האזנה מודרכת /// מוזיקה אנדלוסית לתחילת הדרך

Photo by Macia Serrano on unsplash

הסיטואציה זכורה לי כמו רגע מסרט – בטח עברו כבר שש שנים מאז, אני נוהגת ביציאה מירושלים, והקטע שמתנגן ברדיו מבהיר לי בצורה חד-משמעית שאני צריכה לעצור את האוטו עכשיו – בטרמפיאדה המגעילה, בשיא הבלגן – לעצור, כי זה כל כך יפה שפשוט אסור לעשות עוד פעולה במקביל. שאזאם לא זיהה, אבל חיפוש באתר 88 הניב שזו הייתה תוכנית שבה טל השילוני אירחה את הפסנתרן עומרי מור. כשהאזנתי לה בדריכות שוב בבית, הקטע הזה גרם לי לקום ולרקוד באמצע הסלון. קראו לו "מרקש", ונכון לאז – הוא עוד לא הוקלט, כלומר היה אפשר לשמוע אותו רק באותו אתר, כשאני מדפדפת את התוכנית לקטע הנכון, ממש כמו פעם.
השינויים ברדיו הביאו להעלמת התוכנית מהאתר, ועם הזמן שכחתי את ההתאהבות החטופה הזו. רק לאחרונה, כשחזרתי לאלבום הבכורה של מור שהוקלט מאז, עם 'מרקש' בתוכו, הבנתי ששם כנראה נטמן הגרעין הראשון להתאהבות במוזיקה האנדלוסית. כדרכן של אהבות מאוחרות, היא הגיעה בתקופה שבה הרגשתי שכבר לא תהיה עוד מוזיקה שתסחף אותי מהרגליים. התהליך היה דומה לתהליך הגילוי של הבלוז – את מוצאת את עצמך נמשכת בהתחלה לדברים העכשוויים או המערביים יותר, ואם יש לך מזל, אנשים טובים במהלך הדרך עוזרים לך לצלול עמוק יותר. יש הרבה צדדים שלה שאני עוד לא מכירה, והרבה זמן התלבטתי איך נכון לכתוב עליה בקולומבוס. אין לי עדיין תשובה חד-משמעית. מה שאני עומדת לנסות פה הוא לתת לכם לחוש אותה כמו שאני למדתי ועדיין לומדת – בצורה קצת מבולגנת, מלקטת מידע מפה ומשם, עם הרבה סבלנות ובעיקר – אהבה גדולה למוזיקה הזו, שהולכת וגדלה ככל ששעות ההאזנה שלי מתרבות.
מה שנעשה עכשיו הוא דגימה של שלושה שירים, עם שתי גרסאות שונות לכל שיר. מי שמכירים קצת את המוזיקה בטח יזהו אותם. ולמי שלא – בתקווה שתמצאו לכם כמה נקודות אחיזה מוכרות, שיאפשרו לשירים, עם הזמן, לחלחל למחזור הדם המוזיקלי שלכם.

פופ שחייבים להכיר – יא רייח

'יא רייח' הוא השיר השני שלמדתי לנגן, בסגנון שנקרא 'שעבּי' – אחת התצורות של פופ אלג'ירי. יא רייח הוא 'ה'להיט של דחמאן אל-חראשי – אחד מאמני השעבי האהובים באלג'יר והמוכרים בעולם. אל-חראשי היה פעיל החל משנות החמישים, לאחר הגירתו למרסיי. המילים של השיר דווקא לא פופיות בכלל, ומדברות על הקשיים של המהגר בארץ אחרת ועל הזמן שאי אפשר להשיב לאחור. מבנה השיר הוא של שעבי קלאסי, ושימו לב איך הוא בנוי יפה: עשרים השניות הראשונות מוקדשות ל"איסתיחבאר" קצר, פתיחה במוזיקה אנדלוסית שמטרתה להציג לקהל את הסולם והמסגרת המוזיקלית של השיר. אחריה חוזר על עצמו פעמיים ליין אינסטרומנטלי שהפך ממש לטריידמרק של השיר. השירה מתחילה בדקה 1:30, בפזמון שחוזר על עצמו פעמיים, ואחריו קטע אינסטרומנטלי שמוביל אותנו לבית וגם הוא חוזר פעמיים. בסופו יש בית, שוב פזמון וחוזר חלילה. אם תטו אוזן, תוכלו לשמוע שהבית והפזמון בנויים כשאלה-תשובה: הזמר שר משפט, והתזמורת עונה לו בתשובה קצרה. זה מבנה יסוד במוזיקה האנדלוסית, שאפשר למצוא גם בשירי הפופ וגם במוזיקה הקלאסית יותר, עוד נגיע אליה בפוסטים הבאים.
אני אוהבת את השירה של אל-חראשי כי יש בה משהו מאוד חם ופתוח מצד אחד, אבל בלי להתפשר על דיוק מהצד השני. הכלי שלו היה הבנג'ו, כלי שהגיע לאלג'יר עם הכובשים הזרים מעבר לים ונהפך לכלי נפוץ ולגיטימי במוזיקה האנדלוסית, והנגינה בו עברה התאמה לגרוב ולסולמות המקומיים.

גרסה עכשווית יותר, אבל כזו שבהחלט שומרת על נאמנות למקור, היא של ראשיד טהא, זמר אלג'יראי-צרפתי גדול שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. טהא מוכר במחוזותינו בין היתר בגלל הקאוור הבלתי-נשכח הזה, אבל התכנסנו פה כדי לשמוע איך הוא לוקח את הקלאסיקה האלג'יראית הזו, שומר לגמרי על המבנה, הקטעים האינסטרומנטליים והתשובות, ורק מביא עיבוד קצת יותר טייט, קצת יותר עכשווי, עם בסים דומיננטיים ושירה מלאת כוח. אני אולד סקול אז תמיד אעדיף את המקור, אבל לגיטימי בהחלט להתענג גם על הגרסה הזו.

אחת הבעיות שאני נתקלת בהן היא הקושי להגיע למידע על אמנים שאני אוהבת, מכיוון שרוב מה שיש ברשת הוא בערבית או בצרפתית. אפילו למוזיקה קשה לפעמים להגיע, בגלל תעתיק שונה של שמות ועוד צרות של מנועי חיפוש. אבל לשניים האלה דווקא יש נוכחות טובה בספוטיפיי ויוטיוב, ואני ממליצה בחום להתחיל לרוץ עליהן.

מהזווית המקומית – אהלן וסהלן

הגיע הזמן לדבר על הקשר המקומי. כשאנחנו מדברים על מוזיקה אנדלוסית כיום, הכוונה היא בעצם למוזיקה שמקורה באזורים מסוימים בצפון אפריקה – אלג'יר, מרוקו ותוניס (עוד על ההיסטוריה אפשר לקרוא קצת פה). כמובן, לא כל מוזיקה שמקורה במדינות האלה נופלת תחת הקטגוריה של מוזיקה אנדלוסית, אבל כמו שדחמאן אל-חראשי היגר לצרפת וביצע אותה שם, כך גם בישראל אפשר למצוא גלגולים מקומיים.

'אהלן וסהלן' ולמעשה כל האלבום הזה של 'שפתיים' מקבץ שירים שצלחו את הדרך ארצה עם הקהילה המרוקאית, בעטיפה עכשווית יותר שהתאימה לימים בהם יצא. יש פה מקלדות, גיטרות חשמליות ובס לפנים, אבל גם כאן – הרבה נאמנות למקור במבנה של השירים, בדגש על הקצב ובאופן שהמילים מונחות עליו.
למרות מה שכתוב בתיאור של השיר ביוטיוב, המילים והלחן של השיר דווקא לא שייכות ליוצר הידוע 'עממי', אלא למוזיקאי מוריס אל-מדיוני. קוראינו הוותיקים ישימו לב שאני לא מפספסת הזדמנות לחפור פה על מוריס אל-מדיוני, מגדולי הפסנתרנים של העשור הזה, יליד אלג'יר שפחות או יותר ייסד ז'אנר מוזיקלי שלם ושממשיך לפעול היום בארץ, גם כשהקידומת שלו כבר התחלפה ל-9. עוד עליו תוכלו לקרוא פה, אבל שימו לב להבדלים בין הגרסאות. אצל אל-מדיוני אנחנו רואים מבנה מסורתי יותר, מעין איסתיחבאר, אחריו פתיחה אינסטרומנטלית שמובילה לבית, פזמון, קטע אינסטרומנטלי וחוזר חלילה. אצל שפתיים, עם אלבום שמכוון להרים כמה שיותר גבוה, נכנסו ישר ובלי הקדמות לפזמון.

אחרי ההתאהבות החטופה בשיר 'מרקש' שתיארתי בהתחלה (לימים הבנתי שהזמר שם הוא זמר גנאווה, ז'אנר אחר של מוזיקה מרוקאית, אבל לא נהיה קטנוניים), השידוך נחתם סופית עם המוזיקה של מוריס אל-מדיוני. אני מאוד אוהבת פסנתר, וממש זוכרת את התחושה של ההאזנות הראשונות לשירים שלו, עם פסנתר שלא נשמע דומה לשום דבר ששמעתי עד אז. והפסנתר הזה היה השער שלי לסגנון מוזיקלי שלם. לפעמים זו הדרך הכי טובה לפתוח את הלב לז'אנר שאנחנו לא מכירים – לחפש נקודת אחיזה מוכרת, במקרה הזה – הפסנתר, ולצאת לדרך משם.

ועכשיו למשהו קצת אחר – יא דאו עייאני

פתחנו עם שני שירים יחסית מוכרים ופופיים, ונסיים עם שיר שהוא קצת יותר למיטיבי-לכת, אבל יפה-יפה אם רק תתנו לו צ'אנס. אני יודעת שהבטחתי שתי גרסאות לשיר אבל פה אי אפשר להתאפק ותקבלו שלוש. יא דאו עייאני הוא שיר שכבר לקוח יותר מהמוזיקה הקלאסית. המבנה שלו נוקשה יותר – בית אחד שחוזר על עצמו– פעם שירה, ופעם חזרה אינסטרומנטלית. הטקסט כמובן משתנה מבית לבית, וגם אם לא מבינים את המילים, היופי הוא להבחין בדקויות של הנגינה שהיא אף פעם לא זהה לחלוטין בין בית לבית, ופשוט להתמסר לרפיטטיביות. זו אחת המנגינות המתוקות שיצא לי להתקל בהן.

http://www.youtube.com/watch?v=ScKa3jYZqP8

הגרסה הזו שייכת לסמי אל-מגריבי, מגדולי הזמרים של יהדות מרוקו, מלחין וחזן. אל-מגריבי היה אחד הקולות הבולטים ביצירה ובשימור התרבות המוזיקלית של יהדות מרוקו במאה ה-20. שימו לב לאיסתיחבאר הארוך והיפה, שמתחיל אינסטרומנטלי ונמשך בשירה ואורכו שתיים וחצי דקות; ואיך למרות האורך אל-מגריבי והתזמורת יודעים בדיוק מתי להכנס על הקצב.
אנחנו לא נרחיב עליה בעיקר כי לצערי לא הצלחתי למצוא מספיק מידע, אבל הנה עוד גרסה מאוד יפה – אותו שיר אבל איטי יותר. ולמי מאיתנו שעדיין מרגישים מחסור בנקודת כניסה מוכרת לשיר הזה, אתם מוזמנים להאזין לגרסה היפה הזו של עומרי מור מתוך האלבום שלו. לקטע קוראים 'זרקא' על שם הסולם שבו השיר מנוגן, והוא נפתח באיסתיחבאר יפהפה של פסנתר, כשרק בדקה 1:04 נכנס הבס עם הליין המוכר של השיר, ואחריו הפסנתר. השיר מתפתח בהמשך לכל מיני מחוזות ג'אזיים לא צפויים, אבל חוזר כל כמה זמן למנגינה האנדלוסית היפה שאנחנו מכירים.