יש רגעים, ימים ואפילו שנים מסוימות שאני ממש זוכר בזכות שיר שיצא, אלבום מופת שהפך לחבר טוב בהמשך המסע של החיים, או אפילו אמן חדש שבא כדי להשאיר חותם. 2007 זכורה לי לטובה בעיקר בזכות ההופעה הבלתי נשכחת של ניל יאנג במסי הול, הופעה שהוקלטה ב-71', אך ראתה אור והגיעה גם לאוזניים שלי ב-2007.
לא באמת הכרתי את יאנג עד אותה שנה, קצת Harvest ולב של זהב, After The Gold Rush עם ההבנה שרק אהבה תשבור לך את הלב. סוג של אהבה קלאסית ורגילה לניל יאנג. ואז ההופעה הזאת הגיעה, בדיוק בתקופה של מינימום לחצים ומקסימום זמן למוזיקה ואהבות חדשות.
הזיכרון שלי מחזיר אותי לסלון ירושלמי עם שותף שמעריץ את ניל יאנג, מכריח אותי להקשיב ליאנג יותר, לגרייפול דד, רוברט וויאט ועוד. אני מתרצה, שנינו בסלון עם קפה וג'וינט קטן כדי שהצלילים יקלטו קצת יותר טוב – וההופעה מתחילה.
http://www.youtube.com/watch?v=WCZ3p2KY4ZA
זו הולכת להיות הופעה בלתי נשכחת, אני ישר מרגיש. כבר במחיאות הכפיים יש הבנה שמשהו טוב הולך לקרות. הקהל מחכה למוזיקה. פריטות קלות על הגיטרה ויוצאים לדרך עם ניל יאנג בדרך הביתה (במקור של בפאלו ספרינגפילד). זה הרגיש כמו לחזור לסופ"ש אצל ההורים, לבית האמיתי, החם והמוכר. יאנג הצעיר סוחף עם הקול שלו, עם הזיופים הקלים בנגינה על הגיטרה ועם הסיפור שכולנו יכולים להזדהות איתו.
But you know me and I miss you now
זו הופעה חשובה היסטורית. חמישה שירים ימצאו את עצמם שנה לאחר מכן באלבום המופת Harvest. חלקם יחכו עוד קצת עד שיראו אור ב-On the Beach. אחד, שמח שמח שמח, Dance Dance Dance שמו, יתפוס מקום של כבוד באלבום הבכורה של יאנג עם ה-Crazy Horse. אבל אני לא יודע את זה באותו רגע. אני פשוט נרגע עם Tell Me Why שכמעט כמו בכל שיר מקבל מחיאות כפיים סוערות מהרגיל בסיומו.
ניל יאנג הופך את ההופעה לאישית כשהוא משתף את הקהל בסיפור על האיש הזקן והחווה שנמצאת בבעלותו של יאנג. הקהל ואני איתם משולהבים מהסיפור, ואחרי דקה וחצי מתחיל Old Man. אותו שיר שהכל כבר נכתב עליו, שהושמע בכל ורסיה אפשרית, עדיין מצליח לגעת בפנים ולייצר הזדהות.
אותו פלירטוט שיאנג עושה לכל אורך ההופעה עם הקהל מורגש גם במוזיקה, בכל שיר ושיר. באופן בו הוא שר, בפסנתר שמלווה ובצליל שרק ניל יאנג יודע להפיק מהגיטרה. הקהל אוהב את מה שהוא שומע, מרגיש שייך בשיח בין שיר לשיר ומצפה לקטע הבא, למרות הידיעה שכל שיר שנגמר רק מקרב את סוף ההופעה.
אבל כשניל יאנג אומר לקהל שהוא כתב שיר חדש שהם הולכים לשמוע, וקצת מספר עליו כשברקע הגיטרה לאט לאט ובשלווה משתלבת עם הסיפור שהופך אוטוטו לשיר – דממת הציפייה בהחלט מורגשת ונשמעת.
ואז זה מגיע. גבר חייב עוזרת, בצורה הכי כנה ועם בית בלתי נשכח על סיפור ההתאהבות שלו באשתו לעתיד, אותה שחקנית שראה בקולנוע והתאהב כי היא שיחקה חלק שהוא לא הבין.
איזו כתיבה, איזה יופי של שיר חדש שלא נגמר אלא פשוט מתמזג והופך להיות Heart of Gold. ואני שחשבתי שכבר נשאבתי הכי פנימה מבין שיש עוד מקום, ושאני בסך הכל באמצע רגע טוב אחד.
בתכלס, זו הופעה של קלאסיקות. השירים שכולנו מכירים ואוהבים ובצדק. בהמשך ולכל אורך הקריירה שלו יאנג ידע להעביר את הביקורת שלו ואת מחשבותיו. בין אם דרך הפולק, הגראנג', CSNY או Buffalo Springfield, הוא נשאר אמיתי.
ההופעה הזאת היא מעבר ללב של זהב, היא מצליחה לשלב גם את The Needle and the Damage Done – שיר על סמים, על המחט שלוקחת אנשים, על נזק בלתי הפיך. שיר שנגמר במשפט – "But every junkie's like a settin' sun".
ואחריו ישר Ohio עם תזכורת לאותו מקרה מה-4 במאי 1970. אותו יום בו 'כוחות הביטחון' של ניקסון, נשיא כושל, ירו למוות בארבעה סטודנטים, השאירו אחד משותק ופצעו עוד שמונה כי חטאם הנוראי והבלתי נסלח היה שהפגינו נגד מלחמת ווייטנאם.
נדמה שאין סוף למילים שאפשר לכתוב על ההופעה הבלתי נשכחת הזאת. אני מקווה שגם לכם נשארו עוד כמה שירים להאזנה, אותם שירים שעכשיו אני הולך להישאב ולהתמסר אליהם בדיוק כמו ב-2007, בדיוק כמו בפעם הראשונה שהתאהבתי ונשבתי.
COMMENTS