לפני שני עשורים, הייתי חייל סדיר בצה"ל. כבר היינו אחרי היציאה מלבנון וערב האינתיפאדה השנייה, ורדיוהד, הלהקה הכי חשובה בעולם כמו שנהגו להגג מבקרי המוזיקה – הגיעה לארץ בשנית.
זה היה לפני עידן האינטרנט הזמין. הטלפונים הניידים המתוחכמים ביותר היו הנוקיות הבלתי הריסות לחלוטין, ואם רצית לשמוע שיר קיווית שינגנו אותו ברדיו, או שהאלבום יצא כבר. בי-סיידס או בוטלגים מהופעות היו כמעט בלתי ניתנים להשגה, אלא אם התברכת בחבר גאון מחשבים שידע להפעיל תכנת שיתוף קבצים (נפסטר? קזה? מי יודע. באותה תקופה אפילו אימייל נראה לי כמו טכנולוגיה עתידנית ומסובכת להחריד); ועם קו טלפון זמין להתחברות של כמה ימים לאינטרנט, כדי להוריד קובץ MP3 ששוקל 3 MB באיכות נמוכה עד סבירה. נקודת האור הייתה שעמד לצאת אלבום חדש לרדיוהד, המשך ל-O.K. Computer שכבר הוכתר לאחד מהאלבומים הגדולים של העשור החולף.
כאילו להכעיס הם סירבו להוציא סינגלים לפני האלבום, ובצעד מוזר אף יותר, יצאו לסיבוב ההופעות העולמי שלהם לפני ששחררו את האלבום. לא שזה שינה משהו, בארץ הם מילאו שלוש הופעות לילה אחרי לילה, וכמובן הקדישו שליש מכל הופעה לשירים שאף אחד מאיתנו עדין לא שמע, בסגנון מוזר וכאוטי שאי אפשר היה לצפות לו.
זה לא שינה הרבה. אתה לא צריך להכיר את השירים כדי שהאווירה הדחוסה והפרנואידיות של Kid A יחדרו לך להכרה. שירים כמו Optimistic הציני ו-Morning Bell או Everything in Its Right Place, עם המשקלים התזזיתיים שמגרדים את קולטני החרדה במוח, פעלו עלי מהשמיעה הראשונה.
לא כאן, זה לא קורה
כשהאלבום יצא, הוא היה הדבר הכי חדשני שאפילו לא יכולתי לדמיין, ואני התאהבתי בו (ושנה אחר כך גם באחיו התאום, Amnesiac) עד כלות. הוא היה שילוב מסחרר בין אלקטרוניקה ושירים עם מסגרות לא ברורות לנגינת רוק, אווירת ג'ז ורעיונות אוונגרד. הלהקה החליפה כלי נגינה ותפקידים בינה לבין עצמה בהקלטות, והאגדה (טוב, הלהקה) מספרת שהם היו מגיעים לאולפן בבוקר ומגלים שעל לוח הכתיבה שליד המיקסר רשומים שמות של 40 או 50 שירים, והשלב שבו הם נמצאים בהקלטה. במהלך היום תום יורק היה מחליף את סטטוס ההתקדמות של חלקם מגמורים לסקיצות או שהוא מחק חלק מהם והוסיף חדשים. מה שהטריד אותם באמת, היה שהם לא זיהו או הכירו חלק מהשירים הללו, ואף אחד מחברי הלהקה לא היה מסוגל לזכור שהוא עבד עליהם בכלל.
קלישאת הרוקנ'רול על הלהקה שהמציאה את עצמה מחדש, מעולם לא הייתה אמיתית יותר כמו במעבר החד בין רדיוהד של "כנראה אלבום הרוק החשוב של שנות ה-90'" לבין רדיוהד של "מה בדיוק הולך פה לעזאזל?" נראה שאחרי שלושה אלבומים שבהם הטקסטים היו קוהרנטיים, הבחירה בשירים הפכה להיות יותר אסתטית, ופחות בחירה שנובעת מצורך לומר משהו מובן.
זה לא אלבום שתוכנן כאלבום קונספט. למעשה, מהסיפורים של המתרחש מאחורי הקלעים לא נראה שהוא תוכנן בכלל. מונחים כמו 'הגיח' ו'לבסוף' נשמעים יותר מתאימים. אבל גם היום הוא נשאר בשבילי אלבום שצריך לשמוע אותו מתחילתו עד סופו, אחרת אני עלול למצוא את עצמי תקוע במצב רוחני לא אוקלידי. בכל האזנה מחדש הוא מעביר אותי מסע בין פרנויה, אסקפיזם, חיפוש עצמי, ביטול עצמי, לעג עצמי ותהיה קיומית; ובצורה כלשהי מצליח לחלץ אותי מצדו האחר בלי פגע, מלבד מכה קטנה בכנף בדמות שיפוע בחשיבה לכמה שעות. איכשהו עם כל הבלגן הדיסטופי והסגנוני והמחסור בפזמונים חוזרים (אולי שלושה בכל האלבום, וגם זה תחת איומים), הוא נשמע כמו יצירה אחידה מהסוג האהוב עלי, כזאת שבאה לספר לי משהו, על אף התחושה הראשונית שמישהו מנסה להסביר לי את הדרך בג'יבריש מוחלט.
COMMENTS
נהדר