Homeאלבומים חדשים

נועזת, אקלקטית, מדהימה /// על האלבום החדש של סבדליזה

האלבום החדש של היוצרת ההולנדית-איראנית סבדליזה הוא כל כך טוב, שכל צוות הסיפון התגייס לכתוב לכם עליו

אנחנו מאזינים להרבה מוזיקה חדשה בקולומבוס. בכל שבוע הצוות דוגם מספר אלבומים שנראים לו מעניינים מתוך הריליסים החדשים של אותו יום שישי. יש כאלה שאתה זונח לאחר מספר שירים, יש כאלה שאתה אוהב ומחליט בינך לבין עצמך שתשתדל לכתוב עליהם, ויש את הסוג השלישי, הנדיר מכולם, האלבומים האלה שתופסים אותך כל כך חזק שאתה מרגיש שזה יהיה לא פחות מאסון אם לא תשמיע אותם לכל העולם.
זה בדיוק מה שקרה לי עם "Shabrang", האלבום החדש של Sevdaliza, יוצרת הולנדית ממוצא אירני שלא שמעתי את שמה עד לאותו רגע. לא אשקר, העטיפה הקשוחה לא היתה מאוד מזמינה, אבל היא כן סקרנה אותי מאוד. מהרגע הראשון ואז שיר אחר שיר, האלבום הזה תפס אותי וסירב לשחרר. מצד אחד יש בו השפעות כל כך ברורות, אתה שומע פה את ההדהוד הנוכח של ביורק, מאסיב אטאק, פיונה אפל ועוד רבים ומוכרים, אבל בשום שלב זה לא מרגיש כמו חיקוי, אלא כסך השפעות המותך ליצירה מקורית ושלמה, נועזת ואקלקטית.
כמובן שקודם כל הייתי חייב לשתף את חברי הספינה בגילוי המרעיש ובסתר ליבי הסתקרנתי מאוד לדעת אם זה רק אני או שזה באמת כל כך טוב. אני שמח לספר לכם שלא התבדיתי וההייפ היה מוצדק. הצוות כל כך אהב את האלבום, שהחלטנו בפעם הראשונה בתולדות קולומבוס, לכתוב פוסט משותף על האלבום ובו החברים כותבים ספיציפית על השירים שהם הכי אהבו באלבום. והנה הוא לפניכם…

ציפי פישר, שיר 1: JOANNA
שיר שפותח אלבום הוא לרוב השיר הכי קליט, שיתפוס את המאזינה וימשוך אותה פנימה לתוך האלבום. למרות ש"ג'ואנה" בהחלט תפס אותי על ההתחלה, הוא לא שיר פשוט או קליל. בהאזנה הראשונה הוא נשמע לי כמו שיר אהבה למישהי. בשמיעה שניה, אני שמה לב שהאישה שמדובר עליה היא אישה רעה, מפחידה. השיר זז בחדות מהיקסמות לרתיעה, מאהבה לשנאה, רגשות חזקים מובעים בו אבל הוא נשאר קצת מסתורי, סתום בכוונה. הדימויים בקליפ, של אישה עם כנפי עורב, דם יוצא מאפה, גם ממשיכים את האווירה של הקסם הגותי הזה. שם האלבום לקוח משמו של סוס אגדי בשם Shabrang Behzād מהמיתולוגיה הפרסית ומשמעותו "בצבע הלילה". השיר הפותח הוא באמת שיר קצת חשוך, הולם את שם האלבום. התיאור של ג'ואנה נע בין מכשפה במדבר לנביאה ומגדת עתידות, ותואם את הפנים המרובדים של השיר הזה. יש פה אהבה לא מושגת אבל לא ברור אם סבדליזה היא האוהבת שלא באה על סיפוקה, או מושא האהבה שדוחה את ההצעה.

שחר רודריג, שיר 3: Lamp Lady
קודם כל, הקדמה: האלבום הזה תפס אותי בדיוק בזמן הנכון: בשיא תקופה נוסטלגית במיוחד למוזיקה שאליה הוא מרפרר. מאסיב אטאק, פיונה אפל ואפילו קייט בוש מהדהדים במוזיקה של סבדליזה; אממה – היא מצליחה להוכיח שגם כש-Everything is a Remix, אפשר לחדש. בתוך קווי המתאר של הז’אנר, היא מצליחה להרעיד משהו בצורה שתפסה את כל חברי הספינה – כאלו שבאים מכל קצוות עולם: אפרוביט, מוזיקה אנדלוסית, פופ, רוק, אלטרנטיב ופ’אנק.

לא יודעת למה, אבל עוד כשהאלבום התחיל לנגן – קרץ לי השם של השיר, Lamp Lady. למרות ששני השירים הראשונים היו מוצלחים, דגדג לי ללחוץ על כפתור הנקסט – ולא התבדיתי. ליין הבס הפותח את Lamp Lady הוא מבחינתי תמצית ראשית הניינטיז, ולמרות זאת, הוא מצליח לא להיות קלישאתי. הקול של סבדליזה שמצטרף אליו, והכינור בסופו – מצליחים לרגש ולהפוך ממשהו נוסטלגי גרידא לשיר שיזיז משהו גם אצל הציניקנים שבמאזינים.

ציפי פישר, שיר 4: All Rivers at Once
אחד השירים המורכבים באלבום. אין בו מבנה מסורתי של בית-פזמון-בית, אלא מבנה משוחרר יותר. גם הנגיעות של החצוצרות והתיפוף הג'אזי לוקחים אותו למקום קצת אחר בהשוואה לשירים אחרים באלבום, שיותר נוטים לכיוון הטריפ-הופ. הקרדיט בהלחנה ניתן לעוד ארבעה אנשים נוסף על סבדליזה ומפיק האלבום, מה שמעיד על מורכבות העיבוד המוזיקלי שלו. השיר מדבר על מציאת המקום בו את משוחררת מכאב, והלחן מתאים לדימוי הזה, כשהפסנתר הולך ונעשה דומיננטי ככל שהוא מתקדם עם הצליל, כמו פכפוך מים. גם בו יש רמזים לאפלה, למשל כשסבדליזה שרה על ילדי הלילה, אבל בסך הכל השיר מדבר על חוויה יחסית חיובית ונעימה, ומעניק רגע בהיר יותר בתוך האלבום.

שחר רודריג, שיר 5: Habibi
גם ב-Habibi, מה שקרץ לי הוא בעיקר ההקשר המזרחי בתוך אלבום שמאוד מושפע מז’אנרים מערביים. השיר, שנפתח בנעימת פסנתר כמעט-קלאסית וממשיך בריחוף קל ומכושף, הוא מבחינתי מיזוג מושלם בין מזרח ומערב. במהלך תקופת מגפת הקורונה העולם הפך לכפר גלובאלי אפילו יותר ממה שהיה קודם לכן. גם אם האלבום הזה יצא בתקופה הזו במקרה (הרי יכל לצאת כמה חודשים קודם לכן), הרי שהוא משקף בדיוק את טשטוש הגבולות הזה.

חביבי הוא גם השיר הראשון שסבדליזה ביימה לו קליפ, יחד עם שותפתה אנסטסיה קונובלובה (Sevda + Ana). בראשית הקליפ סבדליזה נראית כשהיא אוחזת באקדח ומכוונת אותו לראשו של כלב העומד לידה – כשנשאלה על כך בריאיון, ענתה שהמטאפורה היא לרוחות שנמצאות בתוכה.

שמרית דהן, שיר 8: Gole Bi Goldoon
כמו שאר חברי הסיפון, גם אותי האלבום הזה לפת בגרון מהתו הראשון. אבל משהו מפתיע קרה ברצועה השמינית, זו שנפתחת בנגינת פסנתר נוגה. סבדליזה התחילה לשיר בפרסית והרגשתי ששמעתי את השיר הזה כבר. זיהיתי את המילים למרות שלא הבנתי מילה. חיפוש לשם השיר לא הניב תוצאות, לכן פניתי לתנ"ך הפרסי שלי – האוסף "רימונים". שם היא חיכתה לי. ברצועה החותמת את האוסף, באיות קצת שונה ובהגשה שונה בתכלית – המלכה גוגוש. Pomegranates הוא אסופה נהדרת של פניני פופ פרסיות, אם עוד לא זכיתם, זו בדיוק המתנה לראש השנה שחיפשתם לעצמכם. הביצוע של סבדליזה רחוק שנות אור משנות ה-60 וה-70 העליזות והפסיכדליות של איראן, בערך כמו שאיראן עצמה רחוקה היום שנות אור מאותו תור זהב תרבותי שחוותה לפני ההפיכה. אולי במכוון, הביצוע המלנכולי אך לא נוסטלגי של סבדליזה, בליווי הפסנתר העמוק ועם הכינור שחורך אותו באמצע עד זוב דם, מרגיש כמו רקוויאם, או אפילו סיאנס, לרוחות התקופה ההיא.

צפו בביצוע הביתי לשיר מתוך סדרת "פרקי בידוד" (אינסטגרם)

ירון ברוידא, שיר 9: Darkest Hour
מיד כאשר חשתי בניצני ההתלהבות המפעפעת בקרב חברי הסיפון בשירשור הקבוצתי, אצתי רצתי להאזין לאלבום הנדון כדי לוודא הכצעקתה. וצעקתה של סבדליזה בהחלט נשמעה. אני מודה שבחציו הראשון הוא אמנם נשמע לי יפה ואף מרשים לפרקים, אך באותה נשימה גם הזכיר לי הרבה דברים ששמעתי בעבר (מפיונה אפל, דרך באט פור לשס ועד פורטיסהד), ומכלול ההשפעות על היוצרת היה נוכח בצורה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אך עם הזמן והתקדמות הטרקים אלבום, הוא גדל וגדל עליי, והחל מחציו השני (והטוב יותר לדעתי) הוא כבר פרח במלוא עוצמתו בתוך ליבי. נשביתי בקסמה של סבדליזה, והשיר התשיעי באלבום הוא זה שחתם לחלוטין את הסוגיה. הפסנתר הסדוק שצליליו כאילו מגיעים מעליית גג מסתורית, בשילוב קולה השבור – כמעט מקונן – של הזמרת, מזדחלים על המאזין כמו בסרט אימה. הטקסט המתעתע, נע בין קבלת אהוב אל חיקה החמים לבין רתיעה וניכור, ונדמה שבתוך הסיטואציה הכמעט גן עדנית המוצגת בשיר, מתרחש משהו ממש לא בסדר:

It's a perfect world
I'm the perfect girl
You're the nightmare
And I'm the dream

אבל השיר עצמו לא היה מספיק עבורי רק כך, כבלדת פסנתר אפלה. מה שקורה בדקה 1:56 הוא מה שבאמת כבש אותי לגמרי. לפתע נכנס מקצב אלקטרוני חדש-ישן, סינתיסייזר אייטיזי עם וייב שהזכיר לי קצת את פסקול הסרט "דרייב", והופך את השיר לגמרי על פיו. אז לכל מי שהאלבום לא תפס אותו עד עתה, זה כנראה השיר בשבילכם:

ירון ברוידא, שיר 10: Oh My God
על אף השוני הרב בסגנון המוזיקלי בין השיר הקודם לשיר הנוכחי (הקודם בלדת פסנתר שהופכת לטרק אלקטרוני, הנוכחי יותר בכיוון של אר נ' בי), קשה שלא להתייחס אליהם כמקשה אחת. שני השירים עוסקים בתמות טקסטואליות דומות: הפנייה בגוף שני לגבר (?), ספק אוהבת ספק מאוימת, ובעיקר מבולבלת וחסרת אוריינטציה. כמו שירים נוספים באלבום, נדמה שהקונספט הכללי מאוד מתאים לתמונה המרתיעה שעל עטיפת האלבום: היוצרת חבולה בצורה חמורה, אך לא מפחדת להסתכל במבט עוצמתי וחסר מורא היישר בפני הצופה. וזה עובד. המבט הישיר והמוחץ של סבדליזה מורגש גם במוזיקה עצמה. אין ספק ש-Oh My God הוא אחד השירים היותר מקפיצים באלבום, והסימפול העצמי בפיץ' גבוה שפותח וסוגר את השיר רק מוסיף למגניבות שלו, וגם לכוח שלו. הוא כמעט שיר מסיבות, אבל בעיקר שיר דיכאון. טוב, יש גם מסיבות מדכאות.

תום יוגב, שיר 11: Eden
הריף הזה שפותח את השיר וממשיך ברפטטיביות אינטנסיבית כל הדקה הראשונה, ככה יוצרים התמכרות במוזיקה. מתום אותה הדקה, כל מה שהאוזניים שלי עשו היה לחכות שהוא יחזור. בדקה 2:00 הוא חזר, כבר עטוף בשכבות הסאונד שנוספו בהיעדרו. ואז ב 2:40 הוא חוזר כמעט ערום שוב, ואני, אני מחכה שישובו שכבות הסאונד הנוספות. שלושים שניות, בום, חזר הבס. בשמיעות הראשונות הקשבתי רק למוזיקה, מהופנטת. אבל באלבום כל כך מוקפד לא היה לי ספק שמשהו במילים יתאים לבנייה המיוחדת הזו של המהלך המוזיקלי. ואכן, כל השיר בנוי על המתח של הצהרה גרנדיוזית, ומיד נסיגה ממנה, להצהרה צנועה, מהוססת יותר. כמו שכבות הסאונד הנוספות שבאות והולכות מהמוטיב המרכזי, כך גם המילים:

I wanna be your secret
Or at least, its keeper
I wanna be your pearl
Or at least, its shell

פרשנות אפשרית, בייחוד לאור שם השיר, היא שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גן העדן לא נמצא בדברים הגרנדיוזיים, אלא במשהו כל כך פשוט – היכולת לשמוע. סבדליזה שרה לאלוהים שלה, מבקשת: If I can't be the song/ At least have mercy, let me hear Her

תום יוגב, שיר 14: Comet
כמה הולם שהשיר שמסיים את האלבום המיוחד הזה נקרא Comet – כוכב שביט. הוא נפתח באקורד פסנתר בודד שחוזר על עצמו, בתחילה לבד ואז מצטרפת השירה. בהתחלה נשמע כמו שיר "קטן", מהסוג שמתאים לחתום איתו אלבום. הוא נפתח בפניה שהיא כמעט תחינה אל האהוב/ה – על איך הוא או היא יותר מדי, וגם אף פעם לא מספיק. דימויים של אור ושל אש מאכלסים את הבתים הראשונים. אבל אז, החל מדקה 1:00, הפסנתר נעשה נוכח יותר וסבדליזה חוזרת שוב ושוב על שורה אחת, כמו מנטרה: You're a comet, כל פעם מושכת את הניגון של המילה האחרונה. הפסנתר הולך וגובר ובדקה 2:00 היא מפסיקה לשיר והקטע הופך לסולו פסנתר מהפנט, לעתים מזכיר מוזיקה קלאסית, לעתים עם נגיעות של מוזיקה מהמזרח, לא נצמד לשום חוק חוץ מהרגש שמפעפע ממנו. בדקה השלישית היא חוזרת על המנטרה, וכשכבר נדמה שהשיר דועך, הוא ממשיך לעוד דקת פסנתר, השובל שלו מתמוסס אט אט באלבום הלילה הזה, עד שפתאום, באחת, לא שומעים אותו יותר.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0