משהו אחר קרה בהופעה של נטע אלקיים במוצ"ש האחרון בצוללת. עמית חי כהן, שמלווה אותה כפסנתרן במשך שנים, תפס לאחרונה את כיסא המפיק והמיר את הפסנתר בסינתי ומחשב. אל גל מאסטרו, שגם היא והקונטרבס שלה צועדים עם אלקיים כבר תקופה ארוכה, הצטרפה החצוצרנית טל אברהם. במשך שעה וחצי הארבעה הצליחו לייצר לא מוזיקה מסורתית עם ביט עכשווי (כבודו של הז'אנר במקומו מונח), אלא גישה מוזיקלית חדשה ומאתגרת למוזיקה המרוקאית-יהודית. הם זנחו כמעט לגמרי את הסאונד האנדלוסי לטובת עיבודים שבטיים, רפיטטיביים, עם באסים מהפנטים. ההופעה נפתחה בקטע שהיה ממש ספוקן-וורד מרוקאי שאלקיים ביצעה על רקע הביט, והיו עוד כמה כאלה בהמשך. אבל האופי של המוזיקה – עם הדרמה שמייצרות השירה והמשיכה של הקשת על הקונטרבס, לגמרי נשמר.
עוד לא יצא סינגל מתוך הפרויקט החדש הזה, אבל ביוטיוב אפשר כבר למצוא מעין טיזר בשם Arenas. ארנס היה מחנה מעבר במרסיי, בו עברו רבים מיהודי צפון אפריקה בדרך לארץ. במידה מסוימת, אפשר להגיד שהרבה מהעשייה המוזיקלית הענפה של אלקיים הייתה מחנה המעבר הזה – הניסיון לגשר את המסורת אל ימינו, להחזיר אותה אל מרכז הבמה. מבחינתה זו שליחות חברתית-תרבותית שהיא נושאת, לוודא שהעושר המוזיקלי הזה לא ימחק וישכח. אבל ההופעה במוצ"ש כבר לא הייתה מחנה המעבר. היא הייתה הדבר האמיתי. מוזיקאים שגדלו עם רגל פה ורגל שם, העמיקו חקור במסורת אבל גם בילו שעות ארוכות בחקר של סאונדים באולפן, והצליחו לצאת עם משהו חדש. הם כבר לא מקרבים את הצלילים המסורתיים אל ישראל 2019, הם מייצרים את הסאונד של ישראל 2019.
"אני הכפר של עצמי"
אלקיים הגדירה את השירים האלה כ"שירים של מעגל החיים". לכן הרפיטטיביות הולמת אותם. "ארנס" הוא שיר שהיא שמעה לראשונה בביצוע של אישה מבוגרת, שסיפרה לה שהיא נהגה לשיר אותו במקהלת נשים. זה לא שיר שאפשר לשיר לבד. בהתאמה, בהופעה הם השתמשו בסימפול של האישה ובהכפלת הקול של אלקיים בשביל לייצר תחושה של מקהלה, והיא גם הפעילה אותנו בקהל כדי שניקח חלק בשירה. חלק מהתפיסה של מעגל החיים נוגעת גם ללחנים ולביצוע של השירים. שיר מרקיד עם גרוב כיפי עשוי להתגלות כשיר קינה. "למדתי שבמוזיקה הזו מקובל לרקוד ולבכות", היא סיפרה. הניסיונות שהם עשו עם הסימפולים הוגדרו על ידה כ"ניסיון לחפש את הכפר האבוד". בסוף הם השתמשו בלופים כדי לייצר מקהלה מהקול של אלקיים: "גיליתי שאני הכפר של עצמי".
צילום: שמוליק בלמס
אחד השירים החזקים בהופעה היה שיר שהיא כתבה במרוקאית ועמית חי כהן הלחין בשם חנג'ינא, התשובה שלה ל"אנו באנו", היא סיפרה. את השיר הבא היא הקדישה לאמהות. השיר שאחריו היה השיר היחיד בעברית בהופעה, עם טקסט של רבי דוד בן חסין – משורר מרוקאי מהמאה ה-18, בלחן שלה. אלקיים, כמו מוזיקאים רבים בסצנת המוזיקה הצפון-אפריקאית בארץ, לוקחת על עצמה את תפקיד נשאית ההיסטוריה של הקהילה שלה. ההופעה שזורה בסיפורים, בהסברים, בגעגוע.
היו הרבה מבוגרים בקהל, וכשראיתי את הכלים על הבמה תהיתי איך האלקטרוניקה תחליק להם באוזניים. היה מאוד משמח לגלות שגם הקו המוזיקלי החדש הצליח להגיע ללבבות של הנוכחים, ששרו, צחקו ובכו עם אלקיים כפי שקורה כמעט בכל הופעה שלה. בשיר האחרון כולם נעמדו על הרגליים כדי למחוא להם כפיים. ואז, בשביל ההדרן, היא ביקשה מאיתנו להשאר עומדים "כמו בשמונה עשרה בבית כנסת", וסיימה את ההופעה בא-קפלה.
COMMENTS