Homeאלבומים חדשים

"אל האי" /// ירון ברוידא על האלבום ה(כמעט) גנוז של ג'ק אין דה בוקס

כשירון ברוידא עבד על סיכום העשור הישראלי שלו, לפתע התחוור לו שאחד האלבומים האהובים עליו בעשור שזה עתה הסתיים, הוא למעשה אלבום שהוא לא באמת יכול לכתוב עליו – פשוט כי האלבום מעולם לא ראה אור. עד עכשיו.

מקרה שהיה כך היה: אי אז בשנת 2011 הרחוקה, התפרסם לראשונה הפרויקט הנהדר "אינדי סיטי", שבכל פעם התמקד בעיר אחרת, ובמסגרתו צולמו מוזיקאים מבצעים שירים לייב בלוקיישנים שונים באותה עיר. הפרויקט החל כשיתוף פעולה בין עיריית תל אביב-יפו לערוץ 8, וכך זכינו לכמה וכמה ביצועים חד פעמיים של אמנים והרכבים שחלקם מוכרים יותר וחלקם פחות – מעין מיקרוקוסמוס רגעי של האינדי הישראלי. אבל ביצוע אחד מתוך הפרויקט התל אביבי תפס אותי בצורה יוצאת דופן. משהו שם היה טיפה שונה, טיפה "Off", טיפה מבלבל. שלושה מוזיקאים – בחורה אחת ושני בחורים – עומדים באמצע כרם התימנים, אוחזים בכמה כלי… נגינה? ומנסים לבצע שיר, תוך כדי טרוניות מצד תושבי הרחוב שלא ממש מבינים מי שלושת ההזויים שנחתו עליהם באמצע היום. לאחר כמה מהמורות בדרך השיר מתחיל – ומיד הופך לאחד השירים האהובים עליי בכל הזמנים. לשיר הזה קוראים "קפה אדיר", וההרכב שביצע אותו נקרא בשם המאוד לא ידידותי לחיפוש גוגל: ג'ק אין דה בוקס.

מאותו רגע הפכתי מעט אובססיבי להרכב העלום הזה; מאיפה הם הגיעו? למה הקול של הסולנית אמור לעצבן אותי אבל משום מה דווקא מקסים אותי כל-כך? מה זה הצעצוע האלקטרוני המוזר שהיא מחזיקה ביד? ומדוע למרות שהם נראים כמו ההגדרה המילונית להיפסטרים מלאי מודעות עצמית, הכול מרגיש לי פה כל-כך אותנטי לעזאזל? ניסיתי לחקור על ההרכב, אך כמעט שום מידע לא עלה בחכתי ברחבי המרשתת. בשלב הבא, איתרתי את חברי ההרכב בפייסבוק – הרעננים הגאים יעל בירנבאום, איתמר תוסייה כהן ואיתי שני. התחלתי לקבל עדכונים על הופעות, וגם ללכת אליהן בכל פעם שיכולתי. שם, בהופעות החצי מאולתרות על גגות, במרתפים ובבתים פרטיים (ברובן הבאלאנס לפני כל שיר היה ארוך יותר מהשיר עצמו), גיליתי שההרכב צבר קהל מעריצים קטן – שלא לומר קטנטן – אך נאמן.

רצה הגורל, ומתישהו ב-2015 נתקלתי בחבר הלהקה איתמר תוסייה כהן בנסיעת אוטובוס. נפלתי עליו בכמה מילות פירגון מביכות, ותהיתי למה הם לא מקליטים כבר אלבום. הוא ענה שהם דווקא כן הקליטו אלבום, הם פשוט לא מתכוונים להוציא אותו, אך הוא מוכן לשלוח לי אותו כקובץ בתנאי שלא אפיץ אותו הלאה. עשיתי כדבריו, נהניתי מהאלבום לבדי, עד שכמה שנים חלפו להן ביעף, והגענו ל-2020. כשעבדתי על סיכום העשור הישראלי שלי, לפתע התחוור לי שאחד האלבומים שהכי אהבתי בעשור שזה עתה הסתיים, הוא למעשה אלבום שאני לא באמת יכול לכתוב עליו – פשוט כי הוא מעולם לא ראה אור. פניתי לסולנית הלהקה יעל בירנבאום, ושאלתי אותה מה נסגר עם אותו אלבום גנוז – האם נגזר עליו לא לצאת לעולם? תשובתה המפתיעה הייתה שהם מתכוונים להוציא אותו ממש עכשיו! מבחינתי זה כבר היה סימן משמיים, והסיבה לחפירה שקראתם עד עתה.

אז איך האלבום, אתם ודאי שואלים? ובכן, ההרכב זנח את רוב הצעצועים וכלי הנגינה העתיקים, והחליט להתמקד בעיקר בצליל מסונתז פופי-אייטיזי-עתידני (כן, אייטיז עתידני, תתמודדו), מלא בריוורב ודיסטורשן גיטרות אוורירי כנהוג בז'אנר (חלק מהגיטרות באלבום מנוגנות ע"י שרון לרנר שגם אחראי על ההקלטות). עם הלחנים שמתבססים על סולמות פנטטוניים, בשילוב השירה הגבוהה של בירנבאום שמקנה למוזיקה גוון כמעט "סיני" באופיו, התוצאה היא מעין גרסה שבורה של דרים-פופ חולמני – רחוק מהוייב המאוד מאולתר שאפיין את תחילת דרכו של ההרכב. זה מבליט עוד יותר את הקונטרה בין העיבוד המוזיקלי החו"לי לבין המילים המאוד ישראליות – אולי אפילו "ארצישראליות", אם ארץ ישראל הייתה קמה היום.

הטקסטים העירומים והמינימליסטיים של יעל בירנבאום הם מבחינתי שירה עברית טהורה, כזו שלא מביישת אף משורר איכותי שפועל כיום בארץ (אפרופו משוררים, באלבום יש גם שיר מעולה לטקסט של אהרון שבתאי). אין לי דרך להסביר אפילו לעצמי כיצד המילים הפשוטות לכאורה של בירנבאום עובדות עליי בצורה כה עוצמתית. מעין שירת הייקו אורבנית, שמתארת בצורה סגפנית את החיים היומיומיים ואת הפעולות הכי בנאליות – אלה שבהן טמון היופי הנשגב ביותר. בשיר "קפה אדיר" למשל (תחזרו אליו רגע ושימו פליי), כשהתיאור של ניקובי התחרה מגיע לשלוש המילים "כל חור אוויר", אני חש שכל האוויר בגופי מתרוקן מרוב יופי. לקראת סוף השיר מגיע הטקסט: "בחדר גג / מגהץ אדים רותח / תחת אפה מתבשל לו / קפה אדיר". איך אפשר להסביר עד כמה המילים האלה מרגשות אותי, עד כדי העלאת לחלוחית בעיניי? אין לי מושג, כי אני לא מבין למה זה קורה; אולי זה קשור לגלגול קודם שלי, או לגלגול הבא. בשיר הנושא "אל האי", כשמגיעות המילים: "שנודדות מאפריקה יקחו אותך / אל האי / אל ההיא עם הצוואר המצויר", אני מרגיש כאילו אני משוגר למקום וזמן אחר, בו בזמן שאני הכי נטוע בקרקע. ובשיר "גב זריז", הטקסט הישיר שפונה לגבר כלשהו במילים "סובבת אלי בטן רכה / איזה גב זריז באפלה / אל תפקח / אני לא עוד אחת שעוצמת" הוא תיאור עצוב של ההוויה התל אביבית המנוכרת.

בשורה התחתונה, "אל האי" הוא לא אלבום שמיועד לכל אחד, אולי אפילו למעטים בלבד. אך מי שייתן לו לגעת בו, ינצור אותו בלב לזמן רב – לפחות עד האלבום הבא של ההרכב, שכולי תקווה שלא אצטרך לחכות לו עוד עשור שלם.

להאזנה לאלבום: ספוטיפיי / אפל מיוזיק / בנדקמפ

תגובות

וורדפרס: 4
DISQUS: 0