אחד הדברים המפתיעים באלבום הבכורה הזה שחוגג השנה 52, הוא עד כמה הסאונד שלו נשמע עדכני ונקי, מה שבולט במיוחד כשלוקחים בחשבון את שנת ההקלטה והטכנולוגיה של אותה תקופה. זה האלבום היחיד שהלהקה הוציאה תחת הנהגתו של רוג'ר 'סיד' בארט, והוא שונה ברוחו מכל דבר אחר שהלהקה הפיקה לאחר מכן, או עשתה לפניו.
גרסת אמצע שנות השישים של פינק פלויד הייתה להקת הופעות פסיכדלית שצברה אהדה באזור לונדון וצפון אנגליה בשנתיים של ג'אמים אינסופיים. ההרכב התמחה באלתורים מורכבים וארוכים בשילוב מופע אורקולי חדשני לזמנו שאפשר להרכב להשמיע את המוזיקה שלו בסראונד מלא, בתוספת מקרן שקופיות, בועות סבון וקונדומים בכדי להפוך את הבמה של מועדון ה-UFO בלונדון לנקודת הזינוק של אחד מהרכבי המוזיקה המגדירים של שנות השבעים והמאה הקודמת בכלל.
הלהקה הצליחה לגרום להתעניינות של חברת EMI, וברוח התקופה הם הוחתמו על חוזה ארוך טווח מול חברת התקליטים. שני הסינגלים הראשונים, Arnold lane שנכתב בהשראת גנב שסחב את הבגדים של סיד בזמן שהתרחץ בערום באגם, ולאחר מכן See Emily Play הצליחו בצורה לא רעה, והחבר'ה מהלייבל דחפו להמשך הכיוון הסחיר של 'פופ פסיכדלי'.
למרות שהיה כותב שירים מבריק, בארט לא כל כך נהנה מהרעיון של כתיבה וביצוע של 'שירים'. הוא והלהקה ראו בכך פחיתות כבוד, סטייה מהכיוון האמנותי האמיתי שלהם שהתבטא בחקירת טקסטורות של סאונד בקטעים שעיקרם אינסטרומנטלי; מהצד השני, שאר חברי ההרכב היו רעבים להצלחה, ולכך הייתה רק תשובה אחת כעקרון. הלהקה התפשרה על המשך ביצוע ההופעות בפורמט האהוב עליהם והוצאת שירים במבנים יותר קונבנציונליים לרדיו ולאלבומים, ואכן האלבום מכיל רק 2 מהאינסטרומנטליים האהובים על ההרכב – Interstellar Overdrive ו-Pow r. toc H – אבל השניים האלה תפסו כרבע מהנפח של האלבום. שאר הקטעים היו קטעי פופ-רוק נהדרים שאף אחד כבר לא כותב היום, או למעשה לא כתב אף פעם – תולדה של ילדות אנגלית ציורית ונעורים מלאים בסמי הזיה – לחנים לא ליניאריים ושירים בנושאים כמו מסעות בחלל, דמויות שנלקחו מאגדות ילדים וצעצועים – רחוק מאוד משירי "אני אוהב אותך, את אוהבת אותי!" שמשלו בכיפה באותה תקופה.
האלבום עצמו נקרא על שם של פרק מהספר "הרוח בערבי הנחל". למי שלא מכיר – מדובר בתיאור קורותיהם של חיות המתגוררות על גדת נהר אנגלי, החל מארוחות הצהריים הבריטיות שלהן וכלה בחיבתן למכוניות מרוץ.
למרבה האירוניה ההצלחה של האלבום סימנה את קיצה של פינק פלויד של סיד בארט. בהופעות הקידום ובסיבוב ההופעות שנקבע בארצות הברית, השפעות הסמים והדיכאון יחד עם העובדה שנדרשו להמשיך ולבצע את שירי הפופ ה"פחותים" שלהם הביאו להתמוטטות עצבים ובסופו של דבר לחוסר תפקוד של בארט שהתבטא בעמידה על הבמה ונגינת אקורד בודד במשך כל ההופעה או לפעמים בסתם עמידה על הבמה, וגם מחוץ לה. שאר חברי ההרכב גייסו את דיוויד גילמור כגיטריסט/סולן נוסף על מנת לחפות על העובדה שבארט לא מסוגל לתפקד בהופעות, וזמן קצר לאחר מכן, כשהיו צריכים לאסוף אותו לאחת ההופעות, עלתה התהייה "האם אנחנו באמת צריכים לקחת אותו?".
וזהו.
COMMENTS