrumentals
האלבום הזה הגיע אחרי חודשים לא מעטים של קורונה והביא איתו לפני הכל את אחת המעלות הכי גדולות שמוזיקה יכולה להביא איתה – נחמה.
אדריאן לנקר, סולנית ביג ת'יף המטפחת גם קריירת סולו מהצד, שחררה באוקטובר את songs / instrumentals הכפול, אלבום אינטימי ומרגש אותו היא הקליטה בבקתה ביערות של מערב מסצ'וסטס כשהיא מסתגרת מהמגיפה ובאותו זמן מהכאב של מערכת יחסים שנגמרה.
את האלבום הקליטה לנקר במשך שלושה שבועות בעזרת מכשיר הקלטה פשוט, שופכת לתוכו שירים קטנים ובוערים כשבכולם כנות מתפרצת חסרת עכבות. כמו טיפול עצמי בהתבודדות. גם בסגר הזה, אין הרבה דברים שאני ממליץ יותר לשמוע מהאלבום העדין והיפהפה הזה.
החלק השני ובו שני קטעים אינסטרומנטלים ארוכים הוא בעצם הקלטה של זרם התודעה של לנקר אפשר להגיד, מקליטה ומפסיקה, פורטת ללא תכנית סדורה. מעין הצצה לימים האלה שם לבדה ביער, בבקתה עם רצפה חורקת.
להאזנה

Ray LaMontagne – MONOVISION
למי שפגש את המוזיקה של ריי למונטיין לפני בערך עשור וחצי, בדגש על שני האלבומים הראשונים שלו, היה קשה שלא להתאהב בו – הקול המחוספס בקצוות, הגישה האינטימית עם האדג' הדרומי וההגשה המשכנעת עשו את העבודה.
מאז, כמו שהרבה אמנים עושים ואכן חשוב לעשות, למונטיין חיפש את עצמו והתנסה בכיוונים שונים על הספקטרום של הז'אנר בו הוא פועל. לא אגיד שלא היו שם יציאות טובות ששוות את זמנכם, אבל בכל אלבום שיצא לאורך השנים חיפשתי את התכונה של הימים ההם הראשונים בהם למונטיין הרגיש לי הכי עצמו. והנה הוא שב, דווקא עכשיו, עם אלבום של חזרה למקורות, מגוון, שורשי, מהדהד יוצרים גדולים מהעבר, לא מתאמץ ומעל הכל מאוד מאוד מהנה. מבחינתי זו הפתעת השנה.
להאזנה

Freddie Gibbs and The Alchemist – Alfredo
ראפר שחור מאינדיאנה ומפיק וביטמייקר יהודי בן ליורדים ישראלים מלוס אנג'לס נכנסים לאולפן כדי להקליט אלבום היפ הופ, בהשפעת התרבות האיטלקית באמריקה. לא, זו לא התחלה של בדיחה לגיקים של היפ הופ, זו נקודת המוצא של אלבום ההיפ הופ הטוב של השנה לטעמי. פרדי גיבס, כנראה הראפר הכי חריף, פיקח ועם הפלואו הכי משומן של הרגע מאחד שוב כוחות עם האלכימיסט לאלבום קונספט קצר (כמו שנהוג במקומות מסויימים בז'אנר בשנים האחרונות). האלבום עוסק בנקודת ההשקה של התרבות השחורה והתרבות האיטלקית באיזורים העירוניים האמריקאים, מלא ברפרנסים, ציטוטים וסמפלים של סרטים ומוזיקה איטלקית. אבל גם אם שמים רגע בצד את הקונספט, יש פה שיר אחרי שיר מלאים בסטייל, בסוואג ובהשראה ואלבום שמשאיר טעם של עוד.
להאזנה

?Fantastic Negrito – Have You Lost Your Mind yet
הכל יש באלבומו השלישי המצוין של פנטסטיק נגריטו: בלדות אר נ' בי, קטעי בלוז מעיפים, פצצות של פ'אנק, היפ הופ בועט, גוספל שמיימי, ספוקן וורד נוקב, רטרו סול ועוד ועוד. אם אתם אוהבים מוזיקה שחורה, תמצאו פה מתקפה משולבת על החושים המוזיקליים שלכם שתשאיר אתכם עם פה פעור ואצבע שהולכת אוטומטית ללחוץ שוב על כפתור הפליי. זה כנראה האלבום הכי מהודק של נגריטו (יוצר מאוד אהוב על הספינה), אבל מעבר לניים דרופינג של ז'אנרים שונים, את האלבום כולו דוחפים קדימה אנרגיה, רעב וגם מחאה וכעס על העוולות שעדיין מתרחשות ברחובותיה של אמריקה; בייחוד השנה עם האלימות המשטרתית שזוקפת את ראשה בכל פעם מחדש וההפגנות הענקיות שניצתו בעקבותיה. נגריטו מתעל את כל זה לאסופת קטעים נהדרת שבין רבדיה אפשר לשמוע השפעות ברורות של מוזיקה שחורה לדורותיה.
להאזנה

Mac Miller – Circles
עוד אלבום נהדר שיצא ממש בתחילת השנה ולצערי לפי הרשימות נראה שקצת נשכח הוא אלבום הפוסט-מוות של מאק מילר – "Circles". האלבום הזה כבר הוקלט ברובו לפני מותו של מילר והיה אמור להיות האלבום התאום של "Swimming" מ-2018. אחרי מותו בטרם עת של מילר הוא הושלם על ידי המפיק ג'ון בריון בברכתה של המשפחה. זהו אלבום מלא אור בצורה מפתיעה יחסית לאלבום של מישהו שהלך לעולמו לא מזמן, וגם עסק במוזיקה שלו לא מעט באיזון נפשי וברגעים הקודרים שלו כאדם. כן, מילר מהורהר פה, אבל זה טבעו. לעומת זאת התזמורים הנהדרים, הלחנים וההגשה מלאים באופטימיות, מה שעושה טוב על הלב אבל באופן אירוני גם מעצים את גודל הטרגדיה: את הפספוס של מישהו שלא הפסיק להתפתח בגילו הצעיר וכנראה היה בדרך לקריירה ענפה ומופלאה.
ועדיין, זהו מכתב פרידה יפהפה ממילר לכל מי שאהב את המוזיקה שלו…
להאזנה

Sevdaliza – Shabrang
ולקינוח – מקרה יוצא דופן בקולומבוס.
האלבום הזה של היוצרת ההולנדית-איראנית סבדליזה פשוט העיף לי את הראש בשמיעה ראשונה. אלבום אקלקטי, נועז ואמנותי שפשוט הייתי חייב שכולם ישמעו, וקודם כל חברי הצוות. לשמחתי גם הם עפו עליו ואחרי דיון פורה והחלפת רשמים כתבנו ופרסמנו את הפוסט המשותף שלנו עליו בהשתתפות שישה חברי צוות כשכל אחד כותב על השירים האהובים עליו באלבום. אחד מהמקרים הבודדים של קונצנזוס כל כך ברור על הסיפון. כאן אתם יכולים לקרוא את מה שכתבנו על האלבום וכאן אתם יכולים להאזין לו.

———————————————————————————————————————–

ולסיום כמו תמיד, כל שירי שירי השנה שלנו בפלייליסט אחד >>>

אנחנו מאחלים לכם 2021 נהדרת, עשירה ומוזיקלית, וכמובן נטולת מגיפות וסגרים,
צוות הכותבים והכותבות של קולומבוס.

COMMENTS

WORDPRESS: 3
  • comment-avatar
    אפרת 3 שנים ago

    מהמם והכל (ממש) אבל סופיאן סטיבנס The Ascension
    3>

  • comment-avatar

    מושלמים. כולבם

  • comment-avatar
    רומי 3 שנים ago

    אהבתי מאוד (באמת) אבל לרינה סאוואיאמה ולפולקלור הגיע פה ייצוג גדול יותר :/ exile זה שיר מצוין, אין ספק, אבל בעיני seven / August הם ההיילייטים באלבום

DISQUS: 0