כשקולומבוס ביקשו ממני לכתוב על 'קאמבק' חשבתי שזה קשור ללהקתי 'האחיות לוז' ולסווינג – הסגנון המוזיקלי הישן והטוב שעזרנו להשיב לבמות. אבל לי התחשק לכתוב על משהו אחר, שמעסיק אותי כמוזיקאית שהיא במקרה אישה כבר הרבה זמן: אימהוּת ומוזיקה – שני המקצועות התובעניים ביותר שאפשר לחשוב עליהם, הידורו בכפיפה אחת?
ראיינתי כמה מוזיקאיות נהדרות שהן לא במקרה גם אימהות (ומוזיקאי אחד), כולן חזרו אלינו מהמסתורין הגדול שנקרא 'חופשת לידה'. נציג את הנפשות הפועלות לטובת מי שלא מכיר: נטע אלקיים היא יוצרת רב תחומית ומוזיקאית המבצעת, כותבת ומחדשת מוסיקה צפון אפריקאית. הפכה לאם לפני שנתיים; אביה קופלמן היא מלחינת-בית של התזמורת הסימפונית ירושלים, כותבת להרכבים קלאסיים וגם לא. הפכה לאם לפני עשרים שנים; פלורה היא זמרת-יוצרת ומפיקה. עד היום שיחררה שלושה אלבומי אולפן, והפכה לאמא לפני שנה וחודשיים; ענבל ג׳משיד וגלעד ואקנין הם הגרעין היוצר בהרכב 'אקוט', העוסק במוזיקה מזרחית עכשווית. הפכו להורים (כן, יחד) לראשונה לפני ארבע שנים.
גלעד ואקנין וענבל ג'משיד. צילום: שניר קציר
אז חזרה מחופשת לידה היא באמת 'קאמבק'?
ענבל: "לא בדיוק קאמבק, אבל זו גם לא בדיוק 'חופשה'. זו אולי הפסקה, אבל כשאת חוזרת – את לא באמת אותו בן אדם, זו חוויה מטלטלת. התחושה היא שאת חוזרת לדברים הרגילים שאת עושה, אבל את חייזר בעצם, ומסתובבת עם סוג של סוד". גם פלורה שותפה לתחושה הזו: "אני פחות מסתכלת על זה כעל קאמבק, אבל כן יש עצירה והתבוננות פנימה, מחשבות מחדש על מה ואיך עושים".
גלעד: "מנקודת מבטי, הימים הראשונים אחרי שהילד מגיע הביתה הם ממש קסומים – כל הבית שונה לגמרי, הכל חשוך ומדברים בשקט, ויש בבית בנאדם חדש! ענבל ואני היינו כל הזמן יחד, זו הייתה אווירה נורא מיוחדת. אבל היה ברור שזה לא יהיה לעד. כל מי שנכנס הביתה הוריד קצת מהקסם, והוא לאט עבר, ולא חזר. אז הקמאבק היה גם קשה מהבחינה הזו – שהדבר הקסום הזה הלך ונעלם. אבל אלה החיים".
קריעת ים סוף
מתי ואיפה הייתה ההופעה הראשונה שלך אחרי חופשת הלידה?
נטע: "שבוע אחרי הלידה, והאמת שזה היה קשה כמו קריעת ים סוף. ההופעה הייתה בפסטיבל ‘חשיפה בינלאומית’ וידעתי שהיא כנראה תהיה קרובה ללידה, אבל. לא היה לי נעים שכל הנגנים בפרויקט יפספסו את ההזדמנות. גייסתי את כל העולם שיעזור לי, אמא שלי חיכתה לי בבית עם התינוק, והאמת שזה היה גם קשה פיזית – החל מללבוש את השמלה וכלה בלעמוד, אבל בסוף התפוצצתי על הבמה. כולם אמרו 'וואו, מאיפה האנרגיות האלה'. המעבר בין המצב חסר-האונים של לשכב במיטה ולהיות מין גוש בשר, ופתאום לחיות על הבמה, הוא מדהים".
פלורה: "כאמור, זו לא באמת חופשה, במיוחד לעצמאיות. הייתי בבית שלושה חודשים וקצת התחרפנתי, אבל דבר טוב שיצא מזה הוא שהקמתי את קבוצת 'נשים בסאונד'. לאט לאט התחלתי בגיחות לסטודיו. השנה הראשונה הייתה מאד קשוחה, גם לבן-זוגי. המשכתי להופיע עם יובל בנאי, אבל עם המוזיקה שלי הופעתי רק פעמיים, ובעצם רק עכשיו אני חוזרת להופיע".
ענבל: "חודשיים אחרי הלידה, סיבוב הופעות של 'מספיק דיברנו על אהבה' שכלל שבע הופעות. לא ממש הייתי במצב, והמזל הוא שזה היה בירושלים. לפני הלידה הייתה לשנינו חרדה לאבד מומנטום. לא הרגשנו שהגענו לפסגה כלשהי שאפשר לעצור אחריה, והיה לנו ברור שאנחנו רוצים להמשיך לעבוד. גם בלידה השנייה קרה אותו דבר – זמן קצר אחריה נסענו לרזידנסי של שלושה חודשים בפריז. עשינו הכל ונעזרנו במשפחה המון כדי שנוכל לעשות את זה ולא לפספס את ההזדמנות. זו אכן פריווילגיה נדירה של העולם המודרני – להשקיע בילד ובחיי המשפחה, וגם להמשיך להיות יוצרת ולשמור על הדבר שמשאיר אותך שפויה ובחוויה של עשייה".
אביה: "עבורי ה'קאמבק' קרה רק כשבני סיים תיכון והתגייס לצבא. ילדתי בגיל צעיר מאד, באמצע התואר הראשון. ללימודים חזרתי מיד, לעבוד התחלתי רק אחרי הלימודים, בהדרגה, וזה היה קשה, כי בן הזוג דאז היה מבוגר ממני וללא ספק שעת עבודה שלו מראש הייתה שווה יותר משלי". התחושה הזו של אביה מגובה בנתונים סטטיסטיים. לפי נתוני הלמ״ס, אישה מרוויחה בממוצע 78 אגורות על כל שקל שגבר מרוויח. זאת ועוד: נשים שיעבדו בגילאים 15-65 ירוויחו בממוצע 2,391,720 ש״ח פחות מגבר שיעבוד אותו פרק זמן, ואצל עצמאיות.ים הפער גדול עוד יותר ומסתכם ב־3,410,160 ש״ח.
אביה קופלמן. צילום: יובל שיבולי
פלורה. צילום: יובל יוסף
פגישה במשרד VS. חזרה של הלהקה
מצופה מנשים בימינו להיות וונדרוומן ולנהל קריירה במקביל לניהול משפחה ומשק בית. מהן תחושותייך לגבי קריירה ואימהות?
ענבל: "יש לנו המון דימויים שגויים על מה מתרחש כשנולד תינוק, ולעומתם החיים עצמם כל-כך מטלטלים: הלידה, ההנקה, הלילות, העייפות. מהרגע שאת יולדת לכל אחד ברחוב יש דעות על מה שאת עושה, ובאים אליך בטענות. 'החברה' בהחלט הייתה לי בתוך הראש. כביכול אף אחד לא אומר לך מתי לחזור לעבוד, אבל יש לחץ. אפילו הלחץ של 'אל תהי סתם עקרת בית' נמצא בראש, ואת צריכה לרצות להתקדם, ולא לוותר".
נטע: "הלחץ מבחוץ הופך לקונפליקטים פנימיים. אני צריכה להחליט האם הפמיניזם באמת נותן לי חופש או בעצם מדכא אותי. הרי אף אחד לא יכתיב לי 'תהיי עם הילד' או לא, אבל יש מקומות שהמציאות מכריחה אותך לבחור. אני חושבת שזה הרבה יותר קל כשבני הזוג משלימים זה את זה מבחינה תעסוקתית. אצלנו שני ההורים מוזיקאים ומופיעים יחד, ואין לזה ממש פתרון מבחינת המדינה. ההנחה היסודית היא שוביניסטית – האישה תדאג לילדים, והאבא יעבוד".
פלורה: "אנחנו זוג מודרני, האבא לא 'עוזר' עם הילד אלא מטפל איתי יחד בילד של שנינו. אנחנו 50-50. מבחינת החברה כמובן שהפער קיים עדיין והאמא היא הסמכות הראשית של הגננת וקופת החולים, וגם ברור שבשנה הראשונה האמא והילד יותר קשורים, אבל במשפחה שלנו זה לא באמת ככה".
אביה מציגה תמונה מעט שונה. "אני שומעת לא מעט נשים אומרות שיש להן זוגיות שוויונית. עם זאת, אני רואה מעט מאד נשים שעושות קריירה אמיתית, כזו עם תפקידי מפתח בתחומן, שבירת תקרות זכוכית והישגים יוצאי דופן, שמגדלות ילדים בזוגיות שוויונית, או בזוגיות בכלל. כשהתפקידים בעבודה זוטרים יותר וההצלחה בתחילת דרכה, קל יותר למצוא דוגמאות וזוגות שיעידו על שוויון. אבל ככל שמטפסים גבוה יותר – משהו קורה. כי כשהילד חולה ותהיה פגישה דחופה במשרד מול חזרת להקה, האמא כנראה תוותר. הפער גדל מהר, ותוך כמה שנים כבר אי אפשר לתקן, כי שעת עבודה של אבא כבר שווה יותר ויש ממנו ציפיות.
לא פגשתי זוג אחד בו ההורות התחלקה באמת באופן שווה בין ההורים, אולי מלבד משפחות מבוססות מאוד. כשיש מספיק כסף, יש מיקור חוץ שמאפשר לזוג להתחלק בדברים לפי בחירתם ולשלם על השאר. אבל כששתי המשכורות נחוצות לפרנסה, וכל שעת עבודה נחשבת, לא ראיתי זוגות בהם האישה עושה קריירת-על, עם שם בינלאומי בתחומה, ומגדלת ילדים. באופן פרדוקסלי ודי עצוב, נפוץ יותר למצוא נשים כאלה לבד. כאילו כבר קל יותר לעשות הכל לבד ולא לחוות על בסיס יומיומי פער וחוסר צדק בתוך הקשר הכי קרוב". הנתונים תומכים בדבריה של אביה. על פי נתוני משרד הכלכלה ומחקרים נוספים, השקעתן של נשים בישראל בטיפול בבני משפחה כפולה מזו של גברים ואף יותר. שיעור ההיעדרות מהעבודה בשל מחלת ילד (או בן משפחה אחר) גבוה פי 2.4 אצל נשים מאשר גברים.
"לא רוצה שיר של אבא ואמא"
מה מהאימהות נכנס לך למוזיקה ומה מהמוזיקה נכנס לך לאימהות?
נטע: "אין ספק שהאימהות שינתה אותי כזמרת. אפילו בזמן צירי הלידה השתמשתי בעבודת קול כדי להתמודד עם הכאב, עד לשלב שממש שרתי כמו אינדיאנית, והרופאים אמרו לי 'לא יודעים מה את עושה, אבל תמשיכי עם זה'. כשחזרתי לשירה הרגשתי שאני לא אותה זמרת, שעברתי משהו שחישל אותי, שחיבר אותי יותר למהות של החיים. זה כבר לא לעלות ולבצע שיר הכי טוב מהפרטיטורה, אלא יותר מהדם, מהעורקים – חיבור בין הקול לגוף ולנשמה. ובכיוון ההפוך – אני אמא שכל היום שרה, והשירה הפכה לחלק ממעגל החיים ולא רק לצרכי עבודה".
נטע אלקיים. צילום: שמוליק בלמס
אביה: "העבודה שלי 'צמחה' לתוך האימהות, ורק לאחרונה, כעבור שמונה-עשרה שנים, הבנתי עד כמה האימהות עיצבה את העבודה שלי: את הקריירה שלי בניתי כמלחינה שיושבת בבית בעיקר וכותבת יצירות. גם לימדתי, אבל אף פעם לא במשרה מלאה. תמיד חשבתי (ואמרו לי) שהאופי והכישרון שלי הם לשבת וליצור לבד. לאחרונה יש לי ספקות בנושא. במבט לאחור, אני חושבת שבחרתי במסלול הזה במידה רבה כי זה מה שהאימהות אפשרה לי להצטיין בו. לא יכולתי לקבוע חזרות בצהריים כי כסף לבייביסיטר לא היה, לא יכולתי לנסוע להופיע, אז עשיתי את מה שנשאר. אני לא אומרת שהבחירה הזו הייתה רעה לקריירה שלי, אבל ברור לי היום לחלוטין שהיא עיצבה את כל דרכי. כמובן ששורש השאלה נעוץ בהגדרת המושג קריירה. האם כל עבודה היא קריירה וכל מי שעובד הרבה הוא קרייריסט? יכול להיות שאנחנו סלחנים יותר עם המילה 'קריירה' כלפי נשים, כי התרגלנו לכך שאישה מגדלת ילדים, ועכשיו משהיא יוצאת לעבודה, כל עבודה הופכת אותה לקרייריסטית?"
פלורה: "האימהוּת נכנסה לי למוזיקה בכך שהיא דייקה אותי – אין הרבה זמן וצריך להיות פרודוקטיביות בזמן שיש. יש לך ארבע שעות בסטודיו, אז – GO!" גלעד מחזק את הדברים: "ההורות מייעלת את העניינים. זה עוזר להפריד בין עיקר לתפל, לעשות ויתורים בלב שלם. פעם היה ממש קשה להפסיד דברים – במה מהדברים אני אבחר? עכשיו אני פשוט לא הולך לשום מקום אז אין התלבטות". לאחרונה יצרו ענבל וגלעד עם ההרכב שלהם אלבום שירי ילדים, אולי הדוגמה המובהקת ביותר להשפעת ההורות על הקריירה. "לא חשבנו שאנחנו הולכים להיות הורים מעצבנים ולהוציא אלבום ילדים, אבל בסוף זה פשוט קרה בטבעיות, קצת בצחוק וקצת בשביל המשפחה והרבה תוך כדי תנועה. הרבה הורים שהם לא מוזיקאים ממציאים לילדים שלהם שירים, אז אצלנו היו כמה דברים שתפסו, וזה גדל. היינו צריכים לבחור פרויקט לרזידנסי בפריז, והפרויקט גם התקשר לעיסוק שלנו בחינוך ובתרבות מזרחית. היה מאוד מעניין להשתמש בפריווילגיה המיוחדת של ניסוי החומרים על הקהל – הילדים שלנו וחבריהם לגן, באופן מידי. אבל כמובן שלפעמים נמאס להם כי הם שומעים את זה כל-כך הרבה בבית. הקטן אמר לנו לפני כמה זמן: 'לא רוצה שיר של אבא ואמא'".
COMMENTS