Homeספיישלים

אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה /// ירון ברוידא בעקבות השיר "מת בארץ"

פסנתרן רוק אמריקאי משנות השבעים שהפך לרב, מפיק היפ הופ אינסטרומנטלי מהניינטיז ששבר שיא גינס, ומשוררת עברית אחת נערצת ושנויה במחלוקת - כולם הולחמו להם יחדיו על ידי מוזיקאי ישראלי, וכך נוצר אחד מפזמוני האנטי-שכול העבריים המטלטלים ביותר שכנראה לא תשמעו מעל גלי האתר ביום הזיכרון. סיפורו של "מת בארץ", שירה של יונה וולך בגרסתו המוזיקלית של ערן צור.

יונה וולך. צילום: עזה צבי (ויקיפדיה). ערן צור. צילום: שרון דרעי

אם לא הייתה פריחה, לא הייתה שירה. אם לא היה מוות, לא הייתה שירה. אלו שתי אקסיומות שרוב המשוררים מודעים אליהן היטב, ואולי יונה וולך יותר מכולם. כמשוררת שיצר החיים ויצר המוות דרים יחדיו בחדרי ליבה הסדוק של שירתה, היטיבה וולך לתאר לאורך מכלול יצירתה את הקמילה והריקבון שהם חלק אינהרנטי מהחיים, ואת הלבלוב והיופי (ולעיתים אף הארוטיות) שנוכחים בכל עוצמתם במוות. שכן המוות – תשאלו כל חסיד של תורת פרויד – טמון בתוכנו כל הזמן, כמעין פצצת זמן שהופעלה ברגע לידתנו, מתקתקת מנגנון הנעה פנימי רב עוצמה, שמתחולל מאבק תמידי בינו לבין השאיפה להיאחז בחיים. מהרגע בו אנו נולדים, יצר המוות דוחף אותנו בו-זמנית אחורה (חזרה למצב של דוממות) וקדימה (אל עבר המוות הבלתי נמנע). יצרי המוות והחיים שוכנים בתוכנו במקביל, מתנגשים זה בזה מחד, ומָפרים זה את זה מאידך – למעשה, הם תלויים זה בזה לעצם קיומם (או היעדרם, תלוי מאיזו זווית מתבוננים). רבים משיריה של יונה וולך מתאפיינים בשילוב של התחלה וסופיות בו-זמנית, חידוש והתכלות בעת ובעונה אחת, הוויה ואיון. השיר "מת בארץ" מביא לשיא בצורה מלאת יופי וגרוטסקית כאחד, את ייצוג הפריחה והמוות השלובים זה בזה, והוא אולי המייצג המדויק ביותר הן של טראומת השכול – האישית והקולקטיבית כאחד – הן של החתרנות למול האימוץ הלאומי של האבל והאדרתו, והן של יצר המוות המחולל את אותה טראומה שוב ושוב באופן לא מודע.

אביה של יונה וולך, מיכאל, נפל במלחמת העצמאות, בקרב המפורסם על גבעת קולה, כשהייתה רק בת ארבע. לאחר מותו, שונה שם הרחוב בו גדלה בכפר אונו (לימים קריית אונו) לשמו של אביה. וכך, צחוק הגורל קבע כי בכל יום במשך רוב חייה הלא ארוכים, וולך התעוררה והלכה לישון ברחוב ששמו מוצב כאנדרטת ברזל על ליבה. השכול האישי שהפך ללאומי, ארב לה – באופן הכי מילולי – בפינת הרחוב. בראיון מאולתר שהעניקה להלית ישורון על מיטת חולייה (ומתועד בדוקו הנפלא "7 הסלילים של יונה וולך") מעט לפני מותה מסרטן, מתארת וולך את ילדותה לאחר מות אביה בשורה אחת מזוקקת: "חייתי מיום עצמאות אחד לשני. חייתי מבית קברות אחד לשני". מאז שזכרה את עצמה, נקשר בעל כורחה יגונה האישי בשכול הלאומי, ונגד האבלות הקולקטיבית הזו בדיוק יצאה למלחמה אישית וחסרת פשרות בבגרותה, דרך שיריה. מותו ההירואי של אביה שזור כפנינים אפורות ודהויות לאורך יצירתה האנטי-הירואית, וביתר שאת בשיר שלשמו התכנסנו – "מת בארץ":

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנֵּי
פּוֹרֵחַ, שָׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהֱדָר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפַּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאֶרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.

משפחת וולך (1945). מימין: נירה, מיכאל, אסתר, יונה. צילום: ויקיפדיה

וולך מתארת בשיר את אביה / אהובה כ"מת מתנה". וכפי שהמת שתול באדמה כפרח שטוף זהב-אור, כך באותו מעמד "חגיגי" של איבוד התמימות, המוות בכבודו ובעצמו נשתל במרכז ליבה הפועם של וולך. מאותו רגע ואילך, שירתה תִיזָרַע שם כדשן, לטפח את זכרו של המת ואת לבלובו של המוות, ודרכו להרטיב את אדמת הלב היבשה והצחיחה; במותו ציווה לה את השירה. בשיר אחר כתבה פעם: "הנה חי והנה מת / דם נוזל או דם רוטט / דם נרגש או דם נקרש". חיים ומוות. גם וגם – תמיד גם וגם. החתול של שרדינגר מתהפך בתיבתו.

בשנת 1969, בערך באותה תקופה שבה יצא לאור "מת בארץ" (בקובץ השירים "שני גנים"), בקצה השני של העולם עבד המוזיקאי האמריקאי ג'רמי סטורץ' – שלהקתו The Vagrants התפרקה זה עתה – על אלבום הסולו שלו. בניגוד לסגנון הגראז'-רוק המחוספס והגולמי שאפיין את ההרכב שבו ניגן קלידים ופסנתר, אלבומו החדש יישר קו עם שאר הרוקיסטים האמריקאים ששלטו בכיפה בסוף הסיקסטיז, כשנטש את החיספוס והדיסטורשן העירום לטובת פסיכדליה רכה, מלודיות יותר מורכבות ונטייה קלה לפרוגרסיב רוק. אלבומו "From a Naked Window" שיצא ב-1970, כלל לקראת סופו רצועה יפה המוכתבת ע"י הפסנתר הדומיננטי שלו, ונקראת בשם האפלולי משהו: "I Feel A New Shadow"

השם הזה יהפוך לסימבולי במיוחד כמה עשורים מאוחר יותר, כאשר בשנת 1996 סימפול הפסנתר מתוכו יפתח את אלבום הבכורה של הכוח העולה החדש בשמי המוזיקה העולמית – דיג'יי שאדו (נא לא להתבלבל עם "הצל"). האלבום, שנחשב לפורץ דרך בתחום ההיפ הופ האינסטרומנטלי, נקרא "…..Endtroducing" (האיות וגם חמש הנקודות במקור). הוא הציג לעולם אמן ומפיק חלוצי בתחום הסימפול וההתכה של קטעים ישנים ועלומים לכדי יצירה חדשה שעומדת בפני עצמה. האלבום אף נכנס לספר השיאים של גינס בתור "האלבום הראשון שמורכב כולו מסימפולים", ועד היום מככב תדירות ברשימות "האלבומים הטובים ביותר" של שנות התשעים בפרט, ובתולדות המוזיקה המודרנית בכלל. הקטע המצוין שבו סומפל הפסנתר המובחן של ג'רמי סטורץ' נקרא בשם הפיוטי משהו: "Building Steam With A Grain Of Salt".

שנה לאחר מכן, כאן בישראל, עמל המוזיקאי המוערך ערן צור על המופע "אתה חברה שלי" – ערב משיריה המולחנים של יונה וולך. כל מי שעקב אחרי הקריירה של ערן צור לא הופתע כלל מהחיבור שלו לטקסטים של וולך, שכן יצירתו הייתה מושפעת ממנה לא מעט, וגם הוא, כמוה, עסק רבות בנושאים טעונים כמוות, אלימות, סטיות ארוטיות, נזילות מגדרית ושבירת גבולות באופן כללי. כשהמוזיקאי והמפיק שלצידו, אלי אברמוב (שנפטר ממחלת הסרטן ב-2015) השמיע לו את מקטע הפסנתר מאלבומו של דיג'יי שאדו, הכול כמו נפל בדיוק במקום. "עד היום זה אחד השירים העדיפים עליי באלבום, ובכלל ואני מאוד גאה בו", נזכר ערן צור בתהליך שהוביל להפקת השיר "מת בארץ", בין שני הקטעים היחידים באלבום (יחד עם "בעיות זהות") שבהם בחר להשתמש בהקראה המקורית מפי המשוררת, ולא במילים מולחנות: "שיבוץ קולה של וולך היה מאוד חשוב באלבום הזה, זה היה כמו נוכחות פיזית שלה, וההגשה שלה כה חזקה, שחשנו שכך יהיה הכי טוב לפתוח את הקטע. אלי אברמוב בא אליי עם סימפול הפסנתר של דיג'יי שאדו, ומהרגע שבו שילבנו את ההקלטה של יונה מקריאה את השיר יחד עם הפסנתר המסומפל – ידענו ששני הדברים כמו נועדו להיות מנוגנים ביחד".

DJ Shadow. צילום: ויקיפדיה

המבנה המוזיקלי של "מת בארץ" הוא מעין יצור כלאיים תלת ראשי, המחולק לשלושה מקטעים כמעט זהים באורכם (כל אחד נושק לדקה וחצי) שהולחמו יחדיו. הוא מתחיל מאוד מינימליסטי עם אותו סימפול פסנתר רפטטיבי על רקע קולה של המשוררת, וכבר מהשנייה הראשונה נוצרת תחושת מועקה שהולכת וסוגרת על הגוף והנשמה. הקול הסדוק של וולך יחד עם הפסנתר המאיים שנשמע כאילו מנוגן בבית רדוף רוחות, מזדחל לאט על גופו של המאזין עד שהוא מגיע לצוואר ועוטף אותו, תחילה בעדינות, אך ככל שהשורות מתקדמות המילים והמנגינה מתהדקות חזק יותר על קנה הנשימה, עד השורה החותכת, האחרונה, הסופית, הסופנית: "אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה" – ואז מגיע הפיצוץ. מטח מרגמות של תופים, גיטרות חשמליות (של אורי פרוסט), מחשבים וקלידים נורה לכל עבר, ללא הבחנה וללא רחמים. כדור החנק שהתגבש בגרון מתרסק בבת אחת למטה ומתפוצץ בחלל הבטן. אין לאן לברוח. אך אז, בתום מכת הארטילריה האכזרית, פתאום מפציע אור בוהק מתוך מסך העשן וההרס, ונשמעת מעין גרסה מוזיקלית של אנחת רווחה (או ייאוש), בעוד אנו משתגרים מהמרחב של החלל הקונקרטי שנותר שוכב מת על האדמה לרגלינו, אל הספרה של החלל הלא מוגדר שמעלינו.

ערן צור משחזר את תהליך ההלחמה של שלושת החלקים לכדי יצירה אחת שלמה, ומספר כי במופע "אתה חברה שלי", השיר הזה שימש כקטע הפתיחה (בניגוד לאלבום שאותו הוא סוגר): "התחלנו את המופע בחושך מוחלט עם קולה המוקלט של וולך והפסנתר, ומיד אחר כך מכת צבע מלא של כל הכלים וכל המשתתפים בבת אחת בכניסה דרמטית. החלק השלישי והאחרון בשיר הגיע מתוך כך שאברמוב ואני ערכנו הקלטות של תסכיתי רדיו שיונה וולך הקליטה לגלי צה"ל בשנות השבעים (אבסטרקטיים למדי ברובם). בגלל הצבעים שהיא מזכירה – ״זה נראה כחול על ירוק מנוקד״ – ובגלל ההרגשה החללית שבטקסט, חיפשנו אקורדים פתוחים של סינטיסייזר, שיעניקו הרגשה של שמיים וספייס רחב, פתוח, אינסופי". אותו חלק שלישי מדובר הוא כבר לחן חדש לגמרי של צור, ללא קשר מלודי לנעימת הפסנתר המסומפלת שהייתה לפניו. השארית המוזיקלית היחידה שמקשרת בין החלק השלישי לזה שבא לפניו, היא מקצב התופים האלקטרוני שעושה קאמבק באופן דומה (אם כי מעודן יותר) בחלק האחרון של השיר. מה שנשמע אגרסיבי, דורסני ומבשר רעות בחלק השני, כאן נשמע כעוטף, אנרגטי ומלא חיים, על רקע הלחן המז'ורי המרחף. גם קולה של וולך לפתע נשמע יותר מלטף, כשהיא זורקת משפטים ללא הקשר ליניארי באופן מתיילד, משחקי, מצטחק ("זה הקול הופך לריח וכך הוא מתפשט בחלל, כן!").

המעבר החד והמעוות בין חלקי השיר – בין חלל לחלל – לא יכול שלא להזכיר לי את המסדרון הצר והעקום, המט לנפול, בין יום הזיכרון ליום העצמאות (ואולי עוקם הוא הדרך היחידה הישרה במקרה זה). זו אולי הסיבה שאין לו מקום בין שלל שירי הזיכרון הנוגים שמעטרים את תחנות הרדיו ביום הזיכרון. הוא מייצג את הגבול, את ה"לימבו", האזור האפל הזה שאנחנו מפחדים לפסוע לתוכו, כי ממנו אין דרך חזרה. וכמו הצירוף המולחם של יום הזיכרון ויום העצמאות, גם השיר "מת בארץ" מסתיים באפיסת כוחות, אך גם בתחושה של שחרור. אפשר לרגע לנשום.

אנקדוטה קטנה לסיום: ג'רמי סטורץ', המוזיקאי שהחל ללא ידיעתו את שרשרת הסימפולים הקוסמית שהובילה לתוצר הסופי של "מת בארץ", התנסה בסמים קשים במהלך שנות השישים כמו מרבית חבריו (וכמו יונה וולך, שאף עברה טיפולים יזומים ב-LSD במוסד פסיכיאטרי), והגיע למצבים קיצוניים במיוחד. לפי מה שהוא עצמו מספר, באחת מחוויות הסמים הקשות שהיו לו, הוא מת וחזר לחיים לאחר שאלוהים נגלה אליו בחוויית המוות וקרא לו לשוב לחיק האל ולהיות נושא הבשורה שלו (נשמע קצת "וולכי", יש לציין). סטורץ' כמובן קיבל את ההצעה האלוקית שלא ניתן לסרב לה, הפך ברבות השנים לרבי ידוע בקהילת היהודים המשיחיים, והוא חי ופועל עד היום בהפצת תורתו של ישוע, כחלק מהזרם המנודה, שכל הזרמים המרכזיים ביהדות מוקיעים מכל וכל. הוא אפילו ממשיך לנגן עד היום, אם כי מנגינות אחרות לגמרי. ודאי היה שמח לשמוע שנעימת הפסנתר שלו הפכה למצע לשירתה של מי שטענה נחרצות כי היא ממשיכתו הישירה של ישו.

COMMENTS

WORDPRESS: 3
  • comment-avatar
    שרה ל 4 שנים ago

    חסרה מילה בשיר:
    ודמו עיגול *אדמדם* יפה ביותר

    • comment-avatar

      היי שרה, את בטוחה בכך? הספר של יונה וולך מונח מולי ואין בשיר את המילה "אדמדם", וגם לא בקטע המוקרא כאן בקולה.

      • comment-avatar
        שרה ל 4 שנים ago

        לא, אתה צודק. כנראה התבלבלתי עם מילים בשיר אחר. מתנצלת…

DISQUS: 0