על מה הוא שר? /// עומר אסייס ותום יוגב על אלבום הבכורה של איציק פצצתי

אם תשאלו עשרה מוזיקאים מהו תפקידו של המפיק, יש סיכוי טוב שתקבלו עשר תשובות שונות, לפחות. מה שאפשר בוודאות להגיד הוא שהמפיק תמיד נמצא קצת מאחורה – מביט, מקשיב ומעצב את המוזיקה של האמן. כשהוא מחליט על הצעד הבא – הוצאת אלבום סולו, זו תמיד נקודת מפנה, כי בעצם אנחנו לא יודעים עד הסוף מה המפיק באמת אוהב לעשות. במקרה של עומר מור, הידוע יותר בתור איציק פצצתי, היו לא מעט רמזים. העבודה שלו עם ג’ימבו ג’יי, נצ’י נצ’ ועוד, לצד הופעות הסולו שלו כבר נתנו לנו מושג. מחיאות כפיים, גיטרה קלאסית, הרבה ביט בוקס וקצב היו חומרי הגלם בהופעות. היינו בכמה וכמה לאורך השנים, וזה תמיד עבד. על כן ננסה לענות פה על השאלה הגדולה ביותר – האם זה עובד גם באלבום?

כמו מה אתה, איציק פצצתי?
האלבום מתחיל עם "את כמו", שיר ארנ'בי שבו פצצתי מתאר אישה ללא מילים מפורשות אלא עם (אין לנו מילה לזה – איך אפשר לקרוא לזה לעזאזל) המהומים? למרות שהוא בעצם לא אומר כלום, אפשר להבין עד הסוף למה פצצתי מתכוון. זו לא רק תצוגת תכלית של מה הוא מסוגל לעשות עם הקול שלו, אלא גם תצוגת תכלית של איך הוא מצליח לבטא המון במעט אמצעים, דבר שיחזור הרבה באלבום. עוד מאפיין של היצירה שלו שנוכח מאוד כבר כאן, היא היכולת להכניס הומור לא רק לתוך הטקסט, אלא ממש לתוך העיבוד וההפקה של השיר.
ההצבה של 'את כמו' בפתיחה גם משרטטת את הנושא המרכזי של האלבום – מערכת היחסים עם בת הזוג. מתוך עשרה שירים, שישה מספרים סיפור של זוגיות, ומעניין לבדוק איך והאם הסיפור הזה מתפתח במהלך האלבום. עוד נחזור לכך בהמשך. בינתיים אפשר בהחלט להכריז ש'את כמו' הוא שיר פתיחת אלבום מושלם: הוא מציג את ההומור, הקלילות בטקסט, האווריריות בהפקה והגרוב, הו הגרוב – כולם מאבני היסוד של האלבום.

'תגיד לי מה החלום שלך' שנכתב יחד עם תומיי כפרי הוא שיר מעניין. בהאזנה ראשונה, הוא נשמע שיר כיפי (אין שיר לא-כיפי של פצצתי), אבל עם טקסט, איך נאמר זאת, לא חד לגמרי. שיר שיכול להיות מגניב לטינאייג'רים ולחלוף ליד שאר האוזניים. גם השירה של פצצתי כאן קצת צורמנית יותר, לא-יפה במכוון, כאילו הוא רוצה שלא ניקח אותו יותר מדי ברצינות. אבל בהאזנה שניה ושלישית, כשמתעמקים בטקסט, מתגלה אבחנה יפה על המנטליות הישראלית, שמקפיאה חלומות בפריזר, לא מאפשרת לדמיון לעוף רחוק יותר מאשר "לישון בלי לצחצח שיניים" או "לבנות איזה בית". ביקורת עדינה אך חודרת עמוק על חברה שעטופה בכל כך הרבה חרדות ושמרנות שהיא שואפת להחזיק את הראש מעל המים ולא יותר. והוא מסיים בקריאה: "תלמדו אותנו איך לחלום/ ושמותר לנו לחלום/ ושכדאי לנו לנסות".
פצצתי יודע על מה הוא מדבר כאן. כמי שלימד את עצמו מוזיקה בשתי ידיים, בניסוי וטעיה עם חברים מהתיכון ובאולפן הביתי, צעד אחר צעד, עם הרבה סקרנות ואופטימיות, מרבית הסיכויים שהוא נתקל בהרמות הגבה הישראליות הנפוצות. התשובה הטובה ביותר להן היא שכיום, בטוח מסתובבים פה במדינה כמה נערים שכשהם יהיו גדולים, חולמים להיות איציק פצצתי.

מבחינת נגינת הגיטרה אין באלבום זיקוקי דינור או פעלולים מהירים על צוואר הגיטרה, אלא הרבה אלמנטים פשוטים שמחמיאים לשיר, בדיוק כפי שנועדו לעשות. אקורדים מורכבים במידה, ריפים קלילים, גרוב כבר אמרנו? שום דבר שהאוזן של המאזין הממוצע לא תעכל בקלות ובכיף. למשל ב“נמאס כבר לא להנות”, שיר שאין לנו מספיק פ’ רפה כדי להסביר כמה הוא Fאנקי. גרוב א-לה ג’ורג’ קלינטון מלא במחיאות כפיים, שהופך אותו לשיר הכי כיפי באלבום. הוא עושה היטב את עבודתו בשליש האחרון של האלבום, ומוביל את המאזין לסופו עם הראש מתנועע והאגן זז לצדדים. בכלל, אנחנו מהמרים בזהירות שזה האלבום הישראלי שעשה בצורה הטובה ביותר גיור ל-Fאנק, ארנ'בי וסול, ז'אנרים שהדי.אן.איי שלהם באופן רגיל די רחוק מכאן. נעשו ניסיונות לפניו, אבל אצל פצצתי החיבור לעברית נשמע נטול מאמץ, הכי טבעי בעולם.

ועכשיו לחלק האומנותי
כתבנו בהתחלה שהתמה המרכזית באלבום היא הזוגיות. יש שירים גם בנושאים אחרים, אבל הפנייה לבת הזוג היא ללא ספק מרכז הכובד של האלבום. ופה, יש תחושה קלה של החמצה. השירים הם כיפיים, ויש בהם לפעמים שורות נהדרות כמו "אני אוהב לעטוף אותך כמו נקניקיה עם מלא שמיכות כשקר לך" (תראו לנו עוד שיר אהבה שהמילה נקניקיה מופיעה בו). אבל הכל קצת קל מדי. שיר אהבה חמוד אחד או שניים באלבום זה מעולה. כשיש שישה, והסיפור הוא תמיד של אותה חמידות – שגרת חיים זוגית פשוטה, קלה ונעימה, מתחשק מתישהו להגיד "פצצתי, צדיק, אנחנו יודעים שלא הכל תמיד קל וחמוד, מה אתה מסתיר מאיתנו?" אפילו בשיר "ניצלתי", שמתאר סיטואציה יותר מורכבת, היא רק נרמזת לנו והפזמון מגיע במהירות, שלא נחשוד שהמשבר נמשך יותר מארבעים שניות. אבל לא בטוח שהתביעה הזו מצדנו היא לגיטימית. המיתוס הרוקנ'רולי ההרסני שדורש לראות את האמנים האהובים עלינו מתייסרים, אחרת אנחנו לא מאמינים להם. שיהיו חמודים, שיהיה להם בכיף, למה לא?

לפחות במקרה הזה, התשובה ל"למה לא" מסתתרת בשני שירים אחרים באלבום. אחד השירים הכי יפים שם הוא "התרוששות", בלדה שקטה למילותיה של דליה רביקוביץ’. הטיפול של פצצתי בטקסט הוא כל כך רגיש, שהשיר נעשה שייך לו – לא פחות מלרביקוביץ’. הוא אמנם ביצע אותו גם בהופעות של שלישיית ויקטור ג’קסון, אבל פתאום לשמוע רק את הקול שלו מבעד לאוזניות – זה משהו אחר. אחרי 'מה החלום שלך' שמטפל בקלילות בסוגיה רצינית, כשהוא שר "ספרי תורה מצילים מן האש, אותי לא" – הוא תופס אותנו לא מוכנים. כשפצצתי מרשה לעצמו להפסיק לעשות שטויות (בקטע טוב!) ולרגע לשיר ברצינות, על דכאון למשל, הוא מצליח לחדור עמוק ללב. אותו אפקט יוצר גם השיר הנהדר "על מה הם שרים" – בלדת גיטרה אקוסטית לא אופיינית לאלבום. אפילו הקול של פצצתי כמעט לא נשמע דומה לעצמו, עד כדי כך שהיינו צריכים לגשת לקרדיטים כדי להיות בטוחים שזה הוא. גם הטקסט פתאום יוצא מהסיפור הפרטי, מביט החוצה בחמלה וברגישות. האם הוא כותב על ניו יורק? על דרום תל אביב? התמונה האורבנית ממש מצטיירת מול העיניים. הגיטרה נשמעת פה אחרת – במקום הגרוב הרזה יש פריטה נדיבה של אקורדים, המדמה את שירת השתיינים. זה שיר כל כך אחר בנוף של האלבום, וכמעט מתבקש לשאול – למה יש רק אחד כזה? משהו בשני הטקסטים האלה – האחד שלא נכתב על ידו והשני שמביט החוצה, מאפשר לפן אחר של פצצתי לצאת.

אי אפשר לכתוב על אלבום הבכורה של פצצתי מבלי להתייחס לקשר ההדוק שהוא מטפח עם המאזינים שלו – קודם כל בהופעות, וכמהלך משלים גם בפלטפורמות השונות בדיגיטל. הוא ממשיך לעשות פה בדיוק מה שהוא והקהל שלו אוהבים: המצע הפופי והכיפי של האלבום הוא תוצר של חוזה בלתי-כתוב בין אמן והקהל שלו, כשהמוזיקה היא מגרש המשחקים המשותף שלהם. אם אתם נמנים על הקבועים של פצצתי, האלבום הזה הוא כנראה כל מה שציפיתם לו. אבל גם אם לא, חייבים להעריך את ההפקה המדויקת, האנרגיה והרגישות המתוזמנת היטב שלו. פצצתי לא רק יודע מה להגיש, אלא יודע בדיוק איך ומתי. זה כוח מדהים כמפיק, על אחת כמה וכמה כיוצר. 'שירים' של איציק פצצתי הוא אלבום שמחזיק האזנות בלוּפים ואפילו משביח איתן, וכמו כל אלבום ראשון שמצפים לו זמן רב, הוא מייד עושה חשק לאלבום השני.