זה היה העשור של ההיפ הופ, זה היה העשור של האינדי המזרחי. זה היה העשור של הויניל, זה היה העשור של ספוטיפיי. זה היה העשור בו הדיסק מת, זה היה העשור בו עוד לא נפטרנו מהריאליטי. זה היה העשור של פייסבוק, זה היה העשור בו פייסבוק התחיל לשקוע. זה היה העשור של אמנים ישראלים בחו"ל, זה היה העשור של הופעות חו"ל בארץ. ובנימה אישית – זה היה העשור בו ייסדנו את קולומבוס. אלבומי העשור במוזיקה הישראלית של כותבות וכותבי קולומבוס – עלו לסיפון…
ראשית, הקדמה קצרה: באמת שהיו יכולים לאכלס את הרשימה הזאת עשרות אלבומים נוספים, והאמת היא שבבחירת אלבומי העשור תוצרת כחול לבן, הדילמה שלי אף יותר קשה מאשר באלבומים לועזיים; מסיבה לא ברורה, אני מרגיש שכאן מוטלת עליי יותר "אחריות". לכן, כדי להקל על עצמי, בבואי לבחור את אלבומי העשור שלי, הצבתי לעצמי את הקריטריון הבא: האמנים שאבחר בהם, צריכים להיחשב בעיניי כ"אמני העשור", גם ללא קשר דווקא לאלבום הספציפי שבחרתי. בדרך זו, צפו ועלו על פני השטח שלושה אמנים שמבחינתי מייצגים יותר מכל את העשור האחרון – כאלה שמלבד האלבומים המצוינים שהוציאו, השפעתם על התרבות הישראלית מהדהדת גם הרבה מעבר לכך. ואלו שמות:
שלומי שבן – תרגיל בהתעוררות (2014)
אני יודע, ההצהרה הבאה יכולה להישמע מעט מוגזמת לחלק מהקוראים, אבל הנה זה בא: אני חש בר-מזל על כך שזכיתי לחיות בתקופה שבה שלומי שבן פועל, מבצע ומופיע מול קהל. לעיתים זה פשוט לא נקלט לי, שהבנאדם הזה מסתובב כאן בינינו, נותן הופעות על בסיס שבועי, וזה כאילו מובן מאליו. ועתה, לענייננו: אחרי שני אלבומים מעולים שהוציא בעשור הראשון של המאה ה-21 (פלוס אלבום קאברים שפחות התחברתי אליו), ובתום שבע שנות המתנה ארוכות, הוציא שבן בעשור האחרון אלבום אחד בלבד. אבל איזה אלבום.
אני לא נוטה להשתמש הרבה במילה "חשוב" על מוזיקה; זאת מילה כבדה מדי למשהו שבסופו של דבר אמור להסתכם ברגש. אבל כן, "תרגיל בהתעוררות" הוא אלבום חשוב, שטוב יהיה אם ייזכר כאן לדורות. זוהי קפסולת זמן שמצליחה בו זמנית לזקק את מהות התקופה, וגם לנבא את העתיד לבוא: שיר הנושא (בשיתוף המלכה האם חוה אלברשטיין) ניבא באופן מצמרר את מאורעות מבצע "צוק איתן" והאמנזיה הלאומית שבאה בעקבותיו; הקטע המרגש "איקאה" הוא תמונת מראה שבורה ומדויקת לזוגיות צעירה במאה הנוכחית בישראל (מישהו אמר "משבר הדיור"?); השיר העוקצני "תמונה משפחתית עם רוה"מ" מצליח להיות פוליטי מבלי לטרחן, וגם להיות רלוונטי היום אפילו יותר ממה שהיה כשיצא לפני 6 שנים (חישבו על זה, אין שורה יותר מתאימה לתקופתנו מאשר "ראש ממשלה לא בוחרים"); "דיוטי פרי", הפרשנות השבנית לטקסט של ברכט, הוא קטע שצריך ללמוד בבתי הספר; ו"אילת" הוא סתם אחד השירים הכי כיפיים של העשור. אבל בעיקר, אלבומו של שלומי שבן הרוויח את מקומו כאן, כי בדומה לספר או סרט טוב באמת, השירים שבו מצליחים לעורר בי מגוון רגשות בו זמנית – לעיתים מנוגדים, ופעמים רבות באותה שורה ממש: להפתיע אותי, להצחיק אותי, להעביר בי צמרמורת, ולשבור לי את הלב באבחת משפט אחד. וזה באמת נדיר.
להאזנה לאלבום
טונה – גם זה יעבור (2015)
והנה עוד הצהרה נחרצת: ללא אלבום הבכורה של טונה, שיצא בדיוק באמצע העשור, עולם ההיפ הופ הישראלי היה נראה היום שונה לגמרי. הוא כמובן ישב על כתפי ענקים שהיו שם הרבה לפניו (משב"ק ס', דרך סאבלימינל ועד הדג נחש), ואמנם נצ'י נצ' כבר החל לסלול את הדרך מהאנדרגראונד אל המיינסטרים עוד לפני כן (לא מעט בעזרתו של טונה עצמו); אבל האלבום "גם זה יעבור" הצליח לחדור סופית כמו סוס טרויאני ללב המבצר האטום של הממסד המוזיקלי השמרני, ובמובנים רבים גרם לראפ "להתברגן", תוך כדי הפיכתו לדבר הכי נכון בסביבה. הז'אנר שנתפס עד אז כמתאים בעיקר לשני סוגים של טקסטים – שירי צחוקים ושופוני לטינאייג'רים, או שירי מחאה אגרסיביים – פתאום העז לדבר מפיהם של אנשים "רגילים" שעברו את גיל השלושים, להציב בפרונט את המשברים האישיים היומיומיים, לפרוט על נימי הנוסטלגיה, ולהביע חשש מהעתיד הפרטי של כל מי שחי בישראל: הכלכלי, הזוגי, הקיומי. וכל זה תחת הפקה מוזיקלית מרעננת ומנענעת אגנים, ולא פחות חשוב: הפלואו הכי מהודק וחכם שנראה עד אותו רגע בארץ (כיום, הייתי אומר שהוא חולק את הכס עם ג'ימבו ג'יי). אני מניח שאם הייתי צריך לבחור רק שלושה שירים שמייצגים נאמנה את העשור שחלף זה עתה, "רוק 30" היה ודאי אחד מהם. זאת קלישאה להכריז על משהו כקולו של דור, אבל בינינו, אין יותר "קולו של דור" מהשיר הזה, ומהאלבום הזה, שהגיע בדיוק ברגע הנכון.
להאזנה לאלבום
אלון עדר – אלון עדר (2011)
בעולם שבו כולם מחפשים כל הזמן את הדבר החדש הבא, את הצליל העדכני ביותר, את ההפקה הכי טרנדית – התרפקות על העבר היא אקט כמעט מרדני. וכשאלון עדר פרץ לחיי בשנת 2011, הוא לחלוטין נחשב בעיניי כמורד – מורד בעכשיו. מי ידע שהוא יהפוך עם הזמן לנושא הדגל של כל מה שנחשב לאיכותי ומקורי באינדי הישראלי. לאורך כל העשור האחרון, האיש המוכשר הזה לא הפסיק להתנסות בכל מה שהעולם המוזיקלי הציע לו – משיתוף פעולה עם נבחרת הנגנים המקצועית ביותר בארץ (ובעלת השם הכה מוצדק "להקה") ועד הוצאת אלבומים מחוספסים שמנוגנים בשלמותם על מקלדת קסיו בלבד – הבנאדם לא מפסיק ליצור לרגע. אבל הכול התחיל באלבום אחד קטן וצנוע, שחלקו מורכב משירי משוררים (יהודה עמיחי, יונה וולך, אברהם חלפי ועוד), וחלקו משירים מאוד אישיים ונוגעים בכנותם החשופה. אני חושב שהשיר הראשון ששמעתי הוא דווקא האחרון באלבום – "השעמום", וכבר באותו רגע ידעתי שמשעמם בטוח לא הולך להיות. האמת, כל אחד מאלבומיו האחרים היה יכול לככב פה ברשימה (אחד מהם אכן מככב בבחירותיה של שחר רודריג), ואולי חלקם אפילו יכולים להיחשב יותר מהוקצעים ו"ראויים" מוזיקלית להיכלל כאן, אבל תמיד אזכור את הרגע הראשון שבו אלון עדר נכנס לי ללב, ומאז נשאר להתגורר שם. איזה כיף שהוא כאן כבר עשור שלם.
להאזנה לאלבום
המדינה הזו היא כנראה צעירה ומסוכסכת מכדי שנוכל להכריז על "סאונד ישראלי". אבל יום אחד, כשהדמעות ייבשו, ונצטרך לספר למישהו בצלילים את הסיפור שלה, לדעתי הם עשויים להיות די דומים למה שאנחנו שומעים כאן, בשלושת האלבומים האלה. זה לא היה הקריטריון שלי כשבאתי לבחור את אלבומי העשור שלי, אבל כשסיימתי לכתוב על האלבום האחרון הבנתי שבלי להיות מודעת, זה היה החוט המנחה.
אהובה עוזרי – מעלי דממה (2013)
יש יוצרים שלא מצליחים להתאושש מהמכות שהחיים מזמנים להם. ויש את אהובה עוזרי. וכשהחיים לקחו לה את מיתרי הקול, היא המשיכה להשתמש בבולבול-טרנג, בקולותיהם של אחרים ובטכניקה ייחודית להפקת קול מגרונה שלה, כדי להמשיך וליצור. התוצר היפה והשלם ביותר בעיני של התקופה הזו בחייה המקצועיים, הוא האלבום "מעלי דממה" שיצא בשנת 2013. מתלכד בו המשולש של מילים-לחן-הפקה לשלם בעל איכויות על-זמניות.
הטקסטים באלבום הם ארכיטיפים של סיטואציות, אנשים ומערכות יחסים. האהוב שמצפים לו, האם, הבית והנחל – כולם כמו לקוחים מזמנים אחרים, שבהם היה מותר לכתוב על כאב לב באופן ישיר. הלחנים מעגליים, בנויים רובם בצורה של בית-פזמון עם זרימה פנימית שלא מופרת – גם בתוך השירים עצמם וגם באלבום כמכלול. פעם קראתי ריאיון עמה בו סיפרה שהיא כמעט ולא מאזינה למוזיקה של אחרים, כדי שלא תושפע בטעות ותוציא שיר שהוא לא באמת שלה. ואכן, התפיסה הזו ניכרת מאוד בשירי האלבום, שלמרות שכל אחד מהם מושר על ידי זמר.ת אחר.ת, כולם נשמעים שירים מובהקים של עוזרי. הדבק שמסייע לחבר את שירי האלבום ליצירה אחת, הם העיבודים וההפקה המוזיקלית הנבונה והרגישה של שאול בסר. למרות שהאלבום נכלל תחת המותג "עבודה עברית", השירים קיבלו טיפול דומה מבחינת העיבודים, וכאן טמון כוחו של האלבום כיחידה אחת. כלי ההקשה ובפרט תוף המרים של זוהר פרסקו, עתיק כימיה של הארץ; הפסנתר העדין, ניי וכלי מיתר וכמובן הבולבול-טרנג של עוזרי – הכל יפה ובמידה ובלי אף רגע של לנסות "להשמע כמו" משהו.
אין שיר לא טוב או לא יפה באלבום הזה. אבל היהלום שזורח מעל כולם הוא בעיני שיר הנושא – "מעלי דממה"- מילים שכתבה חני ארבל, בביצוע של שי צברי שנחקק בלבבות. ומעניין שלקח הרבה זמן מרגע שהאלבום יצא ועד שהשיר הגיע לתודעה ציבורית. צברי עוד לא היה אמן מוכר בקנה מידה ארצי, והיו פה שמות אחרים דוגמת אהוד בנאי או חווה אלברשטיין שחשבו שיתפסו יותר את האוזן. צברי מספר שאפילו לא היה אמור לשיר את השיר מלכתחילה, ורק בזכות תושייה של הרגע האחרון וקצת מזל, הוא הוקלט בסוף. לאלבומים גדולים תמיד יש סיפורים על ניסים קטנים שמלווים אותם. זה הסיפור של האלבום הזה.
להאזנה לאלבום
מדרכות מפיקות חשמל – רוני סומק | חיים רחמני (2019)
היה לי חשש עם מוזיקה שיצאה בשנת 2019, שאולי לא אספיק להטמיע אותה מספיק בגוף כדי שהיא תכנס לסיכום העשור, גם אם תהיה ראויה. אבל כל החששות נמוגו עם האלבום הזה. במדינה עם האחוז הגבוה ביותר של הלחנת-שירי-משוררים פר נפש (סטטיסטיקה לא-מדעית), אפשר להכריז באופן חד-משמעי: "מדרכות מפיקות חשמל" הוא אלבום שירי-המשוררים הטוב של העשור.
רוני סומק, משורר של חצרות בתים, של רחובות, של אוטובוסים, קיבל פה טיפול לא פחות ממושלם תחת ידיו של המלחין והמפיק חיים רחמני. החוויה האורבנית הדחוסה והמאיימת של ההוויה הישראלית במפנה העשור, נלכדת פה בין ביטים מדויקים, גיטרות מנסרות וקאנוּן מסתלסל. קוסטה קפלן זועק, שמעון אדף מקונן, טל גורדון מאיימת – נבחרת המוזיקאים והמוזיקאיות שגויסו כדי לבצע את שירי האלבום מצליחים לבטא קולות שונים, ולצד זאת לאפשר חווית האזנה שלמה מאוד לאלבום, המצויה על אותו רצף מוזיקלי-טקסטואלי. זהו הצד העירוני והמושחז של המוזיקה הישראלית, אבל שטומן בחובו רגעים של חמלה וחסד מוזיקלי.
להאזנה לאלבום
אקוט – מספיק דיברנו על אהבה (2018)
אי.פי. בן שלושה שירים, ובכל זאת ראוי מאוד בעיני להכנס לרשימת אלבומי העשור. אל תתנו למספר השירים להטעות אתכם – הגישה המוזיקלית שאקוט מציעים היא שאפתנית, נטולת פשרות אמנותיות ובעיקר – יפה מאוד. ההרכב הירושלמי ניגש לאזור המוזיקה המזרחית העכשווית מזווית שונה מזו שאנחנו רגילים אליה – לא שירים מסורתיים עם ביט עכשווי (כבודם במקומם מונח), אלא שירי משוררים עכשוויים, הלחנה שמתבססת על עקרונות מהמוזיקה הערבית, בעיקר כלים אקוסטיים וביצוע מוקפד מאוד.
כך למשל אנחנו מקבלים את שיר הנושא של האי.פי. – יצירה שאורכה עשרים דקות למילים שכתב המשורר אלמוג בהר. הטקסט מתכתב עם הרומן של סלים נַסִיבּ, "אוּם", שמגולל את סיפור אהבתו של המשורר אחמד ראמי לאום כּולת'ום. ובעצם נוצר פה חיבור אורגני ויפה בין המלכה-האם של המוזיקה המצרית, שרבים הישראלים בדור ההורים והסבים שגדלו על שיריה; בין טקסט בעברית שנכתב אודותיה; ובין לחן שיודע להתכתב עם הטקסט הזה והמקורות המוזיקליים שלו, ולהביא אותו אל ישראל של ימינו.
את ההרכב ייסדו גלעד ואקנין שמנגן פה על גיטרה חשמלית וענבל ג'משיד ששרה, ואליהם הצטרפו ויולה, צ'לו, קונטרבס, חצוצרה ופרקשן – כולם מוזיקאים שמנגנים בין היתר בהרכבים שונים של מוזיקה מזרחית. התוצאה היא יפה מאוד, מעניינת מאוד, ולא נשמעת כמו שום דבר אחר שמתרחש כיום בזירה המוזיקלית הישראלית. מאז שיצא האי.פי. אקוט הספיקו לעבוד על שני פרויקטים מאתגרים אף יותר: "יש אלוהים בעמק" – יצירה של חמישים דקות לטקסט של המשורר יוסף עוזר, ולאחרונה יצאו שני סינגלים מתוך אלבום שירי ילדים חדש של ההרכב. אבל זה כבר לעשור הבא.
להאזנה לאלבום
ORI – 1986 (2017)
בסרטים רומנטיים תמיד יש את הקלישאה של הבחור שמתאהב בבחורה ששונה לחלוטין ממנו, זו עם השיער המשוגע והחיים השונים מרחק שנות אור מאלו שלו. אז זו בדיוק הדינאמיקה שלי ושל האלבום '1986' של אורי אלבוחר (ORI). אני, חובב מוזיקה עם ראש פתוח, אבל עם סבלנות קצרה לאלקטרוניקה עדינה מדי, מצאתי את עצמי שומע שוב ושוב את האלבום הכי רגיש שנעשה פה בעשור האחרון. אבל התיאור הזה חוטא לחבילה השלמה שהיא האלבום הזה. המילים מכילות את האינטימיות של טובי הסונגרייטרים, והעיבודים ממקסמים את מה שאמן יכול לבצע באמצעות הגוף שלו ללא כלים – הרמוניות קוליות, לחישות ומחיאות כפיים שמגיעות בדיוק בווליום הנכון. האלבום עשוי ברמת ירידה לפרטים וביצוע ששמורים לקפדניים שבג’אזיסטיים. בקטע הכי טוב. כתבתי בזמנו שהדרך בה אורי משתמש בשקט באלבום היא החוזקה הכי גדולה שלו, אבל אני חוזר בי. היא רק אחת מכמה היבטים שהופכים אותו למוצלח ברמות שמתפרסות הרבה מעבר לז’אנר האלקטרוני הספציפי שבמסגרתו הוא פועל.
להאזנה לאלבום
Tigris – Tigris (2014)
ישנה תופעה שנקראת סינסתזיה, כלומר עירוב חושים. אין לי דרך טובה לתאר אותה מלבד לספר לכם שזה בערך מה שהרגשתי כששמעתי לראשונה את אלבום הבכורה של טיגריס. הצלילים הם לא רק צלילים, אפשר ממש לדמיין את הצבעוניות של האלבום הזה. אם אלו סינתיסייזרים קופצניים, כלי הקשה אפריקאים ומלודיות שנעות על הקו של אתיופיה בואכה מערב אפריקה ועד הקאריביים. אי אפשר להשאר אדישים לסאונד המגוון של האלבום הזה: שיר הנושא מלא האנרגיה, הבלדה המושלמת Ebola, או פסיכדליה עמוסת דיסטורשן ב-Beloni Benna. גם שש שנים לאחר שהוא יצא, עדיין לא שמעתי פה משהו שמסתובב במחוזות המוזיקליים של האלבום הזה. החבורה המוכשרת שמנגנת באלבום עשתה עוד הרבה דברים מאז, ובכולם יש נגיעות של אותו סאונד מיוחד. אבל מרגיש שטיגריס כלהקה ובפרט באלבום הזה, פשוט חוו רגע בו מישהו אמר "בואו נעשה משהו אמיץ".
להאזנה לאלבום
אדם יעקב כהן – בין רעש לקול (2012)
בריאיון לכבוד צאת האלבום השלישי של אדם יעקב כהן, כתב שי על דרך ההפצה של האלבומים שלו, שיוצאים לעולם בשקט וכמו לא רוצים שישמעו אותם. אין תיאור טוב מזה לא רק לפלטפורמות בהן כהן עובד, אלא גם למוזיקה שלו. היא מינימליסטית עם גיטרה, לעתים יוקללה ולעתים קלידים, וצורת הגשה שנשמעת כאילו כהן לא מאמין שמישהו ירצה לשמוע אותו. אבל אין ספק שמי שנתקל במקרה במוזיקה שלו, ירצה מאוד להמשיך ולשמוע. מבחינת הטקסטים וההגשה, האלבום הזה יכול להופיע תחת המילה "כנות" במילון. זו כנות שיוצרת חווית האזנה סוחפת, על אף המינימליזם המוזיקלי. הן מספקות הצצה לעולם של אמן שהוא בעצם ילד שמחפש את הבית, ובעיקר את עצמו: “אם היה לי לב, הוא היה נשבר מזמן”; או “אני ואני, יחיד ועני, קטן ושפל, קל ואפל”, הן דוגמאות קטנות שממחישות שכהן לא מחפש לעדן את המסר, אלא להביא אותו כמו שהוא. אדם כהן כנראה לא יופיע בזמן הקרוב, אבל לשמחתנו הוא ממשיך להוציא אלבומים, ולשמור את כל מי ששומע אותו קרוב אליו.
להאזנה לאלבום
דויד פרץ – ארץ שלא שם (2016)
מבאר שבע מביא דויד פרץ את בשורת הרוק הישראלי של המאה ה- 21: הנוף של שיכוני הפריפריה והמעברות שהפכו לבתים נמוכים עם גינה, אזורי תעשיה שהופכים למרכזי היי-טק, וכבישים ארוכים עם נופים פתוחים שהולכים ונעלמים. הפסקול שפרץ מציע לנופים הללו הוא הוא בדיוק הבלוז-רוק של הפריפריה האמריקאית, שבהקשר הזה נשמע מאוד מאוד ישראלי. הגיטרות עוטפות את המילים של פרץ: בעברית מקסימה, ישירה מצד אחד ולא מתלהמת מצד שני, פרץ מביא את הקול שהרוק הישראלי לא תמיד ידע להשמיע. הזעקה של תושבי "דרך מצדה" שמרגישים ששכחו אותם, נופי ה"ארץ שלא שם", שלא מופיעה בפרסומות הישראליות, ומגיעה לכותרות כמעט רק בהקשרים שליליים, "ערים מתות לבד וכל כיוון אבד,
בדרך מתל אביב, אל ארץ שלא שם". הוא מזכיר את "העיירה בוערת", ביטוי שבדרך כלל מתקשר אסוציאטיבית למזרח אירופה ומחזיר אותו אל מרחבי צפון הנגב. "המוות בא לפנות בוקר" הוא שיר על שכול ישראלי, כזה שאנחנו מכירים יותר מדי טוב, ועל ההתמודדות של מי שנשאר מאחור, ו"למכור את נשמתי לשטן" הוא גיוס של מיתוס הבלוז על רוברט ג'ונסון לכדי מבט ציני על התרבות העכשווית.
את הזעקות האלה פרץ עוטף בהרבה חום: "עשן הזמן" הוא שיר אהבה למוזיקה של באר שבע, "הדרך הביתה" מפגיש את דילן עם If של פינק פלויד, "בואי אלי" מלא באופטימיות ו"מקום בתוכי", חוזר בגרסה חשמלית ומסכם יפה את כל הקסם. את המוזיקה של דויד פרץ אפשר לראות גם כממשיכה של מהפכת מוזיקת הקסטות והחיבור שטיפקס עשתה בינה למוזיקה הישראלית, אבל גם כהמשך ישיר לניסיונות של הצ'רצילים ולהקות הקצב מרמלה לעשות רוקנרול ישראלי. היא גם המשך לבלוז הדרומי, לפולק שדילן הביא מהצפון הרחוק, ולאהבה למוזיקה ולבית בכל מקום ובכל זמן.
להאזנה לאלבום
ברי סחרוף – אתה נמצא כאן (2011)
ברי סחרוף נמצא כאן. הוא הוכיח את זה ב- 2011, אחרי קריירה עשירה ומגוונת שהתחילה ברוק גיטרות מערבי, המשיכה עם ההישג המופלא של "נגיעות", עם הניסיונות האלקטרוניים המרתקים שיצאו בעקבותיו, וסגרה את העשור הקודם עם פרויקט פיוטים. "אתה נמצא כאן" הוא, יותר מהכל, ישראלי. יש בו גיטרות, אבל אין בו ממש רוקנ'רול, יש בו ים תיכוניות, אבל לא ממש "מוזיקה מזרחית", יש בו אלקטרוניקה ויש בו הרבה עדינות. ניסיון להגדיר ישראליות.
כמו דויד פרץ, גם סחרוף שר על הדרך לערד, במילים של רוני סומק. הוא מתפלל וצועק את המילים של נועם רותם ב"ימים נוראים", הוא נוסטלגי ב"זמן של מספרים", עוטף במסתוריות את המילים של חביבה פדיה ב"הלוחש למכוניות", מתפייט יחד עם עמיר לב ב"כלום זה לא סתם"; ובאופן כללי, בונה סביבו חבורה מוכשרת ביותר של כותבים, מעבדים ונגנים – בדיוק כמו ב "נגיעות". את הסיכום הכי טוב לאלבום הזה, ואת המסע שסחרוף עשה ממינימל קומפקט ועד "אתה נמצא כאן", מוצאים ב"בארץ הפלאות" שנכתב עם דן תורן:
"בארץ הפלאות נקרעה המעטפת, וגל חדש שוטף את המועדונים. ונדמה שמישהו הבטיח, שהבא בתור הוא אמיתי. כשניסיתי לברוח למקום שאין בו די, לא ידעתי שהדרך ממני והלאה – מובילה בחזרה הביתה".
להאזנה לאלבום
לונא אבו נסאר – אספר לך / أحكيلِك- (2013)
למוזיקה של לונא אבו נסאר צריך להקשיב טוב. העדינות שבה היא שרה מילים כמו "רק תזכרי, כולם רעים, כולם רעים" מצמררת ומסקרנת באותו זמן. צריך להקשיב לה טוב כי העברית שלה מרתקת והערבית שלה מלטפת, וצריך להקשיב לזה טוב, כי אין הרבה אמנים בישראל של היום שיכולים להיות כל כך טובים גם בעברית וגם בערבית. צריך להקשיב לה טוב כי המוזיקה שלה פשוט מצוינת – המילים, הלחנים, העיבוד והביצוע – טובה עד כדי כך שכשנתקלתי בה לראשונה הייתי צריך לבדוק כמה פעמים שזה אמיתי.
אבו נסאר גורמת לנו להקשיב לערבית, משהו שאני לא עושה מספיק, והיא יוצרת שאומרת משהו, גם בעברית וגם בערבית, ואם אנחנו יודעים מה טוב לנו, כדאי שנקשיב לו.
להאזנה לאלבום
ארמון – ארמון (2015)
כשצפיתי בארמון מחממים את Yeasayer באוגוסט האחרון קלטתי פתאום עד כמה לא נמאס לי מהשירים האלה. גם אחרי ארבע-חמש שנים מהפעם הראשונה שנחשפתי אליהם, האלבום הזה מחזיק מעמד בצורה יוצאת מן הכלל. אני גאה להגיד שהייתי בין הראשונים לזהות, כשסיקרתי אותם בכתבה מסוף 2015 על סצנת הדרים פופ הישראלית. אבל גם אחרי שגוועו הדי ההייפ הראשוניים, אפשר להגיד ש"ארמון" היא אחת הלהקות המקבצות יחדיו כמה מהכישרונות הכי פעילים בעשור האחרון של סצנת האינדי. כל אחד מהמוזיקאים שמנגנים פה עשה גם דברים נהדרים בקריירת הסולו שלו או שלה במקביל – רועי חרמון, טל תמרי, דניאלה תורג'מן ואמיר זאבי. זהו אלבום עם ווייב אופטימי ומתוק, שמצליח להתרחק מקיטש ואווירה מזויפת של "הכל נהדר כאן". חברי ההרכב מכנים זאת “Fun Dark” – שמח ואפל. השילוב הבלתי צפוי הזה, שמשחק בין המוזר לחלומי ובין הנוסטלגי לעתידני, הוא שהופך מבחינתי את האלבום לבולט מבין אלבומי העשור.
להאזנה לאלבום
שי צברי – שחרית (2015)
זה כנראה המקום שלי להתנצל בפני אח שלי – מצטערת שלא החזרתי לך את הדיסק של "שחרית" שהלוות לי (הנה התקזזנו על "תפילה ליחיד" שהיה אצלך כמה שנים). ולמה אני מערבת אתכם, הקוראים, בווידויים המביכים שלי? מכיוון ששי צברי הוא המוזיקאי היחיד שאותו הלכתי לראות בזאפה (דצמבר 2016) עם המשפחה שלי, וכולם נהנו נורא. ההופעה התרחשה כמה ימים לפני מותה של אהובה עוזרי – היא כבר הייתה מאושפזת בבית החולים, וצברי התפלל לשלומה לפני שביצע את "מעלי דממה". דמעות זלגו מעיניו ומעיני כל השומעים.
צברי באלבום הזה הוא המגשר האולטימטיבי בין כל חלקי החברה הישראלית, בזכות נדיבות הלב והסקרנות המוזיקלית שלו, המביאה השפעות ממגוון רחב כל-כך של מקומות – מבית הכנסת ועד ברי סחרוף. וזאת לצד הפקה עכשווית של אסף תלמודי, שהופכת את האלבום למלא בגרוב. באלבום חוזר צברי להלחנת שירי משוררים מוותיקי הז'אנר (למשל עמיחי וחלפי), לצד משוררים עכשוויים יותר כמו אלי אליהו וחביבה פדיה, וכמובן פיוטים. "שחרית" הביא למיני-מהפכה במוזיקה הישראלית. הוא יצר שינוי תודעה והגדרות בהתייחסות למוזיקה מזרחית, ולמעשה בישר את פריצת ז'אנר האינדי המזרחי (עם קצת עזרה של קודמיו, כמו דודו טסה). כנראה שאין אלבום יותר מצופה כרגע מהאלבום הבא של צברי, ואם לשפוט על פי החומרים החדשים בהופעות, הוא כבר בדרכו להכנס לסיכום השנה הבאה במוזיקה הישראלית.
להאזנה לאלבום
נעמי חשמונאי – שמונה שורות (2016)
כאן אני צריכה להודות לאלקנה שסיקר את האלבום הזה וחשף אותי אליו, ובעקביות התעקש שצריך לתת לו הזדמנות. זו לא הייתה אהבה מהאזנה ראשונה, אבל כשהיא כן התרחשה, זה קרה בבת אחת. אני מאוד אוהבת שירים שמבוססים על פסנתר, אבל פסנתר רוקיסטי, סוער ודיסוננטי כמו של חשמונאי הוא דבר שלא נתקלתי בו בכל יום. ההשוואה המבקשת היא אתי אנקרי, גם משום שמשהו בקולה של חשמונאי מזכיר אותה, וגם בגלל השילוב של יוצרת בעלת רקע דתי. אבל אפשר גם לחוש בהדים של אלבומי פסנתר בולטים של יוצרות כמו פי ג'יי הארווי או טורי איימוס.
מרשימה בעיקר העובדה שזהו אלבום בכורה של חשמונאי, יוצרת שלא הייתה מזוהה עם להקה או סצנה מסוימת לפני שהפציעה. יש במוזיקה שלה מורכבות וריבוד, תנועה בין הנוח והמוכר לחסר-המנוחה והדוקר. וכמובן שלמוזיקה מתלווה כתיבה חזקה בעברית, המתארת בצורה מדויקת סיטואציות רגשיות. לצערנו, ולשמחת עולם הספרות, חשמונאי בתקופה זו כותבת ספר שירה ולכן איני מצפה לאלבום שני בקרוב, אבל עצם העובדה שהיא עוסקת באפיקי יצירה נוספים מעידה על כך שהיא סינגר-סונגרייטרית מוכשרת במיוחד. "שמונה שורות" הוא לא "להיטי" ולוקח קצת זמן לעכל אותו. אבל עכשיו כשאני כבר מכירה אותו היטב, אני יכולה להגיד שהגיעו לו כל השבחים שזכה להם מאז שיצא.
להאזנה לאלבום
פורטיס – החבר אני (2011)
העשור האחרון היה טוב לפורטיס. בתור אמן שחצה את קו ארבעים השנים מאז הוציא את אלבום הבכורה שלו, הוא הצליח להוציא שלושה אלבומים מעניינים, ההופעות שלו ממשיכות להיות מלאות באוהדים בכל הגילאים, ומשוגע או שפוי – הוא ממשיך להיות רלוונטי עד עצם היום הזה. במה שהרגיש כמו תגובה ישירה למחאה החברתית הגדולה של תחילת העשור, הוציא פורטיס את 'החבר אני' שבו יכולת הכתיבה והביצוע שלו הגיעו לשיא. יחד עם עידו אגמון, גיל סמטנה ויובל שפריר הוא יצר אלבום מחווה ליוצר חשוב אחר, המכיל בתוכו מחאה פוליטית, השקפת עולם חברתית ונוסטלגיה אישית ומוזיקלית מזוקקת. הוא מתחיל בתמיכה של 'הרעות היא עם' ונע בין מחוות כמו 'מכונת הכתיבה' (לדילן) ו'תחי הנפש' (לניקולה טסלה),זעקות על הממסד המנוון ('לשחרר את הזבוב', 'גובו') וגעגועים ('בחלון של סרג'יו', 'אנושי'). כמו תמיד אצל פורטיס הסאונד ישר ולא מתחכם, האנרגיה גועשת גם ברגעים השקטים, והשירה מתנהגת כאילו היא רצה על אותו מגרש יחד עם כולם, אבל משחקת משחק שונה, עם חוקים שלא חופפים את אלו של שאר השחקנים. פורטיס תמיד בגדולתו כשהוא עושה את מה שאף אחד לא מצפה שיעשה, והאלבום הזה הוא אחד מהרגעים הגדולים שלו.
להאזנה לאלבום
חיה מילר – +1 (2016)
"כפות ידיים מהגוף הלא נכון דופקות על החלון כי אין פעמון בדלת" – הרייב הרוקנ'רולי של חיה מילר מתחיל באנרגיות גבוהות מהמשפט הראשון, ונמשכות לאורך כל הדרך. הפאוור-טריו של קוסטה קפלן, אודי בונן וסתיו בן שחר הלך לעולמו שנה אחרי שיצא האלבום, והותיר חור בעולם המוזיקה וספציפית בלב של האינדי הישראלי. בתור מסמך פרידה הם השאירו את האלבום הזה, המשלב כתיבה אישית, נגינה ופיל רוקנ'רולי וסאונד גראנג'י. למרות הרגליים שנטועות בקרקע מוזיקלית ותיקה יותר, האלבום עדיין נשמע חד ועדכני. הבס-תופים התזזיתיים מחזיקים ביציבות את המבנים של השירים, ומאפשרים לגיטרה הפאזית של קפלן לקפוץ ולזחול בין שורות ובתים של טקסטים אורבניים-תל אביבים (כי מה יותר תל אביבי מאשר לכתוב על ברלין?) זה לא אלבום קונספט, אבל הוא בהחלט מצליח לשדר סיפור מאוחד, על חייו ואכזבותיו של גבר אי-שם בקו העשרים לשלושים. הוא מחפש את המקום והחֶברה ואזור הנוחות שלו, ולמרות שלפעמים הוא מצליח, בדרך כלל זה פחות עובד. בסוף, איכשהו, יוצא מזה סיפור מעניין, ואין כמו לשבת עם מישהו שמספר לך סיפור מעניין בכל פעם שאתה פוגש אותו.
להאזנה לאלבום
צנזורה – ערב משככי כאבים ולום (2011)
איכשהו אני כותב פה על שתי להקות שכבר לא מתפקדות, ובכל זאת, את צנזורה יש סיכוי לתפוס פעם בירח כחול באיזה מופע הבלחה חד פעמי – כשיורים טילים על באר שבע למשל, או לפני מספר שבועות בכולי עלמא. ככה שאם נקרית בפניכם הזדמנות, לכו לראות אותם מופיעים בכל מחיר. צנזורה היא/הייתה להקת פאנק-רוק עם גרוב שחור שלא היה מבייש את הנבחרת של מוטאון בימיה הטובים, ארבע חיות במה שיכולות להחזיק מופע שלם על הגב לבד. בעשור פלוס של קיום הם הוציאו שני אלבומים סך הכל, האחרון ביניהם היה עמכ"ו שיצא ב-2011 בהפקה של גיל נמט ונדב אזולאי. האלבום הצליח להנציח רגע שיא של הלהקה. החיבור בין הכוח והחספוס בנגינה והשירה לערוצים נקיים וברורים, עשרה שירים מעולים ואחת קארין צרפתי עם קול בלתי-ניתן לחיקוי, יצר אלבום שכולו זיקוק מוזיקלי של חברות, זעם, כיף ובאר שבע. גם למי שלא מחבב את הז'אנר המהיר והעצבני מומלץ להקשיב ולהתמכר. אני מוכן להתערב שכבר אחרי ההאזנה הראשונה תמצאו את עצמכם במצב שבו ישאלו אתכם למה מי זאת אמא של חי, מה הקשר שלה לקרן פלס ולמה היא רוצה להרוג אתכם.
להאזנה לאלבום
Ruth Dolores Weiss – My Middle Name is Misery (2012)
כשאני מדפדפת אחורה לתחילת העשור, הזכרון הראשון שלי שקשור במוזיקה מקומית הוא הופעה של דולורס וייס בצוללת הצהובה בירושלים. אני לא זוכרת מה קרה שהוביל אותי להופעה, אבל אני רק יכולה לספר שהיא הפכה את האלבום הזה, My Middle Name Is Misery, לאחד האלבומים המושמעים ביותר שלי בתחילת העשור. הצהרה בומבסטית אבל נכונה: רות דולורס וייס הציתה בי אהבה מחודשת למוזיקה, ובמיוחד למוזיקה ישראלית – למרות שהאלבום הזה הוא בכלל אלבום קאברים באנגלית. הקול שלה, העומק שבו, הנוכחות שלה שקשה להתעלם ממנה (ומרעמת התלתלים הראויה לציון), הגיוון בבחירת השירים (החל מ-Toxic ועד Moonchild) והעיבודים המופלאים – כל אלה שבו אותי.
ההופעה החיה הייתה כל-כך טובה, שבהאזנה לאלבום המשכתי לשחזר בראש את הצלילים ששמענו אז, באותו הערב. הופעה מצוינת, מבחינתי, היא הופעה שגורמת לך לרצות להאזין עוד – שגורמת למוזיקה המוקלטת לקבל משמעות נוספת. וההופעה ההיא, והאלבום הזה – הם הסיפתח הכי טוב שיכולתי לבקש לעשור.
להאזנה לאלבום
אלון עדר – סיכום החיים עד עכשיו (2014)
אם יש אמן ישראלי שליווה אותי לאורך כל העשור – הלא הוא אלון עדר. בתחילת העשור, פולק סינגר-סונגרייטר היה הטרנד השולט בסצנת האינדי הישראלית, שהתנהלה לה אי שם במעמקי הבנדקמפ וראשיתו של פייסבוק. בפלייליסט שלי שלטו שורה של גברים צעירים: רועי דהן, טל כהן שלו, עמית ארז והסיקרט סי, אלון לוטרינגר וכן, אלון עדר עם אלבום הבכורה שלו, סולו, בלי הלהקה.
ב-2011 עדר שחרר שני אלבומים: הראשון סולו, והשני כ"אלון עדר ולהקה", ההרכב הגרעיני שממשיך ללוות אותו עד היום. עדר אסף סביבו קבוצה של כשרונות ענקיים: ספי ציזלינג, אבנר קלמר ורן דרום עוד מהאלבום הראשון, ועד להרכב המורחב היום בתוספת של נדב הולנדר (שהוציא אף הוא אלבום נהדר במהלך העשור הזה) ויונתן רוזן.
עבורי, עדר הוא המשך טבעי למוזיקה לה האזנתי בתור ילדה בבית הוריי: בית שגדלו בו על יוני רכטר, מתי כספי ואריק איינשטיין. הוא מייצג ישראליות כזו, נטו, בלי מניירות – רק כשרון. הישראליות הזאת מתבטאת ביכולת ליצור מנעד שירים רחב שמדבר על אהבה בצורה הכי כנה ופשוטה שלה, על משפחה, אבל גם על סיטואציות "מלוכלכות" יותר ונעימות פחות ב-EPs קסיו מטונף וקסיו זעם. אם התחלתי את העשור הזה סטודנטית, בקסיו מטונף כבר לא יכולתי שלא למצוא את הקו המחבר ביני לבין "גברת הייטק הקטנה".. ב"סיכום החיים עד עכשיו" חלה תפנית משמעותית כשעדר החל להיות מושמע תדיר בגלגל"צ וביתר תחנות הרדיו הפופולריות עם "קצת אהבה לא תזיק", השיר הפותח את האלבום. ועדיין, למרות שהושמע אינספור פעמים – אני עדיין תמיד מגבירה כשהשיר הזה מתחיל כי באמת – קצת אהבה, אף פעם לא תזיק.
להאזנה לאלבום
והנה אנקדוטה: רות דולורס וייס שבה ומופיעה גם פה עם קולות רקע לשיר הראשון באלבום הבכורה של עדר ולהקה: כל טיפה של רגש
Oren Lavie – Bedroom Crimes (2017)
אחרי The Opposite Side of the Sea שיצא ב-2007, אורן לביא נעלם; האדמה פצתה את פיה ודבר לא נותר פרט לקליפ המופתי ל-Her Morning Elegance שדווקא מבין השירים באלבום ההוא, היו מהפחות אהובים עליי. והנה ב-2017, פתאום הופיע קליפ של לביא עם ונסה פאראדי, Bedroom Crimes #1 הוא ציין – כאות לבאות. ואני התקשיתי לפנות זמן ולתת האזנה לשיר הזה מהחשש לאכזבה.
רק כשהופיע החלק השני בינואר 18', Second Hand Lovers שמו, נתתי למחסום הזה להיפרץ לחלוטין ולשטוף אותי באלבום שעדיין ממשיך להתנגן לי תדיר באזניות. Bedroom Crimes הוא שכלול של האלבום הראשון – עדיין אותו אורן לביא: עדינות שמחכה להתפרץ, ים של כשרון שגועש במעמקים ואז, באדוות קטנות, מלטף בקצות הרגליים. אבל יש ב-Bedroom Crimes סיפור, סצנות שלמות מתוך אלבום שהוא יצירה אחת, שכיף להאזין לה מתחילתה ועד סופה.
האלבום הזה נחתם ב-Note to Self, שאולי מסמן עבורי את השינוי הגדול ביותר של העשור – המעבר להורות. Note to Self הוא שיר הערש המושלם, רק תקשיבו
להאזנה לאלבום
ציון לשבח – שמור אצלי מקום עמוק בלב להרכב (המקורי והעכשווי) סיסטם עאלי. סיסטם עאלי הוציאו בעשור הזה שני אלבומים, אולם מבחינתי הגדוּלה שלהם היא דווקא בהופעה חיה. לראות על במה קבוצה של גברים ונשים מגוונים ומגוונות שרים בארבע שפות: ערבית, עברית, רוסית ואנגלית היא ניצחון אמיתי וכיף גדול. ממליצה לכם לתפוס אותם בהקדם, ביפו או בכל מקום אחר.
החצר האחורית – החצר האחורית2 (2017)
זו הייתה בחירה מאוד קלה שאחד מאלבומי העשור העברי שלי יהיה אלבום של החצר האחורית. זו הייתה בחירה הרבה יותר קשה להחליט איזה מהשניים לבחור. התחרות הייתה קשה ואחרי הסכם עודפים ועל קוצו של יוד, נבחר האלבום השני עם השם המקורי: החצר האחורית 2. למרות שאין לו את אפקט החדשנות שהיה לאלבום הראשון של ההרכב, הוא לקח את אותה הנוסחה ושכלל אותה לכדי שלמות. הטקסטים הנוקבים, הלא-מתנצלים של יענקל'ה רוטבליט חותכים בבשר החי של ההוויה הישראלית. אלו פגשו לחנים מעניינים ועיבודים הדוקים של גדי רונן, תומר יוסף ואיתמר ציגלר, וכך נוצרו שירים שלמרות התוכן מורכב ואף עצוב שלהם, מצליחים לגרום לגוף לזוז.
האלבום מתחיל עם "העולם שקוף", שמתאר את הניכור הבלתי נמנע שנובע מחיים בכפר הגלובלי האינטרנטי, ונגמר ממש ליד הבית, בקינה על ים המלח (שיצא גם בגרסה תזמורתית נהדרת עם תזמורת המהפכה). באמצע יש בין השאר את "הפליט" שמפרק לגורמים את הגישה הסותרת את עצמה של החברה הישראלית לקהילת מבקשי המקלט, "האור החדש" שהוא אולי אחד השירים הכי עצובים שנכתבו בעברית בתקופה הזאת, ו"שעת הזאבים" שבעיניי מדגים הכי יפה את האפקט האמביוולנטי של "החצר" – שירים מקפיצים שמתנגנים בקלות עם מילים קשות לעיכול.
להאזנה לאלבום
אביב גדג' – שרף אורנים (2016)
על האלבום הזה כתבתי כבר כשבחרתי אותו לאלבום השנה, וקשה לי למצוא עוד מה להגיד עליו. בעיקר כי כל מה שאני אנסה לכתוב עליו יחוויר אל מול המוזיקה. האלבום תופס אותך בגרון מהרגע הראשון ולא מרפה. הכנות הכואבת בכתיבה של אביב גדג' שמשולבת עם לחנים פשוט יפים ומרגשים, ולצדם כלי המיתר הדרמטיים שלרגע לא נשמעים כמו קלישאה. עד היום אני לא יכול לשמוע את "כאבי גדילה" בלי לעצור את מה שאני עושה ובלי שתבצבץ לי לחלוחית בעין. אין באלבום הזה פילרים. כל שיר הוא מלאכת מחשבת, ולכן הוא עובד נהדר כאלבום ששומעים אותו מההתחלה ועד הסוף. רק צריך חסינות נפשית, כי זו חוויה לא קלה. בנוסף, אם במקרה לא נכנסתם עדיין למוזיקה של אביב גדג', לדעתי "שרף אורנים" הוא נקודת כניסה טובה ונגישה, יחסית לחומרים הקודמים שלו (כולל אלג'יר).
להאזנה לאלבום
TheAngelcy – Exit Inside (2014)
אחת מההצתות המאוחרות שלי, בהתחשב בכך שהאלבום הזה יצא ב-2014, ואני האזנתי לו ממש רק אחרי שיצא כבר האלבום השני של האיינג'לסי בשנה שעברה. גם האלבום הזה, כמו שתי הבחירות האחרות שלי, הוא אלבום ללא פילרים. כל שיר בו הולך למקום אחר: אחרי המתקתקות המלנכולית של "Giant Heart" מגיע ההמנון המדבק של "The Call". אחרי מארש האֵבֶל של "My Baby Boy" מגיע שיר הקריאה לפעולה "Freedom fighters". רותם בר-אור, הסולן וכותב השירים, מצליח לחבר את כל השירים האלה לאלבום אחיד שעומד כיחידה שלמה. הוא עושה זאת באמצעות גוון הקול הייחודי שלו, הטקסטים העצובים-קורצים והלחנים והעיבודים ששואבים השראה מבלוז, מוזיקה צוענית, כלייזמר, קאברט וטום וייטס. השילוב המרשים הזה של השראות מוזיקליות לא מאפשר להגדיר את המוזיקה שלהם כסתם "פולק". אם אתם לא מכירים את המוזיקה של האנג'לסי כי במקרה חייתם על כוכב אחר בעשור האחרון (הלהקה פעילה מ-2011), פשוט תיכנסו לכאן. היציאה כבר בפנים.
להאזנה לאלבום
יהוא ירון – אם לא נרקוד לא נבין כלום (2017)
"מתוך המים שפורצים מהכיור שבמטבח/ את מכירה אותי
מתוך האש המשתוללת בפרוזדור ובסלון/ אני מכיר אותך"
האלבום הזה תפס בהפתעה את מי שהכירו את יהוא ירון מהאלבומים (המעולים) שקדמו לו, הראויים לא פחות להופיע ברשימה הזו. כבר מהצבעוניות המתפרצת מתוך העטיפה נרמז לנו שמשהו אחר מצפה לנו כאן. שונה מהמלנכוליה מרטיטת העצמות ומיתרי הקונטרבס שהכרנו. באופן אירוני משהו, דווקא האיור של בית העולה בלהבות מאותת לא לדאוג. זה אולי צבעוני מה שקורה פה, אבל זה בטח לא רדוד או מתקתק. זה גדוש ועשיר ומלא עצמה ויופי. מספיק בשביל עשור שלם, גם מוזיקלית וגם בתכנים. אין ספק שזה כבר לא אותו הבחור היחף ומורכן הראש מהאלבומים הקודמים, זה שצמוד לקונטרבס שכמו מייצג את התהום הפעורה בתוכו. באלבום הזה יהוא ירון זונח את הקונטרבס כמעט לגמרי, ובקפיצה אדירה וחיוך רחב בא ורוקד על הדם, של עצמו. כן, רקיד פה, כפי שמעידה הכותרת. אבל רקיד היא לא מילת גנאי. בטח כשיהוא ירון מוציא את הקרביים החוצה כדי לגעת איתם בנימים חשופים של הנפש שלנו ועוד עושה את זה בתנועות סיבוביות, במקצב ובאנרגיה שעושים לנו לזוז. אז "רקיד" הופך לכוח על. בלי יומרות ועם אותה הגשה כנה וישירה שגורמת לך להרגיש שהוא מדבר ממש אליך, יהוא ירון מביא אלבום סוחף, קודר וגם מלא באור, רווי בהומור ונושא עצב גדול, לעתים בועט ולעתים רך, צולל לתהומות של פחד ונוסק לאופוריות של אהבה ורגש. בכל רצועה נדמה שיש מכל אלה יחד.
זה אמנם כבר לא סיפור של בדידות וחולי (חמסה חמסה), אבל תחזוקה של אהבה ובריאות היא אמנות לא פשוטה. מה אם האהבה תיגמר? איך גורמים לה להישאר לנצח? מי באמת בריא? האם אני שפוי בכלל? האם אני מעמיד פנים? האם כולם מעמידים פנים? ומה אם הם ידעו על האופל שאני מחזיק בפנים, שטורד את שנתי ולופת אותי בבקרים? שאלות שהעיסוק בהן הוא הסיפור של הדור שלנו, וזה מה שהופך את האלבום הזה לכזה שראוי לייצג עשור. לכזה שמתנגן בכל עונה ובכל מצב רוח ותמיד מגביר את הווליום. והתשובה? ובכן, אם לא נרקוד, לא נבין כלום. אין פואנטה. תרקדו.
להאזנה לאלבום
יענקל'ה רוטבליט – צומת עלעול (2011)
"בכרטיס אשראי פרעתי את חובי למס הנפש/ עם ריבית הפיגורים והעמלה/ אבל צער העולם דרך משקפי השמש/ מסתנן מחוץ לשעות הקבלה"
"צומת מה?" "זה הוא מהחצר האחורית?" -עלעול, וכן. זה הוא, וגם מ"שיר לשלום", "בדרך לגימנסיה" ועוד עשרות שירים שכולנו מכירים בעל פה. אבל בעוד שעל אלבומי החצר האחורית היתה כמעט תחרות (בצדק!) בין חברי הסיפון לסיכום העשור, האלבום המופתי הזה מ-2011 די חמק מתחת לרדאר. איך? אולי כי רוטבליט לא מתעסק בקידום ושיווק, אולי כי בניגוד לאלבומים אחרים שלו, לא בוערת באלבום הזה אמירה פוליטית יוקדת ובהולה, זה לא אלבום שעושה כותרות. אלבום שבהאזנה עיוורת לא יהיה ניתן לשייך לעשור כזה או אחר. הוא יכול גם היה להיות מוקלט לפני שלושים שנה או בעוד עשרים, ולהישמע בדיוק אותו הדבר. ובכל עשור הוא היה ראוי להיכלל בין האלבומים הטובים והרלוונטיים ביותר של התקופה.
זה אלבום טוב כי איכות היא לא תלוית תקופה, וההפקה הזו מציגה סטנדרטים נדירים של איכות מוזיקלית. לא פלא כשמשתתפים בו המוזיקאים המובילים בארץ (גדי רונן, שגם הפיק, יצחק קלפטר, מיכאל גריילסאמר, עלמה זהר ועוד רבים וטובות). בתוך הליטוש המהוקצע בולט קולו המחוספס של רוטבליט, כאשר ההגשה שלו גובלת במחוזות הדיבור, רק מדגדגת את קצות השירה. רוטבליט מעיד על עצמו שהוא "לא זמר" ואפילו "לא מוזיקלי"', אבל הוא מדגים רגישות מוזיקלית אדירה לכל צליל ותו, והתוצאה היא אלבום שהוא פשוט תענוג לאזניים.
זה אלבום רלוונטי כי רוטבליט הוא יוצר ויציר בן האדמה הזו ונושא עמו את הווייתה הסתורה ורוויית הקרבות. בשיר "נדודי השינה של הקבלן אלעזר בן יאיר" הדובר קורא ספר הרפתקאות על מלכים ומלחמות אבל לא נדרש הרבה כדי להבין שהוא למעשה צופה בחדשות. זו אחת מבין שכבות רבות של סמליות שאפשר למצוא בשיר הזה ולאורך האלבום, שלעתים בעצמו מרגיש יותר כמו ספר, רב דימויים ודמויות, כתוב בשפה עשירה ומלאת יופי.
אם בכל זאת ננסה לתת הגדרות נקרא לזה אלבום בלוז-פולק, כזה שמושלם לנסיעות ארוכות ולמצב רוח מהורהר. השיר הפותח זורק אותנו למן "ממנטו" קיומי, בו החיים נראים כמו זירה של פשע בה אנחנו הבלש, וגם הרוצח וגם הקרבן וגם השופט וגם התליין. נשמע כבד? לא כשרוטבליט שואל "מי אני כאן ומה אני כאן" בחיוך מריר, משליך בדל סיגריה לצד הדרך וממשיך לנסוע. מי שימשיכו לנסוע איתו יעברו בין שבילים מקראיים, דרך מצדה, יעצרו בקהיר של רגע לפני האביב המצרי (כן היה גם כזה בתחילת העשור…) ומיטיבי הלכת יגיעו עד לצומת עלעול. מומלץ להיטיב לכת.
להאזנה לאלבום
כלבי רוח – כלבי רוח (2013)
"תראה איך השדים שלנו משחקים יפה/ חולה-רופא"
מי זוכרת שפעם, בחצי הראשון של העשור, לפני שהילה רוח היתה "הילה רוח", היא היתה הסולנית של "כלבי רוח"? אני זוכרת. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, מלווה בנגנים רעבים ומוכי ירח, על הבמה באינדינגב. שעת בין ערביים, הופעה שמתחילה באור ונגמרת בחושך ותופסת אותך בבטן ובגרון מהרגע הראשון עד האחרון.
כזה גם האלבום, תופס ולא משחרר, ברגעים שאנחנו מרגישים כמו ילד עם התקף זעם, שצריך מישהו שיתפוס אותו בזמן שהוא משתולל וצורח ובועט לכל כיוון. לא רק בעיטות יש כאן, גם ליטופים ולחישות, חלק קריטי בכל התפרצות רגש, ובזיכוך שבא אחריה. הילה רוח נחשבת למייצגת של קול במוזיקה האלטרנטיבית המקומית (אהמ,מישהו אמר של דור?), ששם במרכז הבמה את ההווייה הפרטית ומערכות היחסים, המיני-יקום בו מתקיימים החיים בעיר בשנות העשרים. את העשור הזה התחלתי בתחילת שנות העשרים שלי וסיימתי בתחילת שנות השלושים. מוזר פתאום להיזכר איך זה הרגיש לשחק בכל יום את התפקיד הראשי במחזה הטרגי/קומי שהיה חיינו כפי שתפסנו אותם אז, כשהכל נראה כל כך דרמטי וסערה תמידית התחוללה מאחורי הארשת הצינית שאימצנו כדי להיטמע וגם כדי לבלוט. כשכל ערב של שתיה היה מערכה שלמה, כל מפגש היה סצינת מפתח, כל מילה לא במקום טעות גורלית. מוזר, אבל נעים להיסחף שוב אל הקבארט הזה ולתת לצלילים למלא את החדר ולהציף מחדש את הלב. בניגוד למה שעלול לקרות כשחוזרים לאלבום אחרי תקופה, אין בי מבוכה מוזיקלית. הכל עדיין מבוצע מעולה ועשוי היטב. אולי אפילו יותר טוב משציפיתי, כשחזרתי אליו בחשש ועם יותר קשב לפרטים. האלבום הזה הוא התגלמות שנות העשרים שלי ושל עוד כמה וכמה, ועל כן הוא ראוי להיקרא "אלבום של עשור".
להאזנה לאלבום
בעשור האחרון יצאו בארץ מספר אלבומים שמתכתבים עם ז'אנר האפרוביט – אותו אחד שייסדו פלה קוטי וטוני אלן בשנות השבעים בניגריה. הסנדק של המוזיקה הזו בארץ היה קותימן, והוא וחברי האורקסטרה שלו נשאו את הבשורה למחוזות נוספים בארץ.
Hoodna (Afrobeat) Orchestra – Let Go (2015)
האלבום הבולט ביותר לדעתי מבין האלבומים שקיבלו השראה מאפרוביט הוא האלבום Let Go של ההודנה (אפרוביט) אורקסטרה. האפרוביט בסוגריים מכיוון שהלהקה הורידה את שם הז'אנר מהשם שלה, אולי כי מאז היוסדה מנעד המוזיקה האפריקאית, ובייחוד האתיו-ג'אז, התרחב.
האלבום Let Go הוא אלבום מסחרר. הקצב האפרוביטי שתוחזק היטב בידי שלושה פרקשניסטים, חטיבת כלי נשיפה אימתנית וכמובן בס וגיטרה חשמלית. 13 חברי הלהקה מנגנים יחד בהרמוניה מוחלטת שבאה לידי ביטוי יותר מהכל בהופעות החיות שלהם. על הופעת ההשקה לאלבום כתבתי בהרחבה ב-2015. באלבום התארחו לא מעט אמנים: אלרן דקל וקרולינה, שניהם גם חברים באורקסטרה של קותימן, שרים באלבום, ולצדם פרקשניסטים מעולים כמו עידן קיי ובן איילון מביאים את הקצב שלהם לתוך מערבולת הקצב שיוצרת הלהקה. התוצאה היא אלבום מעולה, של שמחה מזיזת רגליים ואגנים, עם שיתופי פעולה נהדרים שמתרחשים באופן טבעי כמעט בתוך ביצת האפרו-אינדי הקטנה.
להאזנה לאלבום
Kutiman – Space Cassava (2015)
אמנם כבר הענקתי לו את התואר סנדק, אבל קותימן רחוק מלנוח על זרי הקלידים והאפקטים. בין יתר ההוצאות המאוד מגוונות שלו בעשור האחרון, הוציא קותימן ב-2015 אי.פי המכיל שני קטעים. אלו קטעים ארוכים ומלאים שלוקחים את המאזין למסע בניית קצב ודרמה, המגיע לשיא וקתרזיס קצבי מאין כמוהו. קותימן במיטבו, בביצוע מדויק ומעיף.
להאזנה לאלבום
–
Ester Rada – Ester Rada (2014)
אלבום הבכורה של אסתר רדא, בהפקתם של קותימן (כן, שוב הוא) וסאבו, הוא אלבום מושלם. הוא כולל 12 שירים שכתבה רדא, ושיר אחד שהוא קאבר לשיר אתיופי ידוע בשם Nanu Ney, שהגיע להרבה אוזניים ישראליות בזכותה. האלבום נע בין מחוזות הארנ'בי, סול, Fאנק, ונשען בבירור גם על מוזיקה אתיופית, אם במקצבים או בכלי הנשיפה. היכולת הווקאליות הנהדרות של רדא באות פה לידי ביטוי, והשליטה שלה בהגשה מעבירה אנרגיות של הופעה חיה, גם בתוך אלבום מוקלט ומוקפד.
השיר Life Happenes הפנה זרקור ציבורי אל רדא והאיר אותה כזמרת מדהימה, אך גם את הקהילה האתיופית והמוזיקה האתיופית שפתאום נכנסו למיינסטרים. גם אם הכניסה נעשתה באופן מלוטש היטב, אין לזלזל בגודל המאורע: לעיתים, כשהאריזה קלה יותר לעיכול עבור הקהל הרחב, ז'אנר שלם יכול לעבור בדלת שנפתחה.
להאזנה לאלבום
ראויים לציון בז'אנר אך לא נכנסו לסיכום: אמיר ברסלר, המתופף של קותימן בין עוד אלפי ההרכבים בהם הוא מתופף, עם האי.פי Afro Golden Line; וטיגריס, שחלקם גם חברים ב-Hoodna Orchestra, עם האלבום הראשון.
———————————————————————————————————————–
בנוסף לאלבומי העשור שלנו, הנה הפלייליסט עם כל שירי העשור הישראלי של הצוות של קולומבוס >>>
זהו. נשאר לנו רק לאחל לכם עוד עשור נהדר, מלא במוזיקה מקומית מעולה,
צוות הכותבים של קולומבוס
COMMENTS
רשימה מצוינת !! שלי בלינק שלי (על שמי כנראה). ברי ב"נמצא", צברי ב"שחרית", אסתר רדא, כלבי רוח בבכורה האנדר רייטד,נעמי חשמונאי, יש פה, במאמר זה ובישראל, מוזיקה טובה בלי הפסקה, פשוט יותר באינדי ואלטרנטיב.