על אף המעמד הכמעט על-אנושי שהוא נהנה ממנו כבר מזמן בעולם המוזיקה (ובתרבות הפופולרית בכלל), האמת היא שהקריירה של בוב דילן התאפיינה לאורך השנים בעליות ומורדות די קיצוניות. על העליות סביר להניח שכולם יודעים; הן כוללות גבהים יצירתיים שלא ניתן להשוות לשום דבר אחר. אפשר להתרשם מהשיאים המוזיקליים של דילן באינספור דרכים כשחוקרים לעומק את קורפוס היצירה העצום שלו, שמלבד עשרות אלבומי אולפן ״סטנדרטיים״ (יצאו כבר 39 כאלה) ממשיך להתגלות לנו אחת לכמה שנים בסדרת הבוטלגים הענפה, שלמרות שיצאו ממנה כבר 15 ווליומים (האחרון שבהם רק לפני כמה חודשים), עדיין יש הרגשה שראינו רק את קצה הקרחון. המורדות, לעומת זאת, כוללים לא מעט אלבומים פושרים (מישהו אמר Down in the Groove?), משעממים (Saved, והמוזיקה הנוצרית שלו בכלל), כמו גם תקופות ארוכות – מתסכלות מאוד עבור המעריצים – בהן הוא לא הוציא חומר מקורי בכלל.
לשמחתם של הרבה אנשים בעולם – אני בתוכם – ביום שישי שעבר נשברה הבצורת הדילנית האחרונה, שנמשכה מאז 2012, כאשר הגיח לאוויר העולם אלבום האולפן החדש: Rough and Rowdy Ways. אם לפתוח בשורה התחתונה: אחרי כמה ימים בלבד של האזנה די אינטנסיבית, אני חושב שאפשר למקם את האלבום הזה באותו אזור במדף שמוקדש לאלבומי המופת המאוחרים של דילן, בדגש על Time Out of Mind מ-1997 ו-Modern Times מ-2006. האלבום הזה נמצא באותם אזורים בדיוק של עומק, גיוון ומקוריות.
אני מסתכן כאן בהפשטה קיצונית של קריירה עשירה ומורכבת, אבל כמו שאני רואה את זה, אפשר לחלק את הקריירה של בוב דילן לשני חלקים מובחנים: עד Time Out of Mind מ-1997, ומאותו אלבום והלאה. אלבום המופת ההוא, שהגיע אחרי הרבה מאוד שנים חלשות במיוחד (באופן כללי, ובטח בהתחשב בסטנדרטים של האיש), הצית את מה שרבים מחשיבים כתור הזהב המאוחר של דילן. התנופה היצירתית המאוחרת הזאת מורכבת לדעתי משלושה סוגים עיקריים של שירים: בלוזים מחוספסים ומהירים, ששואבים השראה ניכרת מאמני הבלוז הגדולים של אמצע המאה שעברה אבל מוסיפים לביצועים שלהם גוון מאוד דילני, בעיקר במילים המורכבות ובסגנון ההגשה הנונשלנטי; שירי singer-songwriter פילוסופיים, ארוכים ועמוקים, כתובים בזרם תודעה טיפוסי ומלאים ברפרנסים תרבותיים ובאזכורים היסטוריים; ובלדות שקטות, איטיות ויפהפיות – לרוב שירי אהבה – עם ליווי מוזיקלי מינימלי. האלבום הנוכחי מיישם את הנוסחה המשולשת הזאת באופן כמעט מתמטי.
החלק הבלוזי – שהוא תמיד האהוב עלי אצל דילן – בא לידי ביטוי באלבום החדש בשירים המדליקים False Prophet ו-Crossing the Rubicon. אבל האמת היא שיש שיר בלוז אחד שאפילו מתעלה עליהם: Goodbye Jimmy Reed הוא שיר מקפיץ וכיפי בצורה יוצאת דופן שמוקדש, ובכן, לזמר הבלוז הדגול ג׳ימי ריד – ונשמע כמו משהו שריד האגדי היה חותם עליו בלי להסס. הוא מסתמן, לפחות אצלי, כפייבוריט זמני מהאלבום. השירים העמוקים והפילוסופיים הם, לדוגמה, השיר היפהפה שפותח את האלבום, I Contain Multitudes (ששמו לקוח משיר של וולט ויטמן). אי אפשר גם שלא לציין תחת הקטגוריה הזאת את Murder Most Foul, שהוא שיר של 17 דקות שעוסק ברצח קנדי כנקודת פתיחה, אבל מפליג ממנו הלאה לנושאים רבים נוספים. רבים היללו את השיר כשיצא הסינגל, בגלל הנושא החשוב ובגלל שהוא היה הסנונית הראשונה מהאלבום, אבל האמת היא שאני מצאתי אותו קצת מעייף. וזה לא בגלל האורך שלו: Highlands, למשל, הוא פואמה דילנית באורך דומה, שאני חושב ששמעתי אולי 1,000 פעמים בחיים והיא לא שעממה אותי אפילו לשנייה באף אחת מההאזנות. הצלע השלישית באלבום היא שירי האהבה הרכים האלה שאף אחד בעולם לא יודע לכתוב כמו בוב דילן – אפילו כשהוא בן 80. דוגמה מייצגת מהאלבום היא I’ve Made Up My Mind to Give Myself to You.
Rough and Rowdy Ways הוא אלבום של מילים הרבה יותר מאשר של מוזיקה (למרות שהלהקה של דילן בשיאה), וככה אני ממליץ לצרוך אותו: כמו פעם, עם השירים מתנגנים ברקע ועם חוברת המילים ביד (או על המסך). דילן מאז ומעולם היה אנציקלופדיה מהלכת של היסטוריה אמריקאית ועולמית ושל תרבות פופולרית, וגם כאן הוא מאזכר בלי סוף אמנים, יצירות, אירועים ואישים שהשפיעו עליו ועל העולם. באלבום הזה נראה שהוא לוקח את הנטייה הזאת צעד קדימה: בשליפה מהזיכרון אני חושב על טומי של ״המי״ ומלכת האסיד שסיממה אותו, הרולינג סטונס, אינדיאנה ג׳ונס, אנה פרנק, ליאון ראסל, הגנרל פטון, פרויד, מרקס וזו רשימה חלקית ביותר. האמת היא שמרוב אזכורים לא תמיד ברור מה דילן בדיוק רוצה לומר (האם אי פעם היה אפשר?), אבל האמת היא שבכלל לא בטוח שצריך: כמו שאמנות באמת טובה עושה, דילן מגיש בפנינו קבוצת שירים אניגמטיים, מורכבים ועשירים בדימויים, שכל אחד ימצא בהם משהו אחר; כל ניסיון לחפש משמעות אוניברסלית או להבין למה בדיוק התכוון המשורר כשכתב כך וכך יהיה עקר. הוא עצמו, אגב, מתעקש על הפרשנות הזאת: בראיון ארוך (ונדיר) שהעניק בשבוע שעבר לניו יורק טיימס, אמר דילן שגם לו לא ברור מאיפה הדימויים האלה באים: המילים לשירים שלו, לדבריו ״נופלות עליו מהחלל״, וגם הוא ״תוהה כמו כולם״ למה הוא התכוון כשכתב אותן. הוא סיכם את הנקודה בשפה דילנית טיפוסית, כשאמר שהשירים שלו ״כותבים את עצמם וסומכים עליי שאשיר אותם״.
זה קצת לא נתפס בעיני שבשנת 2020 אנחנו עדיין זוכים לקבל בכל כמה שנים חומרים מקוריים של בוב דילן – במיוחד כשהוא מצליח לשמור, רגע לפני גיל 80, על כזאת רמה של כתיבה, הפקה והגשה. אז אולי הקול שלו כבר צרוד ולא עולה לגבהים של פעם, אבל הבגרות, האיפוק וניסיון החיים שניגרים מכל עבר בקובץ השירים החדש הולמים מאוד את האיש שחזר מהמתים כבר כל כך הרבה פעמים. הנה, ביום שישי שעבר הוא עשה את זה שוב.
COMMENTS
אין עליך חופק