Homeריאיון

מחאה אופטימית /// שיחה עם אלעד ליפשיץ על תערוכת הכרזות "בַּחֲלוֹמִי – אמנים נגד גזענות"

בפסטיבל אאוטליין שנפתח היום תוצג תערוכה לא-שגרתית, העוסקת בקשר בין מוזיקה ובין מחאה נגד גזענות. מי האמין שהיא תהיה כל-כך רלוונטית השבוע

רביד פלוטניק (נצ'י נצ'). מאיירת: טלי מגידיש

כששמעתי על תערוכת כרזות שתעלה בקרוב, העוסקת בקשר בין מוזיקה ובין מחאה נגד גזענות, מיד אהבתי את הרעיון. ההתלהבות עלתה כשהבנתי שבין המוזיקאים המשתתפים בתערוכה נמנים אמנים כמו שי צברי, ברי סחרוף ושני פלג. התערוכה מתקיימת במסגרת פסטיבל אאוטליין ואחראי עליה סטודיו דוב אברמסון, הידוע בעיצוביו המתכתבים עם עולם היהדות הפלורליסטית. בסוכות למשל, הם עיצבו אושפיזות לסוכה, מעין איזון מגדרי למוזמנים המסורתיים לסוכה. הריאיון שלי מתקיים עם אלעד ליפשיץ, המאייר האחראי לתערוכה, ושנינו בהחלט לא יכולנו לנחש כמה נושא המחאה נגד הגזענות יהפוך להיות רלוונטי השבוע.

אלעד, איך נבחרו המוזיקאים שאת שיריהם איירתם?
"קודם כל, זו הייתה יוזמה של המרכז לנפגעי גזענות ושל הצוללת הצהובה. מי שבחר את המוזיקאים לפרויקט היה דוד סעידוב, המנהל האמנותי של הצוללת, כי אלה אמנים שהוא עבד איתם. בן הזוג שלי, צחי מזומן, מנהל את המרכז לנפגעי הגזענות של התנועה הרפורמית, והוא ביקש ממני לאייר משהו על גזענות. בהתחלה חשבתי שאאייר את כל הפוסטרים לבד, ובדיוק אז דוב (אברמסון, מנהל הסטודיו, צ.פ.) חיפש לאייר משהו לפסטיבל. אמרתי יאללה, בוא נרים משהו ביחד".

הייתה לכם בחירה חופשית איזה שיר לאייר?
"היו אמנים שבחרו משהו ספציפי, רובם היו יחסית גמישים בקשר לתוכן. רובנו פשפשנו בתכנים, בטקסטים, ודלינו בשביל האיורים את מה שהיה נראה לנו חזק, מעניין ומתקשר".

במה אתה בחרת?
"בחרתי בשני שירים, של אסתר רדא ושל פול טראנק, ואת שניהם אני מאוד אוהב. פול טראנק הם להקה יותר של גוד וויבס, לא מתעסקים כל כך בחומרים הארדקור, אז היה לי קצת יותר קשה. בסוף עשיתי מאשאפ משני שירים, לקחתי שני קטעים ויצאה אמירה חזקה. אצל אסתר רדא לא חסרים קטעים שעוסקים בגזענות וזהות, אז היה דווקא די קל".

אסתר רדא. מאייר: אלעד ליפשיץ צילום: Sherban Lupu

באיור שירים עם מסר של מחאה, האם יש אתגר שלא להיגרר לקלישאות המזוהות עם דימויים בתחום? איך אתם ניגשים לאתגר הזה?
"בגדול, מה שעמד לנגד עינינו הוא שצריך להשתמש בויז'ואל של האמן עצמו. זה חלק מהדרך לחבר אנשים, יש משהו ב"סלביות" שמפעיל אנשים. בנוסף, צריך להכניס את הנדבך של הטקסט. ברוב העבודות מה שמתפקד חזק זה הטיפוגרפיה, היא בולדית כזאת, אקטיביסטית. אני חושב שרובם לא הלכו על דימויים שהם אדג'יים מדיי אלא על הסקאלה היותר אופטימית של המאבק. שזה משהו שהוא לא טריוויאלי. נראה לי שהרבה יותר קל לבוא בגישה של אגרוף בבטן, ופה רוב הכרזות הן אופטימיות. צריך להתרחק מהקלישאה של 'משהו לפנים' ולהישאר בסקאלה האופטימית".

זה מזכיר לי קצת דיון פנימי של אמנים בארצות הברית הפעילים בתנועת "בלק לייבס מאטר". למשל קנדריק אלמאר יותר לוחמני, בעוד צ'אנס דה ראפר אופטימי יותר.
"אני חושב שבכל זאת הסטודיו שלנו בא מתחום מתקשר עם הקהל. אנחנו לא רוצים לגרום ליותר מדי רתיעה מהמסר. צריך לגרום לאנשים לבלוע מסר שהוא לא נעים, מסר שאומר וואלה, יש גזענות מתחת לאף שלנו, אנחנו לא רואים אותה, או מתכחשים אליה; זה קורה בכל מקום, בתחבורה ציבורית, בשדות תעופה, סתם בשיחות בעבודה, בשימוש במילים כמו 'ערבוש'. זו מציאות רוויות גזענות, ולכן דווקא צריך להציג את זה באופן סימפטי, בעיניי. זה נכון שהכיוון היה יותר 'נעימי' אבל למשל העבודה של אביב גדג' היא קשוחה מאוד, והוא חריג בתערוכה הזו. אבל זה מתאים לדימוי שלו, בכל זאת. וזו הכרזה שנבחרה להיות הדימוי המוביל".

פסטיבל אאוטליין נפתח ב-4 ביולי ברחבי ירושלים. התערוכה "בַּחֲלוֹמִי – אמנים נגד גזענות" תושק רשמית ב-9 ביולי.

אביב גדג׳. מאיירת: מירית אפי

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0