Homeסיפור

אין מקום אחר /// סיפור קצר מאת תום יוגב

"התחושה המוכרת, ההיי החום דפיקות הלב, מתפשטת לו בכל הגוף והוא תופס את טליה ביד, 'בואי, רצים לשם', רגליהם כושלות מהצחוק וממשקל התיקים וממחנק הציפייה שהפעם, אולי רק הפעם, זה יהיה כמו אז"

איור: Elad Elharar – Design & Illustration

"פסטיבל ויניל בתדר" הוא יום מעולה מבחינת גילי להוציא את מעט הכסף שגירד מחלטורות החודש. בבחירה בין לאכול קצת יותר טוב ובין האלבום המשולש החדש של דילן עם ריליסים נדירים, היה ברור איפה האשראי רוצה להתגהץ. אבל האמת שאת דילן הוא הזמין מאמזון, ולתדר הוא הולך עכשיו בשביל לפשפש בערימות יד-שנייה של החנויות שצצו בכל קרן רחוב פלורנטיני בשנים האחרונות. כבר התרגל שתקליטים שהם בְּרַרַה בשביל אחרים הם אוצרות בשבילו. הוא אוגר אותם, להוט, מניח על הפטיפון, מחפש משהו בתוך הצלילים, משהו שאבד לו, ולא יודע מנוח.
בינתיים הוא מוצא רק תקליט אחד, מחליט שצריך בירה לפני שימשיך לדוכנים האחרים. הוא והתקליט מתגלגלים לעבר השולחנות. "אי אפשר לקרוא ליום אחד 'פסטיבל', אני ממש מצטערת", הוא שומע ויכוח מאחורי גבו, "זה אפילו לא יום, יש ארבע–חמש הופעות על חצי-יום". הוא מביט בדוברת, עומד להגיד משהו ומתחרט. "הוא לא מסכים איתי", הבחורה קולטת את גילי וצוחקת. גילי מסמיק ומושך בכתפיו. "נו, תגיד".
"אני, אני פשוט חושב שאת לא מבינה את המהות של פסטיבל". הפה של הבחורה נפתח. "חכי שנייה, תני לי לסיים", הוא נדרך. "פסטיבל הוא התחושה של החופש, של הלא-ידוע, של הכול-יכול-לקרות, וכשאת פורסת אותו על פני כמה ימים יש יותר סיכוי לדברים הספונטניים – חופש צריך איזה מרחב להתרחש בתוכו – אז כן, זה יעזור אם יש כמה ימים, אבל למשל היום, כשלא פרסמו מראש חלק מההופעות ופרסמו שעות לא מדויקות בכוונה – זה בדיוק זה – כדי שדברים מדהימים יוכלו לקרות, ויש להם הרבה יותר סיכוי פה בתדר מאשר בפסטיבל התמר למשל, שקורא לעצמו פסטיבל אבל הוא בעצם הפעלות מאורגנות לילדים–" גילי עוצר לנשום והבחורה מנצלת את ההזדמנות.
"אני עדיין חושבת שזה בעיקר גימיק, לקרוא לזה פסטיבל".
"אה, ברור שזה גימיק, אין סתירה. כי עדיין, אפילו בלי להתכוון, הם השאירו את האפשרות שמשהו מדהים יקרה. זה בדי-אן-איי של המקום. התדר הרי התחיל בתור פופ-אפ, רדיו שצץ במקום אחד לכמה זמן, וכשהגיעו הפקחים הוא התקפל למקום אחר וצץ שוב. לצערנו מתישהו העירייה הבינה שהיא דווקא רוצה אותם בעיר".
"למה לצערנו? כי הם התמסדו? זה קורה לכולם בסוף".
לא לכולם, הוא רוצה להגיד, חלק לא מספיקים להתמסד. עיניו מתכווצות, נכבשות בקרקע. שתיקה.
"היי", היא מחייכת, מנסה לצוד חזרה את תשומת ליבו שכבר הספיקה לנדוד הרחק משם, "אני טליה, אגב". הוא מכריח את עצמו לחזור לסיטואציה, יודע שבהתחלה יזייף ואז כבר יצליח להמשיך. "גלעד", הוא מסיט כיסא לאחור ומתיישב סמוך אליה.

"לא חשבתי שאני אהיה מהפריקים של הויניל", היא מנופפת בשקית הבד שלה. "התקליטים הראשונים שלי היו שאריות מהמחסן של ההורים, ואז התמכרתי. אני אוהבת את הסאונד, את ההתעסקות, הכול."

הם צועדים בנינוחות על הטיילת לכיוון הצפון הישן, שם טליה גרה. הוא שמח שבחרה בדרך הזו. בשנים שגר בתל אביב למד להשתמש בים בתור גורם מרגיע, כמו שהמדבר היה בשבילו פעם. מאז שעזב את הבית חזר לבקר את ההורים מתוך מחויבות מכווצת, מבטו ממוקד תמיד במדרכה שמובילה מהאוטובוס אל ביתם, מה יש לו להביט ימינה ושמאלה? מה ימצא שם? עכשיו הוא מביט ימינה אל טליה ומצמצם עוד כמה סנטימטרים שמפרידים ביניהם, זרועו מתחככת בזרועה לסירוגין.
"לא חשבתי שאני אהיה מהפריקים של הויניל", היא מנופפת בשקית הבד שלה. "התקליטים הראשונים שלי היו שאריות מהמחסן של ההורים, ואז התמכרתי. אני אוהבת את הסאונד, את ההתעסקות, הכול".
"אני אוהב את אלמנט ההפתעה. לגלות דברים הזויים שבחיים לא היית מוצא סתם ככה בשוטטות באינטרנט, דברים שאתה לא מאמין שאשכרה מישהו התיישב והקליט פעם".
טליה מנווטת אותו בעדינות לפנות ימינה אל תוך העיר והוא נעמד במעבר החציה מעט מאחוריה, מרשה לאצבעותיו לשרטט משהו בלתי מורגש על כתפה, לראות את העור שלה נענה בכיווצים זעירים. וכשגילי מבין איפה הם נמצאים כבר מאוחר מכדי לסגת והוא נעצר במעבר חציה שלא אמור היה להיעצר בו ומביט על סביבותיו וחושב שהוא סתם מדמיין כי הוא כבר גר בתל אביב שש-עשרה שנה לסירוגין אז לא באמת הגיוני שהצליח לא לעבור פה אבל הוא בטוח שכל מיני אפשרויות התמסללו לו כדי שהוא בדיוק לא יהיה צריך לעבור דווקא פה ליד הבית שלהם מכל המקומות לא מאז הפעם האחרונה שהיה כאן – בתחילת החופש מבקר את הבני דודים לפני שהם חזרו יחד כולם אליהם דרומה לערד ומה זו בכלל תל אביב לעומת הקיץ בערד – להגיע לפני לחזור אחרי לחוות הכול אבל זה היה הקיץ האחרון, הכול נגמר, ברור שלא יבואו יותר בני דודים ולא אף בן אדם אחד שלא חייב כי הוא גר שם והשיר של טיפקס מתחיל לדפוק לו באוזניים והוא מנסה את הטריק – לשלוף ישר שיר נגדי כדי לחסום אותו – לחסום אותו בגופו במו אוזניו, "ראונד ראונד גט אראונד", הביץ' בויז נקראים להצלה, כבר עשרים וארבע שנה נקראים להצלה. למה דווקא הם, אולי כי הם כל כך רחוקים, רחוקים מזה–
"גלעד? הכול טוב?"
"מה, כן, סליחה, צפתי לשנייה", עכשיו כבר קשה יותר לזייף, לראש שלו חוזר נער בן שלוש-עשרה שמגיע בריצה ישר לתוך הזרועות המבוהלות של הדודה צרחות סירנות איפה כולם איי גט אראווונדדד – הינה הדודה הינה טליה לטשטש את הדודה למקד את טליה. "בוא, אני פה שמאלה", טליה מחייכת, מנסה לקחת את המושכות לידיים. ודרוש מעשה – הוא נוגע בלחייה כדי לסייע לה לחזור להיות ממשית, והיא מתקרבת – עכשיו אתה מנשק, הוא פוקד על עצמו, ומרגע שהוא מנשק כבר קל יותר להמשיך אחריה לעלות במדרגות להגיד כן לערק, להגיד "ביץ' בויז" כשהיא שואלת מה לשים כדי לוודא שהחומה עומדת בצורה.
"אז לזה התכוונת כשאמרת שבפסטיבל יש תחושה של הכול-יכול לקרות?" הקול שלה נמוך עדיין וזה מוצא חן בעיניו. אבל היא ממהרת להפר את החמימות של הרגע בהתלבשות מהירה מדי. "לגמרי", גילי צוחק. "גם זה, בין היתר. בואי נגיד שזה הצד הטוב של העסק".

***
טליה נשארת כל הקיץ. היא אומרת שאין לה כסף לטוס, אבל גילי יודע לשמוע בקול שלה שהיא נשארת גם כדי לראות מה יהיה איתו, האם יצא מהם משהו. זה גורם לו אי-שקט, כאילו היא לא מכירה אותו מספיק. היא באמת לא מכירה, והוא מתקשה להסביר. כמו בפעם ההיא ששם שיר של דודו פארוק. "איכס, גלעד, תכבה את זה. בדיחה לא מצחיקה, זה ממש גזענות".
"כן, אבל זה לא נורמלי, הבחור הגיע משום מקום, הפך להיות הדבר הכי חם אצל בני שלוש-עשרה עד שש-עשרה, אני מרגיש שאני חייב ללכת לאיזו הופעה, לראות מה קורה שם, כמה רחוק הוא מסוגל ללכת, לפני שעוצרים את זה, את מבינה?"
"לא, אני ממש לא מבינה, האמת. למה לבזבז כסף על השטות הזאת, הוא ייעלם עוד כמה חודשים מהרדאר".
"אבל איך הוא ייעלם? זו השאלה. בדעיכה בורגנית, או באסון?"
טליה מתעלמת וקמה למחשב כדי להחליף שיר. "מה זה? אתה הולך לאינדינגב?" היא מצביעה על אחת הלשוניות הפתוחות בדפדפן. "בטח, אני תמיד הולך. מהשנה הראשונה של הפסטיבל. השנה התלבטתי כי הכרטיסים יקרים, אבל אני לא באמת מסוגל לא ללכת".
"מגניב, אני גם חשבתי ללכת. יש ליין-אפ מעולה ולא הייתי כבר איזה חמש שנים".
גילי מהסס. משהו מתחיל להתבהר מול עיניו. הנה טליה, טליה אחת מוחשית, מפסיקה את דודו פארוק ומעבירה לפלייליסט אינדינגב, וכמה יפה היא. ונשארה איתו שם בקיץ ולפעמים צריך וזהו והפסטיבל הוא לא הכול בעצם, קדושת הפסטיבל, קדושת החופש–
"אולי תבואי איתי? יש מקום לשניים באוהל. יהיה קצת יותר מרווח מהדירה הזו", מהר הוא מדבר, שהדיבור לא יחמוק ממנו כי הקיץ והאוהל ושקי השינה באינדינגב כבר מתחלפים לו בראש באימא שלו פורשת שקי שינה על הרצפה כל הבני דודים בסלון אבל הוא מתווכח הוא רוצה לישון בחוץ על איי-תנועה על מדשאות כמו כולם אבל התנאי שכולם באים כל שנה והתנאי שמותר לו ללכת היה שחוזרים כל לילה מתישהו לישון בבית – "שפעם ביום תוכלי לעשות ספירת ראשים", הדודה אומרת לאימא ויובל בנאי והזמן הזה אבווווּד – לא – לא – לא – איי גט אראאאוונננדד–
"בטח, כן, למה לא", מעל לכל שקי השינה טליה מחייכת חיוך קטן, וגילי מרגיש שהחיוך רוצה לגדול, ומודה לה בליבו שהיא עדינה מספיק להשאיר אותו קטן, שלא יתרחב ויבלע הכול. "אני מקווה שאסתדר עם כל הג'יפה והבלגן של לישון בשטח. אבל אתה בטח תגיד שהבלגן הוא כל הכיף". בכל זאת, היא כבר מכירה משהו, גילי חושב. "לצערי כבר אין שם יותר מדי בלגן, תראי איך כל האתר מסודר", הוא מצביע על עמוד ה"מידע נוסף" שהיא פתחה, "מפה עם הנקודות המדויקות של הברזים, איפה אסור להרעיש – בפסטיבל מוזיקה – אסור להרעיש, בחיאת. אין פה כבר ממש מקום להפתעות".

למשך שלושה ימים נפתחת לולאה בזמן, צורת קיום שמזינה את עצמה וחיה מתוך עצמה – פסטיבל.

הם יוצאים עם טרמפ מתל אביב בצהריים המוקדמים כדי להגיע לפני שההופעה הרשמית הראשונה מתחילה. כשהמדבר עוד מתחפר בשנת הצהריים אבל האדרנלין כבר בשיאו, ומייד כשהמעלות צונחות קצת, האות הרשמי ניתן, ולמשך שלושה ימים נפתחת לולאה בזמן, צורת קיום שמזינה את עצמה וחיה מתוך עצמה – פסטיבל. "תראה, גלעד", טליה מצביעה על הפלאפון שלה, "אומרים שיהיו גשמים בכל הארץ, וזה אמור להגיע גם לצפון הנגב. מה עושים?"
"מעולה, הלוואי שירד קצת גשם, יהיה פחות חם".
טליה נראית מהוססת. "אל תדאגי, הם ערוכים להסתדר עם הכול. התרחיש הכי חמור הוא שקצת נירטב ויבטלו כמה הופעות. שזה דווקא טוב כי אז נראה מי אלה שמופיעים לא משנה מה. עם גשם, בלי הגברה. מי הרציניים האמיתיים".
בחניה מקדמות את פניהם שורות מסודרות של מכוניות, על כל שורה אות ומספר שנועדו להקל על מציאת הרכב. "מה זה, חניון עזריאלי?" גילי רוטן. "מעולה אחי, יהיה קל למצוא את האוטו", הטרמפ שלהם אומר. "זה לא אמור להיות קל", גילי ממלמל כשהם יוצאים מהמכונית. טליה מביטה בו במבט לא-מבין והוא משתתק ומכתף את התיק שלו. אבל כשהם מתחילים לצעוד על החול המהודק, מצידיהם אנשים עם ערימות ציוד הולכים ורצים ושרים – את המוזיקה כבר שומעים – ותור מפואר מתנחשל בכניסה למרות הברזלים המסודרים, ובננה שהיא איש עוקפת אותם בריצה, והתחושה המוכרת, ההיי החום דפיקות הלב, מתפשטת לו בכל הגוף והוא תופס את טליה ביד, "בואי, רצים לשם", רגליהם כושלות מהצחוק וממשקל התיקים וממחנק הציפייה שהפעם, אולי רק הפעם, זה יהיה כמו אז.
הם פותחים את האוהל וזורקים בו את התיקים וגילי מתרוצץ ממקום למקום בזמן שטליה מארגנת את התיק הקטן שרצתה לקחת איתה להופעות – "שנייה, אני כבר יוצאת", היא צוחקת למראה ההתרגשות שלו – והם דוהרים לפסטיבל, גילי מחבק אחד נותן כיף לשני מנופף לשלישי – הוא כבר עם בירה ראשונה ביד – "לחיים, בירה ראשונה לפסטיבל", והוא יודע את התוכנייה בעל פה ומפזר המלצות וטליה מנסה להדביק את הקצב, שִׂמחה גואה בה, "בחיים לא ראיתי אותך ככה, בתל אביב אתה מאופק–"
"חכי, ועוד לא התחילו ההופעות", הוא מאמץ אותה אליו. וכשמתחילות ההופעות הוא רץ לעמוד מקדימה, לא אכפת לו מי לידו, הוא בצפיפות חם לו טוב לו וטליה מדי פעם זזה אחורה או הצידה, תמיד מצליחה למצוא אותו בסוף כי אם זה היה תלוי בו הוא היה מתעופף עם ערימת האנשים מבמה לבמה. וגם בשתיים בלילה כשהיא כבר מנמנמת על המחצלת באזור האכילה הוא עוד רץ, עד שלקראת ארבע אחרונת הבמות משתתקת והם מחפשים מה קורה באזור האוהלים ומוצאים גיטרות ומוצאים דרבוקות ונשארים כמה שנשארים וחוזרים לאוהל כדי לחתום את הלילה הראשון כפי שראוי שייחתם.

צילום: Gaya's Photos

ארוחת הבוקר שלהם ביום השני היא ארטיק, הנאה אסורה שגילי מעולם לא פספס בפסטיבל. "לא משנה בן כמה אתה, ארטיק בתור ארוחה – תמיד יהיו קצת רגשות אשם וזה הופך אותו לטעים יותר". טליה מפהקת לעומתו. "מאיפה יש לך כוח, אני בקושי מצליחה לפקוח עיניים. אם לא היית מכריח אותי לא הייתי קמה".
"ישנים בבית, גברת, בואי למעלה, ברק כהן תכף עולה. כמעט היחיד בפסטיבל – טוב, חוץ מחלק מהראפרים, הצעירים לפחות – שעוד יש לו שירים נגד הממסד, שאתה עוד לא לגמרי יודע למה לצפות בהופעה שלו".
"אני מבינה שאנחנו חוזרים לגיל ההתבגרות בסופשבוע הזה?"
"למה את אומרת ככה?" גילי משתומם.
ומברק כהן ליללה ובירה ראשונה בעשר וחצי בבוקר ואז להוריד אותה באבו דיסקו ולחזור לבמת הקוף לאנדלושס ולעמיר בניון ולצרוח "תבואאאא" עם כל הקהל – נקניקייה, חרדל על החולצה – וחום הצהריים מתחלף בקרירות הערב וטליה מביטה מדי פעם אל השמיים המתקדרים, בודקת בפלאפון, מקשיבה ללחישות על כיוון העננים.
"גלעד, אני חייבת לשבת בצד קצת, הרגליים הורגות אותי, אני כבר לא בגיל", היא צוחקת אבל מושכת אותו בידה לכיוון אחת מפינות הישיבה באזור האוכל, "בוא נשב, נדבר קצת, או שסתם נשב, נמשיך עוד מעט. אפשר לשמוע את ההופעה של הבמה המרכזית ממש טוב גם מפה. מי עולה עכשיו?"
גילי מדפדף במהירות בתוכנייה, מעביר את אצבעו על האותיות הקטנות בטבלה של יום שישי, אבל דעתו מוסחת כמעט באותו רגע על ידי נחשול מסיבי של אנשים שמטפסים במהירות למעלה, דווקא אל הבמה הקטנה יותר. הוא שומט את התוכנייה ומזנק – מרגיש כמו ביום הראשון אחרי שמחלימים ממחלה, אחרי שבוע שאתה תקוע בבית – "בואי, חייבים ללכת לשם עכשיו. זה האחים צברי. מדהים פשוט מדהים. לדעתי עלינו על הטעות הראשונה בפסטיבל–"
"טעות?" טליה שואלת, עוד לא נענית לידו המושטת המבקשת למשוך אותה מהקרקע, "לדעתי הם אמורים להופיע שם עכשיו".
"נכון, ותראי את הבמה המרכזית. יש פה בנאדם וחצי על הופעה מחו"ל שתכף תתחיל. הם שמו אותם על במה קטנה מדי, במקביל לחו"ל – כולם הולכים לשם – הולך להיות מטורף, הופעה שתיזכר", הוא כמעט רוקד במקום, עיניו מתרוצצות מעלה-מטה עם האנשים המטפסים להופעה, שואגים "ואלק שימי חוגג בג'חנון-קול סגירת אלבום של סופרגווווֹל–"
"גלעד, אני, באמת לא בא לי לעלות לשם. אני עייפה, וסתם יהיה צפוף. אבל תעלה אתה אם אתה רוצה, וניפגש פה בסוף".
גילי מהסס לרגע. כל גופו מושך אותו לעלות למעלה, להיכנס בדבוקת האנשים, להיות אחד איתם, שירת המטפסים גוברת וטליה נעשית כתם מטושטש ואת מקומה תופס שוב נער בן שלוש-עשרה ששומע צרחות ובהתחלה לא חושד בטוח שאלה הצרחות של ההופעה והבני דודים שלו בטח מקדימה צורחים ואז אנשים מגיעים רצים אומרים קרה משהו ואז יש סירנות והוא מתחיל לרוץ לכיוון שם שאנשים בורחים ממנו כי הוא קולט שהדבר הלא צפוי קורה דווקא שם והוא פה כמו אידיוט כי הוא לא בא איתם כי הוא היה עייף אבל הוא לא מצליח להגיע לשם כולם בורחים המשטרה צועקת ופתאום השכן שלהם בא והוא תופס אותו בחולצה וגורר אותו וגילי אומר תעזוב אותי מה אתה עושה והוא אומר אתה חוזר איתי עכשיו הביתה אנשים נרמסים שם אנשים מתים "איי גט ארראאווונד תשחרר לו ת'תמאש – איי גט אראוונד – יש פרס נדיר אחולמניוקה", אנשים ממשיכים לשיר, זה רק הם או שההופעה כבר התחילה?
"אולי תנוחי קצת, אה, ואז תעלי גם למעלה, כשתתאוששי?"
"אולי, נראה. יאללה, תעלה". גילי מביט בהם ומביט בה ומתכופף לנשק אותה על המצח ורץ החוצה מהסככה.

צילום: Gaya's Photos

"מה זה, ירד בלילה גשם?" טליה שאלה למראה האוהל הרטוב כשיצאה לצחצח שיניים. "קצת טפטוף, לא משהו רציני, תראי, החול רטוב רק מלמעלה". היא זזה הצידה לצחצח שיניים מבלי לירוק על האוהל, מבטה ממוקד בשמיים.
"את מנסה לעצור את הגשם בכוח המחשבה?"
היא צחקה. "הלוואי. אבל כדאי שנקפל את האוהל והדברים ונעמיס על האוטו של הטרמפ חזרה".
"אין לנו זמן", גילי הביט בתוכנייה ובאנשים שהתקדמו לכיוון הכניסה למתחם. "קמנו מאוחר ותיכף מתחיל מאדאם בוס".
"אז רק תן לי שניה יד בקיפול ואני אקח איתם את הדברים לרכב".
"עזבי אותך טליה, הכל יהיה בסדר, מקסימום ירטב קצת, חבל – "
"אני רוצה ללכת לאוטו גלעד, הכל טוב. אם אספיק אתפוס אותך במדאם בוס, ואם לא – תרד למטה להופעה הבאה".
גילי פסע בין האנשים הדאוגים שגיבבו אוהלים חצי-מקופלים ותיקים לא-רכוסים על זרועותיהם, מתקדם בכיוון ההפוך מהם – הם לחניה, הוא להופעות. הרחבה לפני הבמה הייתה כמעט ריקה, והוא הופתע לראות שני אנשי-צוות ממקמים בעצלתיים מוניטורים בחזית הבמה – ההופעה הייתה אמורה להתחיל עוד כמה דקות ולא היה זכר להרכב. גילי נדרך.
"אחי, אמורה להיות פה הופעה עכשיו?" הוא ניגש לסאונדמן.
"כן אבל היא תתחיל די באיחור, רק עכשיו קיבלנו אישור להקים את הבמה חזרה. פחדו מהגשם ואמרו לנו בלילה לקפל את כל הציוד ליתר בטחון".
"מדהים אחי" – גילי חש את האדרנלין מפעפע – "אז כל הלו"ז היום השתנה?"
"כן, בטח עוד יהיו לנו כמה הפתעות. אבל חכה פה, תוך עשר דקות הם יעלו".
הוא פגש את טליה בחצי הדרך למטה, רץ כשהבין שההופעה של עשר תתחיל לפני ההופעה שחיכה לה מתשע וחצי. "תקשיבי, את לא מבינה, כל הלו"ז התחרבש להם למעלה – ויש שמועות שיקדימו את מקס רומיאו – בואי – למעלה אין כלום עכשיו – צריך לשים לב" – טליה סימנה לו להפסיק לדבר והתחילה לצחוק – צחוק מפעפע, משוחרר – הוא לא הבין אבל נדבק וצחק איתה גם – "מה כל כך מצחיק?" שאל לבסוף. "היית צריך לראות את הפרצוף שלך" – טליה מחתה את עיניה – "קורן מאושר כשאתה מספר לי שהלו"ז התחרבש – אנשים פה מעמיסים מכוניות בהיסטריה ואתה שמח – אתה בחור מוזר מאוד".
לקראת אמצע ההופעה של מקס רומיאו התחיל הטפטוף. גילי הזיז את טליה שתעמוד מתחת לסככה. "זה לא נראה טוב", טליה הצביעה אל העננים הגדולים שהתגבשו מצפון, מצופפים שורות אפורות באופק. "וגם נהייתה רוח נורא חזקה, כמו לפני סופה". גילי התקרב אליה וחיבק אותה מאחור, כפות ידיו משפשפות במהירות את זרועותיה, לחמם אותה. "זה מאוד חמוד מצידך גלעד, אבל לדעתי צריך ללכת. אם תתחיל סופה בסוף לא נצליח לצאת מפה".
"חכי שההופעה תסתיים, סתם קצת גשם בינתיים".
בסוף השיר יד טפחה על כתפו. זה היה הטרמפ שלהם עם תיק גדול על גבו. "הנה אתם, חיפשנו אתכם איזה עשרים דקות, בואו, זזים, אי אפשר להשאר פה יותר, לפני שיהיה פקק ביציאה והכל יתמלא בוץ".
"מה, אתם לא נשארים עד הסוף?" הייתה כמעט התייפחות בקצה השאלה של גילי.
"אחי, 'סתכל על השמים – זה הסוף – אין מצב שהפסטיבל ימשיך לעוד שתי הופעות – ובכל מקרה את לולה מארש אפשר לראות גם בבארבי – אבל זה בטוח יתבטל – אין סיכוי שימשיכו פה עם הבמה והחשמל בגשם".
"עם החשמל אולי לא, אבל משהו בטוח ימשיך – ינגנו אקוסטי –"
"נו גלעד, חלאס עם זה", טליה איבדה סבלנות. "הגענו כמעט עד הסוף, למי אכפת איך זה יסתיים?"
גילי הביט בה בעיניים רדופות, משתוקקות – להכרה, להבנה, לשותפות גורל, אבל לא, לא הפעם –
"אוקיי. הבנתי". אמרה. "אני נוסעת", הקול שלה רעד, "ואני חושבת, אני חושבת שזה ממש דפוק שאתה מעדיף להשאר פה מאשר לבוא איתי. יאללה, בואו". היא התחילה להתרחק ממנו והטרמפ סימן לו אם הוא בטוח אבל גילי כבר לא ראה אותו, מביט למעלה לגבעה, יושב על הגבעה משקיף למטה על תהום שטוחה מוקפת בסרטי משטרה אדום לבן אדום לבן כמו בסרטים ואין לו מה לשיר אין לו מה לשיר אין לו מה לשיר כל המוזיקה מתה כל המוזיקה מתה ואין לו מה לשיר עד למעלה הוא שומע את הדיבורים שלהם את הקשקוש הזה שהוא הדיבורים שלהם רדיו טלוויזיה מטרטרים טרר טרר ברדיו אין מוזיקה איזו מוזיקה ישימו המוזיקה מתה מתה. מתה. מתה. מתה.
היה ברק, והתגלגל רעם, וגשם כבד ניתך על הסככה ולצלילי הרגאיי כולם יצאו החוצה, החוצה אל הגשם, רוקדים את ריקוד הגשם נרטבים פותחים את הפה לוגמים מים מהשמים צוחקים כולם מאושרים וגילי איתם צוחק בוכה צוחק בוכה רוקד בגשם ולגבעה מגיע שוטר נוגע לו בכתף ונער בן שלוש-עשרה מסתובב והשוטר אומר ילד מה אתה עושה פה איך קוראים לך אני אקח אותך הביתה והוא מביט בו חזרה בעיניים גדולות חלולות ואומר גלעד, קוראים לי גלעד.

הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת 'צריף'. את הגיליון המלא אפשר להוריד בחינם כאן. עריכת הסיפור: יוכי כהן ואודליה גולדמן. עריכה לשונית: ענבל גיל.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0