Homeקולומבוס

הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תש"ף

כל הטוב של המוזיקה הישראלית בשנה החולפת, למרות הסערה שבחוץ

עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

שנת תש"ף תזכר כנראה כאחת השנים המורכבות בעולם המוזיקה הישראלי. אבל בתוך כל הקושי של המציאות החיצונית, יצאה השנה, ובפרט בחצי השנה האחרונה, הרבה מאוד מוזיקה מקומית משובחת. אנחנו מורידים את כובע המלחים בפני המוזיקאיות והמוזיקאים שמצליחים להמשיך וליצור בתנאי אי-הוודאות המשוגעים האלה, והשנה, כמו בכל שנה, בחרנו את האלבומים, השירים וההופעות (כן!) שהכי נחרתו בנו.

יסמין מועלם – אריה
בסיכום השנה הקודמת של קולומבוס, אחרי שיצא סינגל הבכורה של יסמין מועלם "אריה", סימנתי אותה כמוזיקאית החדשה שאני הכי סקרן לשמוע מה היא תוציא בעתיד. מאז הספיקה מועלם לעבור כברת דרך מרשימה, לחרוך את תחנות הרדיו עם אחד השירים הכי מושמעים השנה "מסיבה" (בשיתוף הראפר שקל), להתקבל בחיבוק חם על ידי המבקרים והקהל, ולהיות מועמדת לתואר זמרת ופריצת השנה. מבחינתי לפחות, היא המנצחת הגדולה, עם אלבום כיפי ומגוון שנע בין סגנונות ומפיקים ועדיין מצליח לשמור על עמוד שדרה איתן ואחיד. אלבום פופ מהוקצע, עם המון נגיעות אר נ' בי, היפ הופ ובעיקר ים רגש מתפרץ, שלא נמאס לי לשקוע בו, וכמעט כל שיר בו מצליח להזיז לי משהו בלב – וגם ברגליים. אגב, סימן טוב לזהות אלבום שאתם ממש מתחברים אליו: בכל יום שיר אחר מתוכו הופך לפייבוריט שלכם (כרגע נראה לי שזה השיר "נראה לי", בטח מחר זה ישתנה). "אריה" הוא אלבום בכורה שהצליח לזקק רוח של תקופה, רגע לפני שהכול כאן קרס – מי היה מאמין ששיר כמו "תל אביב" יהפוך למעין שיר זיכרון נוסטלגי לעיר שחשבנו שהכרנו, או שהשיר "כסף" יהפוך להיות כל כך רלוונטי לחצי מדינה? כדי לסיים באווירה אופטימית, אביע תקווה שברגע שנצא מהסיוט האפידמי שנקלענו אליו, נוכל להזיע כולנו באופן טיפתי בהופעות של יסמין מועלם. להרחבה על האלבום ולמה כל כך עפתי עליו, אתם מוזמנים לקרוא את הטקסט שכתבתי עליו כשיצא.
להאזנה

DIGITAL MONX ft. Eden Derso – TINANANAY
אני אמשיך לפמפם את זה עד שיימאס לי: עדן דרסו היא הראפרית הכי טובה בארץ כרגע, וכל שיר שהיא מוציאה הוא תענוג לאוזניים. שיתוף הפעולה המבורך עם DIGITAL MONX – ההרכב של תמיר מוסקט ואורי קפלן יוצאי בלקן ביט בוקס, הוא המקבילה המוזיקלית לסוכריות קופצות בפה בשבילי. ביט ממכר ומנענע אגנים, כלי נשיפה שמנחיתים אותי היישר בקאריביים (מצרך נדיר בתקופה שאי אפשר לטוס לשום מקום), ופצצת כריזמה אחת בשם עדן דרסו. אבל מה שהופך את השיר הזה מסתם עוד שיר טוב לאחד משירי השנה, הוא השיפט באווירה שהוא מבצע בדקה 2:20, כשהוא מרגיע את ההקפצות של מסיבת החוף ולפתע משנה מסלול לאווירה יותר אמביינטית (משהו בפדים המרוחקים והפסנתר המרחף ברקע אפילו הזכירו לי לרגעים את MOBY), מהלך מקורי ומגניב שהופך את השיר לבלתי נשכח.

ציון לשבח בקטגוריית "הראפ הטוב של השנה"
שם טוב האבי – האזרח הקטן
נכון, הוא לא באמת ראפר. וזה בדיוק מה שהופך את הפרויקט של תמיר בר, ואת השיר המצורף כדוגמה המייצגת, לאחד ממפגני הראפ המרשימים והמגניבים של השנה. שמעו, אם חיפאים סיכנו את בריאותם כדי לרקוד אותו במסיבה, זה אומר הכול.

ג'ירפות מארחים את Damsel is Depressed – יש לי חור בלב בצורה שלך
רק גלעד כהנא יכול להעביר כל כך הרבה אמוציות בשיר שרובו מורכב משורה אחת בלבד. בדומה למנטרות שהוא נוהג לצווח ברפטטיביות בהופעות המיתולוגיות של הג'ירפות, גם השיר הזה הוא מעין מנטרה חזרתית של אהבה והסבל הכרוך בה: "יש לי חור בלב בצורה שלך", כמה פשוט ואמיתי. אבל גם הוא לבדו לא היה מצליח להפוך את השיר הזה לאחד השירים שהכי נטחנו לי בראש השנה – בשביל זה צריך את התוספת שתופסת, את התבלין הסודי שמשדרג את השיר בכמה רמות: Damsel is Depressed פקעת הכישרון, שמצטרפת באמצע השיר, בדיוק רגע לפני שהוא מתחיל לחזור על עצמו יותר מדי. היא מגלגלת את המילים של כהנא (הלחן בשיתוף עטר מיינר המלך) בצורה כל כך מתוקה ונונשלנטית על הלשון שלה, וזה הרגע שבו אני נכבש סופית. בהזדמנות זו אני פונה לדאמזל: תני לנו עוד שירים בעברית בבקשה!

ציון לשבח בקטגוריית "השיר המתוק של השנה":
אביב פק – דרוש ריפוי
לפעמים כל מה שצריך כדי להתעודד בתקופת בידוד, זה שיר שטומן בחובו גם עצבות וגם אופטימיות ותקווה, שיר שמזמין אותנו לזמזם אותו ביחד, ואולי בעזרת השירה גם להביא את הריפוי.

Noga Erez ft. ROUSSO, Reo Cragun – VIEWS
כשהשיר הזה יצא לפני מספר חודשים, הרעפתי עליו שבחים. זה כנראה הפוסט שקיבלתי עליו הכי הרבה תגובות בפרטי – לטוב ולרע. אז קודם כל, שאפו על רצף האמוציות מכל רחבי הסקאלה שמעוררת נגה ארז באנשים, רק על זה מגיע לה ריספקט. בכל אופן, בתור אדם שלפני כן לא ממש הצליח להתחבר לוייב, אני מודה שנפלתי שדוד למול הקטע המדויק והמעולה הזה, שהכול בו פשוט יושב במקום – או יותר נכון, עומד ורוקע במקום. וכן, אני יודע: זה מזכיר את הגורילאז, ואת אנדרסון פאאק, ועוד כל מיני השפעות שלא ניתן להתעלם מהן. אז מה? זה פאקינג טוב, ואני לא יכול לסרב לשירים שגורמים לי לרקוע ברגליים על הרצפה באופן לא רצוני.

ציון לשבח בקטגוריית "השיר ששינה את דעתי":
דודו פארוק – סטפן לגר
מודה שעד לא מזמן נשגב מבינתי כיצד דודו פארוק הפך לתופעה ארצית כל כך חסרת תקדים. כאילו, גאג נחמד והכול אבל בואו לא נגזים. אך אז הגיע הקטע המצוין (והקורע מצחוק) הזה וטרף את הקלפים. ואת החנוכיות.

עוזי נבון ומכרים – נסיכה
מעניין שאיכשהו נכנסו לרשימה שלי השנה שלושה מוזיקאים שהם למעשה דמויות מומצאות שאינן קיימות (שם טוב האבי, דודו פארוק ועוזי נבון). אולי זה תואם את רוח התקופה ההזויה ואת עידן ה"פייק ניוז" והפוסט אמת. שהרי מה הטעם באמת כשהעולם מסביבנו קורס? תנו לנו תאוריות קונספירציה, תנו לנו בוטים ממומנים, תנו לנו ספינים תקשורתיים – אנחנו נאכל אותם ונבקש עוד מנה. אבל רגע, סטיתי טיפה מהנושא… ההבדל בין עוזי נבון לשני האמנים האחרים שהזכרתי, הוא שבעוד הם בעיקר מצחיקים אותי ועושים לי כיף באוזן, עוזי נבון אשכרה מצליח לרגש אותי. אני מאמין לדמות הפיקטיבית שלו יותר מאשר להרבה אמנים "אמיתיים", וזה מה שהופך אותו לאמן אותנטי, שעם כל הפסאדה שלו עושה הרבה כבוד למוזיקה הישראלית לדורותיה. "נסיכה" הוא השיר הכי טוב באלבום הכפול "בזמנו" שיצא השנה, והשיר הישראלי הכי סבנטיז שיכולנו לבקש בתש"ף.

ציון לשבח בקטגוריית "הצליח לרגש אותי"
נונו – חלום
שיר קטן שכשמו כן הוא – חלום. הצעת הגשה: שימו את השיר הזה ממש לפני השינה, כשאתם כבר מכורבלים בתוך השמיכה. חלומות טובים מובטחים (בלי נדר). שנה טובה!

רננה נאמן – פעמון למרד / Rebel Bell
אלבומה של רננה נאמן יצא באפריל השנה, תקופה שבה הייתי בחל"ת. כשעוברים תקופת משבר נצמדים למוכר ולמנחם, והייתי ודי נטולת אנרגיות להקשיב למוזיקה חדשה. אבל במהלך הסגר היה בצוללת הצהובה מופע אונליין של "לא יום האישה", ושם לראשונה ראיתי את נאמן מופיעה עם חומרי האלבום (המופע כולו זמין פה). כל כך אהבתי את ההופעה שהחלטתי להקשיב לאלבום מההתחלה ועד הסוף. בעוד שאנחנו לרוב מצפים ממוזיקאית שהנבל הוא הכלי העיקרי שלה להיות אוורירית ועדינה, המוזיקה של נאמן מלאת גרוב ומרקידה, מרחיקה אותנו מהקלישאות שדימינו לעצמנו. העבודה עם מוזיקאים כמו תום דרום ותמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) בהחלט הביאה את המוזיקה שלה לכיוון מקורי ובלתי צפוי. בולטים באלבום שירים כמו "פצצה", שלוקח את המטאפורה של "לזרוק פצצה" במהלך שיחה למשהו יותר מלחמתי; "רגליים שבורות" שאהבתי בגלל העיבוד רווי הכינור של אבנר קלמר; ו-"Winter Song", בלדה שקטה וחורפית שמראה שגם באנגלית יש לנאמן מה להציע. שירי האלבום מצליחים לנוע בין האישי לפוליטי, ובין ההוויה הישראלית, כמו בשיר "31 מעלות", לדברים יותר אוניברסליים כמו בשיר Witches. אלבום ששומר על איכות גבוהה מתחילתו ועד סופו.
להאזנה

עומר קורן – עם פקיחת עיניים
את מילות השיר הזה שכתבה דליה רביקוביץ', לא קל לעכל – נראה שהן מדברות על אובדן מהסוג הכי קשה, של אם שאיבדה את בנה. האובדן מקיף את העולם של הדוברת בשיר. היא דורשת מהערים ירושלים ובית לחם להשיב לה את בנה, והדרישה ממשיכה להדהד, מהכלל אל הפרט – מכוחות הטבע ועד לגבעול יחיד בשדה. איך לגשת לשיר שהוא כל כך אישי, כואב ועצוב? עומר קורן ניגש לכך בעדינות, עם בית שפותח שבעיקר עם פסנתר. רק כשמגיעים לפזמון התופים של רן יעקובוביץ' נכנסים למיקס יותר חזק, והדחיפות בקול שלו הולכת וגוברת, בתוספת הצ'לו הענוג של קרני פוסטל שמנכיחה את המלנכוליה של השיר. אני חושבת שקורן עומד פה בכבוד באתגר ההתמודדות עם טקסט מורכב, ובהחלט גרם לי לרצות לשמוע עוד מהאלבום שלו, שכולו שירי משוררים מולחנים, שיצא ממש לאחרונה.

דורי סדובניק/אקו/טדי נגוסה/בן פלחוב – אנחנו באים
המחאה בבלפור הביאה בעקבותיה כמה שירים, אבל זה לטעמי המוצלח ביניהם. ראפ הוא מלכתחילה מוזיקה שמתאימה למחאה, והשיר הזה מצליח לשמור על תחושת הדחיפות והאיום, שמתאימה להבטחה שהמפגינים בדרך. שילוב הקולות בין אקו וטדי נגוסה עובד טוב בשיר – בית היא ובית הוא. מעט מאוד שירים הצליחו לדעתי ללכוד את הרגע שהוא השנה הזו, שנה שבה התהפכו היוצרות והכל התבלגן, וזה שיר חם מהתנור שהוא הפסקול של תש"ף.

Nomke – Ended By The Morning
גם לפרויקט של נעם סדן התחברתי בעקבות הופעה בפונדק בר בירושלים. אני סאקרית של שוגייז ודרים פופ, של גיטרות עם ריוורב שמהוות רקע לשירה עדינה נשית, ואפשר למצוא את האלמנטים האלה אצל נומקה. אבל כל זה לא היה עובד אם לא היו מצטרפות לכך מילים עצובות על המאהבים שנעלמים בבוקר. יש מתח בין המנגינה האופטימית למילים, והמתח הזה הופך את השיר ליותר מאשר שיר מתוק עם גיטרות.

אפור גשום – שן חלב
הקאמבק של אפור גשום, הרכב פוסט-פּאנק שהיה פעיל בשנות השמונים, הוא אחד הדברים המשמחים בתקופה האחרונה. כראוי ללהקה של אנשים בשנות הארבעים-פלוס לחייהם, השיר הזה שעוסק בהורות הוא יוצא דופן בסצנה המקומית. הוא לא בלדה עדינה כמו "שיר לשירה" ושירים אחרים שזמרים מקדישים לילדיהם, אלא שיר רוקיסטי עם דיסטורשן, שעוסק בבת המשותפת של חברי הלהקה, ומזכיר לי שירים של ההרכב "לואו". קולה של מיכל ספיר, סולנית ההרכב והמייסדת שלו, עולה למעלה תוך שהיא מתארת את הרצון לאפשר לבתה לעוף, ולהשיג כל מה שהיא רוצה כחלק מתהליך הגדילה שלה. הלוואי ויהיו עוד שירים שמביאים אנרגיות כאלה לתיאור חוויות של אנשים בשלב הזה בחיים.

לייבל 'בדיבור' עם שי צברי בסאבלט
שוב נזקקתי לחזור אחורה בזמן, לנובמבר האחרון, לאתר זמני שנקרא "סאבלט" בתלפיות, ירושלים. במשך כמה חודשים, פעלה במתחם קבוצה שארגנה הקרנות סרטים, והופעות שהיו מבין הטובות שראיתי בשנה החולפת. ההופעה הכי כיפית, עם אנרגיות שהקפיצו את כל הקהל, הייתה של לייבל 'בדיבור' עם שי צברי. שם שמעתי לראשונה את "נביאים", השיר המצוין של עמית אולמן. היה בה ביצוע בהשתתפות הקהל של "מי אני מה?" של אריק אבר, וכמובן שהקהל הכיר את כל המילים לשירים של ג'ימבו ג'יי. ואם כל ההתרגשות הזו לא הספיקה, שי צברי סחף את הקהל, כשהוא התערבב איתו בהופעה בגובה פני הקרקע. הנקודה היחידה שהפריעה לי היא שלא היו ראפריות בהופעה. מישהי כמו סמירה סראייה מסיסטם עלי או עדן דרסו, הייתה מעלה את ההופעה דרגה אחת מעל. אבל זו בהחלט הייתה תצוגת תכלית של הדור החדש של המוזיקה הישראלית, שהראה שהוא הגיע להבשלה ומוכן לקחת את מקומו על הבמה.

Sefi Zisling – Expanse
מבחינתי אלבומו השני של ספי ציזלינג, Expanse, הוא הדבר שלו חיכיתי מרגע שידעתי שספי עובד על קריירת סולו. כשיצא אלבום הבכורה שלו, Beyond the things I know, כשמו כן הוא – הרגשתי שספי עוד לא הביא את הכוח והייחודיות שלו באופן מלא. אותה ייחודיות שהוא מביא לכל הרכב שבו ניגן, ובמיוחד ל״אחים רמירז״. אבל כאן, הוא סוף סוף הביא. האלבום הוא כל מה שכיף במוזיקה של ספי, בעיקר השילוב בין ג׳אז ו Fאפנק שיודע להרים ולרגש לסירוגין. High Ride, הקטע הפותח, נשען על מקצב אפריקאי נעים וספי מתיך לתוכו מלודיה וניו-יורק ג׳אז מלטף. ב- Sky Sing, אפשר להרגיש את אידריס אקמור מרחף מעל שלישיית קולות נהדרת של לילה מועלם, יסמין מועלם וקרן דן, לצד קלידים רגאיים ששומרים על הקצב. שיתופי פעולה מוצלחים נוספים כוללים את האדמו״ר קותימן, עוזי רמירז שכרגיל מפליא בגיטרה ויאיר סלוצקי בטרומבון, משווה ומעלה את ספי מחצוצרה לבראס סקשן. האלבום כולו בנוי בעיני להאזנה רצופה. הוא לא מצליח להימאס, מגוון ומרגיש חופשי, ולצד זאת שומר על הסאונד ונותן כבוד לגדולים מהם הושפע. הקטע הסוגר – Epilogue לוקח את המאזין למסע של יותר מ-16 דקות של עליות וירידות. בעיקר, מרגישים הרכב שמאוד נהנה לנגן יחד.
להאזנה

לירון עמרם – אל תגידי
שיר שממשיך את הקו המוזיקלי של אלבום הבכורה המעולה מ- 2018. לירון עמרם שוב מביא חבילה שלמה של מוזיקה שפשוט שואבת אותך פנימה לסאונד עשיר, מתובל בהשפעות אבל לגמרי שלו. הקול הנוגה של לירון והסלסולים שלגמרי יושבים טוב על החשמל והקצב, גרמו לי לשמוע את השיר הזה המון מאז שיצא.

קובארי – גואה
מודה, אני לא מעריץ נלהב של הפופ המרחף שהפך פופולרי מאד בשנים האחרונות. להוציא כמה מקרים בודדים, זה טיפה משעמם אותי. אבל פה למשל זה מקרה מיוחד שהסאונד תומך בצורה טובה בטקסט, שיש לו מעין ניגון משל עצמו. משהו בפזמון משך אותי לשמוע את השיר עוד ולפענח אותו. האוירה שנוצרת עם הקול הנהדר של קובארי שלחה אותי 13 שנים (13! לא יאומן) אחורה לטיול הגדול שלי. משהו ברוגע של הפזמון העלה בי חיוך וגעגוע לתקופות פשוטות יותר.

בוסה ישראלית – הגל השני – רועי ריק ויובל וילנר
עוד רבות ידברו פה חבריי לספינה על פרויקט ״הגל השני״ האדיר ולכן בחרתי רק את אחד השירים האהובים ביותר עלי מתוכו. "בוסה ישראלית" באמת מביא את הבוסה-נובה הברזילאית לישראל 2020. שיר נעים וכיפי אך עם עוקצנות רבה במילים, שמתחילה כבר בשם השיר (בוּסה/בוֹסה). ואולי זו הדרך הטובה ביותר להעביר ביקורת, עטופה בסוכר.

El Khat ‎– Saadia Jefferson
ישראל היא מקור לכמות בלתי נתפסת של מוזיקה נפלאה. אני באמת מאמין בכך. בגלל זה אני לא מבין איך אמנים עדיין מצליחים לחדש ולהשמע מקוריים. אבל אחרי שלושים שניות מאלבום הבכורה של ההרכב 'אל קאת' של אייל אל וואהב, ידעתי שהאלבום הזה הצליח לחדש לי כמו שמזמן לא קרה לי עם אלבום. וואהב הוא לא רק איש התזמורת האנדלוסית אלא גם נגר. זו לא סתם עובדה פיקנטית. באלבום הוא לוקח את השילוב בין המקצוענות וההידוק של מוזיקה תזמורתית, לגולמיות של כלי נגינה שהוא בונה מעץ, כדי ליצור מוזיקה תימנית עדכנית שנותנת המון כבוד למקורות. מרגיש כאילו המוזיקה התבשלה אצל אל וואהב כבר שנים, כי אין באלבום רגע דל: בקטע הפתיחה – קולות רקע מהפנטים, ב-‘Munajimin’ סינתי עדין ומרענן, וב-‘Daasa’ כמות בראס שלא תבייש תזמורת בניו אורלינס או מריאצ’י במקסיקו. אם תקשיבו טוב תמצאו אפילו כבשים באחד הקטעים. השפנים האלה שוואהב שולף לאורך כל האלבום נותנים לו סאונד הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו רגילים בז’אנר התימני-עדכני. לא מצאתי הרבה כתוב על האלבום בעברית, אבל מאוד שמחתי שההרכב היה מועמד בקטגוריית הרכב השנה במגזין Songlines, אחד המגזינים המובילים למוזיקת עולם, ואפילו נכנס לפלייליסט השנתי של ג’יילס פיטרסון.
להאזנה

Lola Marsh – Only for A Moment
לולה מארש כבר היו אחראים לא פעם על להיטי אינדי-פופ אווריריים עם הפקה ברמה גבוהה מאוד, שנכנסו בין היתר לפרסומת לאיביי ואפילו יותר מרשים מזה, לפרק של ‘Better Call Saul’. אבל השיר הזה בעיני הוא אולי הקטע הכי מוצלח בדיסקוגרפיה שלהם. קליל, משחק יפה בין שמחה לבין מלנכוליה, ובעיקר קליט ממש. כמו בהרבה שירים של ההרכב, אני לא בטוח עד הסוף על מה המילים מדברות, אבל יש תחושה של התרוממות רוח שתמיד מגיעה בפזמון. ואם זה לא חומר הגלם הכי חשוב לשיר פופ אז אני לא יודע מה כן.

יקיר הלל – השיירות
שיירות, מטבען, חולפות על פנינו. מגיעות ממקום אחד למקום אחר. אבל השיר של יקיר הלל מתנהג אחרת לגמרי. אין בו הרבה מילים, אך אלו שכן נמצאות מרכיבות טקסט יפהפה על הרגע הזה בו אנו חוזרים למקום בטוח ואוהב. גם הטקסט חוזר על עצמו, כאילו מחזק במבנה שלו את מה שרצה הכותב להעביר. כל אלו הביאו לכך שגם אחרי מעט מעוד השמעות באוזניות שלי, השיר הזה נטבע חזק חזק, על המילים והמנגינה שלו.

טדי נגוסה ויסמין מועלם – זה בדם שלי
ביט טוב הוא כמעט תמיד מצרך הכרחי לקטע היפ הופ משובח. אבל הוא אף פעם לא מספיק לבדו. בקטע הזה שהפיק איתמר ציגלר, מועלם ונגוסה מביאים משהו נוסף על הקצב. נגוסה טס על הקצב במהירות כפולה עם פלואו חלק ומועלם מאטה אותו פי שניים, אבל עם טון וחצי של סטייל ואנרגיות. כאילו השיר עצמו נוסע ומתקדם על שלוש מהירויות, כל הזמן שומר אותנו עם אוזניים דרוכות. גם נגוסה וגם מועלם שניהם אמנים מצוינים בזכות עצמם, אבל פה הם לקחו את כל מה שטוב בשניהם כדי לייצר פצצת היפ הופ ממכרת.

איציק פצצתי – שירים
אלבום שנכנס למחזור הדם של חיי היומיום שלנו, זה אלבום שנה. לא אלבום שנאזין לו רק במצב רוח ספציפי, או כשספוטיפיי מזכיר את קיומו, אלא אלבום ששיריו מתגנבים לרגעים הקטנים בחיים. למשל כשיש בידוד ובאמת עושים רחבה מכמה מרצפות ליד המיטה, כמו בשיר "תבטיחי לי"; או כשהופעה מתבטלת בגלל החמרת ההנחיות ולא נותר אלא לפלוט "נמאס כבר לא להנות" אחד.
"שירים" הוא אלבום הסולו הראשון שפצצתי הוציא, אחרי הפקות לרבים וטובים, אופרות ראפ, אינספור הופעות ועשייה ענפה שלא נעצרה אפילו במעבר לניו יורק. זה אלבום כיפי, מתפקע מגרוב כמו שפצצתי יודע, עם סאונד ארנ'בי עכשווי ומובחן שכבר הפך לטריידמרק שלו, ובצדק, הוא פשוט המוזיקאי שעושה את זה הכי טוב בעברית. יש הרבה רעננות גם בטקסטים שלו, שרובם עוסקים ביחסים שבינו לבינה, אבל מצליחים להימנע מקלישאות על ידי שימת דגש על הפרטים הקטנים של החיים: "כשאת קמה בבוקר ומדליקה את האור, את שמה לי כיסוי על העיניים כדי שלא אסתנוור כי אני עוד ישן" – איזו דרך ארוכה ויפה להגיד אני אוהב אותך.
מאז צאת האלבום, אגב, כבר יצא עוד אי.פי. בהשראת הבידוד: "כשכל זה יגמר", וגם הוא מומלץ מאוד להאזנה. ופה אפשר לקרוא את הביקורת המלאה שכתבנו על האלבום עם צאתו.
להאזנה

Ain’t No Lady – החוק
שיר שיוצא מתוך הפרויקט המצופה Ain’t No Lady, של ביצועים מוזיקליים לשירי פט פארקר, בעברית. השיר מדבר על איך החוק עיוור כשמדובר בחלשים בחברה והוא רלוונטי תמיד, אבל היציאה שלו סביב הפרסומים האחרונים של מקרי תקיפה מינית הפכה אותו לשיר הנכון בזמן הנכון. ספוקן וורד חד, ביט דרמטי, קריאות של הפגנה-עבודה-מחאה מסומפלות תוך כדי, כלו אלו מייצרים שיר עוצמתי שאי אפשר לעבור הלאה בפלייליסט מבלי להתעכב עליו.

סימה נון – מטען חבלה
תחושה אפלה אופפת את השיר הזה של הראפרית סימה נון, מתוך אלבום הבכורה שלה שיצא השנה. הוא נפתח בפנייה שנשמעת מיועדת אל מישהו ספציפי ואנחנו מתקדמים עם קטעי הסיפור שהיא מסכימה לספר לנו, כל פעם חושפת קצת ואז חותכת לפזמון. אבל בדקה 1:30 מתחיל מניפסט נשי, מהיר ומרשים, שמוציא את השיר מגבולות הסיפור הספציפי אל מחאה רחבה ובועטת יותר. "באתי לפרק עם ביטים כמו מטען חבלה", היא שרה בפזמון ומקיימת את ההבטחה, זה פשוט אחד השירים הממכרים באלבום.

איה זהבי פייגלין – לא לבכות
שיר צנוע, אנושי כל כך, על הניסיון שלא תמיד מצליח להכניס דברים לפרופורציה. "זאת לא תהום, זה רק בור" היא השורה הפותחת את השיר, ומוטיב ההרגעה הזה ממשיך לאורכו. זהבי פייגלין שרה לסירוגין בגוף ראשון ובגוף שלישי, מסובבת למקסימום את מתג ההזדהות. מי מאיתנו לא היה בסיטואציה הזו, בטח בחודשים האחרונים, של ניסיון לבלום בכוח את רצף המחשבות הרעות. ואל מול הטקסט הרציונלי לכאורה, שלא באמת מצליח לעודד, מגיעה התשובה היחידה, עם גיטרה אקוסטית וכינורות – הנחמה שיש במוזיקה.

עמית אולמן – נביאים
כמעט קשה להאמין שהשיר הזה נכתב לפני הקורונה. עם טקסט מתוחכם אבל לא מתחכם ועם אורך נשימה, נפרס ב"נביאים" סיפור שלם שהוא משל פוליטי. העטיפה המוזיקלית כוללת להקה בבתים, ביט עכשווי בפזמון ואפילו מקהלת ילדים. גם בהאזנה לכל האלבום החדש, נראה שההחלטה לזנוח את "פדרו גראס" הבימתי לטובת עמית אולמן הארצי, מאפשרת לשירים יותר מוזיקליות. הדגש הזה לצד הטקסט החד ב"נביאים" מייצר לדעתי את אחד משירי המחאה הטובים שיצאו בגל המחאה העכשווי.

קוסטה קפלן – בתחנה המרכזית החדשה
לקח לי רגע להזכר שהשיר הזה יצא השנה, כל כך הרבה קרה בין חודש דצמבר שבו הוא יצא ועד עכשיו. וזה פשוט חבל, כי רגע לפני המגיפה, אלבום הסולו הראשון של קוסטה קפלן היה מהאלבומים שיותר ציפינו להם. יש בשיר דוגמה מופתית לשילוב בין טקסט, הפקה מוזיקלית וקליפ. הנגינה היא כמעט פּאנק, גולמית ועם סאונד נא ומחוספס, ממש אפשר להרגיש את המת שמגרד את העור מעל הבשר שקפלן שר עליו. וגם הקליפ מתקדם ויורד "לבטן של האונייה" ככל שהשניות חולפות, והכל נעשה קדחתני יותר. זה שיר שמעביר את רוח המקום שעליו נכתב בצורה חיה ומצמררת, ורק נותר לייחל ליום שאחרי הקורונה, כשאפשר יהיה לשמוע את קפלן מבצע אותו בלייב.

הופעת השנה – פסטיבל אינדיזוםזום בסגר הראשון
בכל רגע שהקלו מעט את ההנחיות, צדתי כמה שיותר הופעות חיות מהר לפני שיסגרו שוב. ואני גם לא כל כך אוהבת את הפורמט של הופעות מקוונות, שנוטות להיות קצת "ללכת בלי ולהרגיש בלי". אז למה בכל זאת לכתוב על פסטיבל שלם מקוון?
כי היינו כל כך צריכים אותו. עמוק לתוך הסגר, כשבאמת אי אפשר היה ללכת לשום מקום, ועמוק לתוך המשבר של עולם התרבות, אחרי חודש בלי הופעות וכששרשרת ביטולים עוד לפנינו. פתאום ראינו לתוך הבתים אחד של השני וידענו שכולנו באותו הבוץ; ראינו שאנחנו לא המשוגעים היחידים שהתגעגעו; ראינו שגם כשנכפית השתקה מבחוץ, אפשר לפחות בבית להמשיך להרעיש. ההפקה המושקעת של רדיו הקצה, ההתגייסות של האמנים, ובעיקר אהבת המוזיקה שנשפכה מכל עבר, באמת הצליחו במגבלות התקופה והפורמט להעביר חוויה של פסטיבל. גיליתי כמה הפתעות חדשות שלא הייתי נחשפת אליהן כנראה מחוץ לפסטיבל (היי masok, , damsel וייב איש ועוד כמה…); ראיתי כל הזמן שמות אהובים בצ'אט של אנשים שבחיים האמיתיים הייתי רצה לחבק, ובעיקר כולנו קיבלנו כמה שעות חסד מוזיקלי.

מתוך עמוד רדיו הקצה. עיצוב: נועה אברבנאל

Nitzan Birnbaum – Saba Project
ניצן בירנבאום הוא מתופף, זמר ומלחין שמגיע מג'אז, אבל לא נעצר שם. למרות גילו הצעיר (21), רשימת המוזיקאים איתם הספיק לנגן ארוכה ומגוונת: מענת פורט ודניאל זמיר, דרך אלון עדר, קורין אלאל והרשימה עוד ארוכה. במסגרת "פרויקט סבא", תיעד ניצן את סיפורו מעורר ההשראה של סבו בן ה-90, ארווין בירנבאום, ניצול שואה, רב ופרופסור. במשך שעות הוא הקליט את הסיפורים של הסב על עברו: החיים תחת המשטר הנאצי, המאבק לעלות ארצה ועוד; ובמקביל הוסיף מוזיקה שמלווה, מבליטה ומשלימה את הסיפור.
המוזיקה לאלבום הוקלטה בניו יורק והיא מאולתרת ברובה. יחד עם ניצן שניגן בתופים, משתתפים באלבום הפסנתרן שי מאסטרו והבסיסט כריס טורדיני. השלושה נכנסו לאולפן, ניצן השמיע את ההקלטה של סבו והחבורה החלה לנגן. למעט החלק הראשון של הפרויקט, ה"מקהלה", כל האלבום מאולתר ומבוסס על כשרונם של המוזיקאים והתחושות שלהם כששמעו את העדות. התוצר הסופי הוא יצירה מוזיקלית רבת עוצמה שעושה שימוש בקולו ובמילותיו של הסב ככלי נגינה לכל דבר, ונותנת לו להוביל אותה. בדיוק כפי שמלחינים קלאסיים כתבו יצירות לפסנתר ותזמורת, כך עשה ניצן בירנבאום עם הקול והסיפור של סבו. "פרויקט סבא" היא יצירה ייחודית שתופסת את המאזינים, לא מרפה ומהם וממשיכה להדהד זמן רב אחרי שמסתיימת ההאזנה.
להאזנה

Nuphar Fey – Serenity Island
הרכבי ג'אז מודרני רבים דוגמת E.S.T השבדי, "באד פלוס" האמריקאי ו"גו גו פיגווין" הבריטי, לוקחים את טריו הפסנתר המסורתי והאהוב, והופכים אותו להרכב מוזיקלי רבגוני ומרובה השפעות. מתוך המציאות המוזיקלית הזו צמח האלבום של הפסנתרנית והמלחינה נופר פיי, Serenity Island, שיצא השנה בלייבל האירופי Hypnote Records. האלבום מכיל עשר יצירות מקוריות, והטריו כולל את דניאל אשכנזי בבס, גל פטל על התופים, רוני עברין שמנגן בעוצמה וברגש על כלי ההקשה, ואחותה של פיי, טללית, צ'לנית קלאסית שמוסיפה כאן נגינה נוגעת וקול צלול.
המוזיקה של פיי מגוונת מאוד, מזכירה סגנונות רבים אך לא דומה לשום דבר. זו המוזיקה שלה, הג'אז של נופר. לעיתים הוא קלאסי, לעיתים קצבי וסוחף על גבול הרוק, לעיתים ניו אייג' ומוזיקת עולם; ובעיקר, אין בו רגע משעמם אחד. זו מוזיקה מעניינת שלצד ההנאה שבהאזנה וההנגשה הנינוחה, מבקשת מהמאזין להתעמק ולחפש מה נמצא מתחת לשכבות המרכיבות את היצירות.
להאזנה

Yotam Ishay – The Last Samurai
הפסנתרן והמלחין יותם ישי שסיים לאחרונה את לימודיו בארצות הברית, הוציא לא מזמן את אלבומו הראשון. היצירות לאלבום נכתבו לפני כמה שנים והוא הוקלט בבוסטון ממש לפני הקורונה. האלבום עצמו מגוון, רחב יריעה מבחינה מוזיקלית ומאוד נעים להאזנה. "הסמוראי האחרון" נכתב בשנת הלימודים הראשונה של ישי בברקלי ומשתתפים בו חבריו ללימודים מישראל ומרחבי העולם: שירה – הרשיטה קרישנאן (ניגריה), סקסופון סופרן – נריה צידון (ישראל), כינור – בנגיסו גוקצ׳ה (טורקיה), צ׳לו – עמנואל קלר (ישראל), בס – יאנגצ׳ה ג׳ונג (דרום קוריאה), כלי הקשה – קאן יאנאבה (יפן) ועל התופים – גל פטל (ישראל). לדברי ישי, המחשבה על המקצב של השיר צצה אצלו כשראה בפעם ה"מי יודע כמה", את הסרט. ב"סמוראי" (וגם ביצירות אחרות באלבום), מצליח ישי לשבץ את כלל השפעותיו המוזיקליות ולשלב בהן את ההשפעות של חבריו ליצירה שאינם ישראלים, והתוצאה נהדרת. לעיתים חדשה, לרגעים מוכרת ונעימה, אבל כל הזמן לא מפסיקה להפתיע.

החודשים האחרונים תחת הקורונה החזירו הביתה עשרות מוזיקאי ג'ז ישראלים שהתגוררו ברחבי העולם. אבל בניגוד לתחומים אחרים, הופעות הג'אז בסלונים, גינות פרטיות ומועדונים לא פסקו, ואף גדלו והתרחבו גם תחת הקורונה.

אהוד אטון, מתן אסייג וגדי שטרן – הסלון של תרצה
לפני כמה שנים החליטה תרצה בר חיים מהישוב נווה מונסון, לארח בסלון שלה מוזיקאי ג'אז ישראלים. בהדרגה, אספה סביבה קהל קבוע באופן יחסי שמגיע כמעט לכל הופעה, והיא הצליחה להביא אליה הביתה את הרוב המכריע של מוזיקאי הג'אז הישראלים והבינלאומיים. ב"סלון של תרצה", הרבה לפני הקורונה, נערך גם המפגש המוזיקלי המרגש של חברי הילדות הירושלמים – אהוד אטון (בס), מתן אסייג (תופים) וגדי שטרן (פסנתר). מאז שניגנו יחד בצעירותם, כל אחד הלך לדרכים אחרות. אטון למד בארצות הברית ובעיצומה של קריירה בינלאומית חזר לישראל, השתקע במצפה רמון והקים שם בית ספר ללימודי ג'אז. אסייג ושטרן הקימו את ההרכב המצליח "שלוש". אחרי אחת-עשרה שנים שלא ניגנו יחד, הם הגיעו לסלון של תרצה ופשוט התפוצצו. מעבר ליכולות הגבוהות של כל אחד מהם, החיבור וההנאה שלהם מהנגינה המשותפת הייתה ניכרת ומדבקת. השלושה עשו כבוד לענקי הג'אז – מינגוס, מונק, אלינגטון ועוד, לצד יצירות מקוריות של אטון ושטרן. המוזיקה הנהדרת לצד האווירה הביתית, הפונצ' והמאפים של תרצה, השתלבו יחד לערב קסום ונעים שהשאיר טעם של עוד.

דרייב-אין ג'אז – אביתר סליבניק ואלכסנדר לוין מארחים את תום אורן, ברק מורי וגלעד הקסלמן
כמו מוזיקאי ג'אז ישראלים רבים, גם המתופף אביתר סליבניק והסקסופוניסט אלכסנדר לוין חזרו ארצה במפתיע מניו יורק בשל הקורונה. השניים, חברי ילדות, נעזרו באימהות שלהם וארגנו איתן ליין הופעות דרייב-אין מושקע ומסוגנן, בחניון בתל אביב. מדי שבוע במוצאי שבת אירחו השניים בחניון מוזיקאים שונים, שאלמלא הקורונה פשוט אי אפשר היה לשמוע בארץ. הפעם הצטרפו לסליבניק ולוין חבורה איכותית של ישראלים בינלאומיים: תום אורן (פסנתר), ברק מורי (בס) וגלעד הקסלמן (גיטרה). החמישייה הקדישה את המופע למוזיקה של קולטריין הגדול, עיבדו את יצירותיו ויצקו לתוכן את הפרשנות הייחודית שלהם. המוזיקאים הנהדרים, המקום, האווירה והסאונד, לצד האנרגיות שהיו על הבמה, הקפיצו את כולם וכמעט הרקידו את המכוניות.

 

שלוש שעות של ג'אזיסטים ישראלים במחווה לשופן, פסטיבל הג'אז הפולני הראשון בישראל של קהילת הג'אז החברתית
קהילת הג'אז החברתית היא אחת היוזמות המוזיקליות היפות שצמחו כאן בשנים האחרונות. בתקופת הקורנה הקהילה פורחת ומקרינה אור, אהבה ומוזיקה טובה לכל עבר. הקהילה ארגנה את פסטיבל הג'אז הפולני הראשון בישראל, בהפקה משותפת עם מכון "אדם מיצקייביץ' פולין" והמכון הפולני תל אביב. במסגרת הפסטיבל עלתה מחווה למלחין יליד פולין, פרדריק שופן. בזה אחר זה במשך שלוש שעות עלו שלושה הרכבים שונים ומגוונים (ושתי הפתעות מוזיקליות קצרות), שהציעו פרשנות יוצאת דופן ללחנים של שופן. ההופעה שודרה בסטרימינג ממועדון "טרמינל 4" בתל אביב והיו בה רגעים ייחודים, נעימים ומלהיבים שלא נראו כבר הרבה זמן במחוזותינו. מבחינתי, זו יותר הופעת העשור מאשר הופעת השנה. מי שרוצה להתעמק מוזמן לצלול ולהתענג בלי לשכוח לדווח לנו אחר כך.

אמנים שונים – הגל השני
מוזר לי לבחור אלבום שיצא ממש לפני כמה ימים כאלבום השנה שלי. האלבום המדובר הוא פרויקט שיתופי רחב יריעה של הרבה מאוד מוזיקאים שהתחיל כיוזמה של רועי ריק מ"הקולקטיב", לאחר שנאלץ לשוב ארצה ממה שהיה אמור להיות שהייה ממושכת בארצות הברית. האנטי-תזה הזאת, אלבום שהוא שיתופי בתקופה של בידוד וריחוק חברתי, מופלאה בעיני. האלבום יצא כאלבום כפול – "נקיון" ו"כפיים", עם 37 קטעים סך הכל. שחר רודריג ערכה עם רועי ריק ויובל וילנר ראיון על תהליך היצירה של האלבום – מומלץ מאוד לקרוא.
לפני שיצא כאלבום, במשך החודשיים האחרונים פחות או יותר, שוחררו בכל שבוע שני שירים חדשים מהפרויקט. מאחורי כל שיר רשימה גדולה ומפתיעה של משתתפים, עם עטיפה מסקרנת בעיצוב YONIL. מצאתי את עצמי מתנפל על כל ריליס שיוצא, ואז חוזר לשמוע שוב ושוב את השירים שתפסו אותי, ושכל כך התאימו לתקופה הזאת.
שירים כמו "מרד הגחליליות" של רותם בר-אור ("המנגינה חוזרת לחבל הטבור") עם החליל הנהדר הזה; "מיון" של רועי ריק שבעקבות הראיון עם שחר הבנתי שיש בו מרכיב אוטוביוגרפי ("רצינו לטוס קיבלנו אבטלה"); "תאהב אותי טלפונית" של סיוון טלמור עם הסיומת של אתי מהבנק בטלפון; או "הנחיות חדשות" של גון בן-ארי שמצליח לזקק את כל מה שדפוק במערכת היחסים שבין האזרח לשלטון בישראל בתקופה הזאת. עוד לא גירדתי את קצה הקרחון בהאזנות לאלבום, ואני מצפה להאזין לו עוד ועוד בתקופה הקרובה.
אם יש קרן אור בסיפור הזה, היא החזון של רועי ריק להרים הופעה לפרויקט אי שם אחרי שהגל השני (והשלישי) יחלוף. המחשבה על לראות את הפרויקט הזה – שיתוף פעולה שנולד בתוך בידוד וריחוק חברתי, חי על הבמה, נשמעת כמו אחלה תמונת ניצחון על הקורונה.
להאזנה לנקיון
להאזנה לכפיים

שם טוב האבי – סם הרדמה
אם יש משהו שמעודד אותי בתקופה האחרונה, זה שבכל רגע נתון אני פשוט יכול לשיר "אני לא מרגיש ת'פה שלי!" זה מעודד כפליים לשמוע את הבת שלי בת השנתיים צועקת את זה. השיר הזה הוא כנראה השיר עם הכי פחות מסר באלבום/אופרת היפ הופ של תמיר בר, אבל הוא בלי ספק הכי קליט והכי כיפי ובדרך כלל השיר שאותו אני רוצה לשמוע שוב. הפתיח שמתמצת את כל ההיפ הופ בשורה האלמותית: "מאני מאני דיק, מאני דיק וג'יינז", ההתעסקות המוגזמת בתנוך של נצ'י נצ', הפזמון שלא תפס ("אני ואתה זה ביחד, זה שנינו ביחד…") ותוסיפו לזה את המערכון המקדים עם סויסה שקורע מצחוק בתפקיד רופא השיניים שמשתין בכיור ("מה יש לך? מאפה או קפה?"), השיר הוא מאסטר פיס שעומד בפני עצמו.

תומר ישעיהו ודניאלה ספקטור – בוקר טוב
ב"בוקר טוב" מדמיין תומר ישעיהו טיולים עם אהובתו באופן שמזכיר קצת שירים אחרים שלו – "זמן פריז", "יום כיפור" וגם "ברזלים אבק". אני לא יודע איך, אבל גם הפעם זה עובד לו. כנראה שהסוד טמון בדרך שבה הוא שר, שתמיד נשמעת לא מתאמצת, תמימה ואמיתית. השיר סוגר את האלבום “Manuella”, שיצא יחסית בהפתעה השנה ושונה מאוד מהאלבומים הקודמים שלו, עם שירים בשפות זרות וקטעים אינסטרומנטליים. "בוקר טוב" הוא השיר היחיד בעברית באלבום, רק שלמעשה מדובר בתרגום חופשי לשיר של זמר יווני משנות ה-70 בשם דמיס רוסוס. שיר נעים ומנחם כמו שתומר ישעיהו יודע לעשות.

אקוט – דג אחד
אקוט עשו טובה גדולה להורים בתחילת השנה והוציאו את האלבום "צד לצד", אלבום שירי ילדים מזרחי, של שירים מקוריים. רוב השירים באלבום מאופיינים במילים קלילות ופשוטות שמדברות לעולם של ילדים קטנים, לצד עיבודים משמחים ועשירים ששואבים מהמקורות של מוזיקה מזרחית, מבלי להישמע מיושנים. 'דג אחד' הפך אצלנו בבית לאחד משירי האמבטיה הפופולריים, כל כך פשוט וכיפי לשיר אותו, שהייתי חייב לבחור אותו לאחד משירי השנה שלי.

יובל מנדלסון – עקרון הגבלת השלטון
יובל מנדלסון מככב אצלי בסיכומי שנה כבר פעם שלישית ברצף. אחרי " שירים לבלה" מנדלסון החליט לעשות אלבום המשך לאלטר אגו של "יובל המנוול", הפעם במסגרת היותו מורה לאזרחות בתקופת הקורונה. וכך, במקום שיעור משמים באזרחות בזום, הוא החליט להוציא על בסיס שבועי שירים שיכינו את תלמידיו לבגרות באזרחות. השירים האלה קובצו לאלבום "יובל המנוול 2: אזרחות טובה". כל שיר באמת עוסק בנושא מתוך מקצוע האזרחות ואפילו מספק מידע רלוונטי, אבל מנדלסון כמו מנדלסון, משלב את זה עם הרבה הומור, ביקורת לא סמויה בכלל ולחן לא מתאמץ. בשיר "עקרון הגבלת השלטון" הוא מפרט על האיזונים והבלמים שיש במדינה, אם כי עדיין "בסוף זה יוצא נתניהו". אל מנדלסון מצטרף כרגיל אסף תלמודי באקורדיון והפקה, ולשיר הזה גם אייל תלמודי עם חמת חלילים (שמזכירה למנדלסון את מל גיבסון ומעלליו).

בחזרה לחצר של מלך ארגמן – מופע מחווה לקינג קרימזון
באופן שאולי הולם את השנה המוזרה, הופעת השנה שלי היא דווקא אחת שלא נכחתי בה. אי שם באוקטובר 2019 שמעתי שהולך להיות באוזןבר מופע מחווה לאלבום הראשון של קינג קרימזון – In the Court Of the Crimson King, לציון חמישים שנים לצאתו, עם מוזיקאים כמו נדב הולנדר, אלון עדר, יוגב גלוסמן, ענת מושקובסקי ועוד. מיהרתי לרכוש כרטיס. לצערי, לא הייתי היחיד והכרטיסים אזלו, אבל אז נפתח מופע שני מאוחר יותר שהתחיל ב-23:00. בתמימותי ובלהט הרגע רכשתי כרטיס. אבל ביום המופע הבנתי שהיכולת שלי להחזיק עד שעות כאלה היא כבר לא מה שהייתה פעם, ושיש מחיר לילדה קטנה שקמה עם עלות החמה. בלב כבד נאלצתי למכור את הכרטיס ולוותר על ההגעה למופע. כמה ימים אחר כך, עלו ביוטיוב כמה סרטונים מהשירים שבוצעו באותו ערב. הביצועים מאוד הולמים את המקור ומוסיפים חידושים נחמדים פה ושם. בשלושת הסרטונים שמצאתי, אלון עדר, אלון לוטרינגר ודני רובס מבריקים בביצוע. הלהקה מתאימה את עצמה לוייב הקרימזוני ויודעת להיות עדינה מחד ואנרגטית כשצריך. התקוות למופע שלישי הלכו והתעמעמו ככל שעבר הזמן וכשפרצה הקורונה נעלמו לחלוטין. אבל מצאתי את עצמי צופה ונהנה מהביצועים האלה שוב ושוב. בהתחשב בכך שיהיו פחות הופעות חיות בעתיד הנראה לעין, נראה שצפייה ביוטיוב, פייסבוק לייב או זום תמשיך להיות הדרך המרכזית שלנו להיות קהל בהופעות חיות.

יסמין מועלם – ככה עדיף לי
אחד השירים שחזרתי אליהם הכי הרבה השנה הוא "ככה עדיף לי" של יסמין מועלם, הפותח את אלבום הבכורה שלה "אריה". מועלם, שהופיעה בחיינו עם זכייתה בשירימון 2018 (עם קאבר ל"נועצת מבט" של עומר אדם, הנה), לא אכזבה עם אלבום הבכורה שלה: היפ-הופ אלקטרוני עם טאצ' מאוד מקומי. אבל בעוד האלבום כולו לא תפס אותי כמו את חלק מחברי הספינה – השיר הראשון מתוכו הפך לכוכב הפלייליסטים שלי וכמעט ולא עבר שבוע בלי לפחות האזנה אחת לשיר הזה.
כל פעם שמגיעה השורה: "חושבת על מים, כמה זה נעים" אני מצחקקת לעצמי על השיבוש – מועלם הוגה את המילה "נעים" במלעיל כדי שתתאים לפלואו. ובעצם, למה לא? הרי זו פרקטיקה מקובלת עוד משירי ילדים: "מה למעלה? מה למטה? רק אני – אני ואתה". ככה עדיף לנו.

גון בן ארי בפרויקט 'הגל השני' – הנחיות חדשות
עוד רבות יסופר על פרויקט 'הגל השני' שאיחד בין צמרת האינדי הישראלית, בניצוחו המופלא של רועי ריק (חבר הקולקטיב), אפילו נפגשנו לאחרונה לראיין אותו לרגל צאת שני האלבומים בפרויקט: "ניקיון" ו-"כפיים". שירים רבים בפרויקט ראויים לרשימה הזו, אולם מתוך המנצחים בחרתי את "הנחיות חדשות" של גון בן ארי כי הוא מצליח לתפוס איזה הלך רוח ישראלי שקל לבוז לו, אבל גם קל מאוד להבין ולהזדהות איתו:

"הנחיות חדשות / שמים לזה סוף
ניסינו שנים והקרבנו בנים וזה לא עבד טוב
העמדנו פנים שאנחנו קטנים. די. אנחנו הרוב
ושרדנו עד כה, אז זדיינו מהנוף / כי תורנו לחיות"

בנימה זו – אנחנו בעיקר מתפללים לשנה טובה ובריאה, ולחוסר הצורך בהנחיות – ישנות או חדשות.

מרגי – לא יוצא למסיבות (רמיקס דלית רצ'שטר)
כן, אתם קוראים נכון. תעשו ריפרש עדיין תהיו פה – במיקס של דלית רצ'שטר לשיר של מרגי. לא סתם בחרתי בגרסא הזו; רצ'שטר לקחה את השיר הזה (אחלה שיר גם במקור, אבל לא אחד שהיה נכנס לרשימת השירים הטובים ביותר של התש"ף) ופיזרה עליו קריצות למי שכמוני נולדו באייטיז/ניינטיז. אם זה איך שהרמיקס מתחיל עם סימפול של לאנה דל ריי (Born to Die), ממשיך בביט המאוד ניינטיזי-בואכה-באג-אלפיים של Waiting for tonight, ובוייב השרית-חדדי לקראת סוף הרצועה. היה לי כיף ללחוץ פליי, להגביר למקסימום ווליום, ולרקוד כאילו אין קורונה בעולם כלל.

ניר שלמה ודניאל רובין – אולי צריך לתת לזה עוד זמן
הקאבר המקסים הזה לשיר של אריק איינשטיין הוא לחלוטין הפיל-גוד של תקופת הסגר מבחינתי. מצד אחד – הנחיות חדשות ולשרוף את הכל, מצד שני – גם בתוך כל הכעס הייתי צריכה שינחמו וילטפו ויגידו שהכל יהיה בסדר, ואולי פשוט צריך לתת לזה עוד קצת זמן.

רועי חרמון – יש לי כח
כל שנה יש את האלבום הזה שבדיעבד אני קולטת שהוא-הוא אלבום השנה שלי. אני חושבת שאולי "לב שמש" של רועי חרמון יהיה האלבום הזה השנה, אבל הוא עוד טרי מדי בשביל לצאת בהצהרות פומפוזיות. באלבום הזה יש כל כך הרבה רגעים יפים: "לב שמש", "סוס דוהר", "יש לי כח", "הימים שעברו" הם רשימה מייצגת ונהדרת. ב"יש לי כח" רועי תופס את המנטרה הזו שאני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי לא פעם: צריך הרבה כח בשביל פשוט לא לעשות כלום, לחכות עד שוך הסערה, לא להגיב מהר מדי, לספור עד עשר, עשרים, מאתיים.
אני מאחלת לעצמי ולכם שיהיה לכם גם כח לפעמים לעצור, לנוח, ולא לעשות דבר – בלי רגשות אשם.

ישי ריבו – אלול תשע"ט
ישי ריבו נמצא בתודעה הציבורית כבר כמה שנים, אבל השנה העברית האחרונה הביאה אותו למקומות שעדיין לא הכרנו. האלבום האחרון שלו, "אלול תשע"ט", יצא (כמו שהשם שלו מגלה) בימים האחרונים של שנת תשע"ט. שיר אחד מתוכו כבר כיכב במצעד העברי השנתי הקודם, אבל את האימפקט הרציני שלו אפשר היה להרגיש בשבועות ובחודשים שלאחר מכן.
מוזיקלית, האלבום הזה לא שונה משמעותית מהדברים שריבו עשה עד היום – רק יותר טוב. ההשפעה הכי מורגשת על הסגנון של ישי ריבו היא קולדפליי – ואני אומר את זה כדבר טוב. הדואט עם עומר אדם שיצא לקראת ראש השנה הקודם כבר הביא את ישי ריבו לכל מקלט רדיו בישראל.
בחורף ראיתי את ישי ריבו בהופעה. להקה גדולה ומדויקת, רוק מלודי וקצבי שפוגש בסנטוּר דומיננטי (אריאל אלייב הסופר מוכשר), קהל שיודע את כל המילים, אמיר דדון ונתן גושן שבאים להתארח ולתת כבוד – חגיגה אמיתית של מוזיקה ישראלית, מיינסטרימית כמו שמיינסטרים צריך להיות.
אפשר לדבר על הדתה מצד אחד, או על חדירה של התרבות ה"חילונית" למיינסטרים הדתי מצד שני, ואפשר פשוט להנות מהמוזיקה. כמו מכל מוזיקה. בשבועות הקרובים עומד לצאת אלבום הופעה משולש של ישי ריבו. אפשר כבר להתחיל להתרגש.
להאזנה

בתקווה לשנה חדשה מלאה במוזיקה משובחת, שתעזור לנו לצלוח את הימים הקשים ותביא אותנו בבטחה לצד השני של הסערה.

כל שירי השנה שלנו בפלייליסט אחד:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0